פגיעה באגן הירכיים - תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה באגן הירכיים: .1על פי החלטת כב' השופט הראשי, מיום 25/9/96, הועבר ערעור זה אלי, למתן פסק דין, לאחר שהצדדים טענו טענותיהם בכתב, בהתאם להחלטתה של כב' הרשמת שפר (כתוארה אז). .2המערער נפגע ביום 19/9/94בתאונת דרכים בה נחבל באגן הירכיים. התאונה האמורה הוכרה כתאונת עבודה, והמשיב שילם למערער דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה עד ליום .20/3/95 .3ביום 27/3/96קבעה ועדה רפואית בהרכב שני פוסקים רפואיים, כי החל מיום 1/2/96לא נותרה למערער נכות יציבה עקב התאונה. המערער ערר על החלטת הפוסקים הרפואיים, בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), אשר דנה בערר ביום 3/4/97והחליטה לדחות את הערר. על החלטתה זו של הועדה, הוגש הערעור שבפני. .4תמצית טענות ב"כ המערער: א. הועדה לא התחשבה בממצאים הברורים של בדיקת ה-. C.tובאישורים רפואיים של ד"ר צינמן ושל פרופ' שטיין. הועדה בחרה להתנצח עם ממצאיהם של אותם רופאים, אך לא קיימה דיון ממצה לבירור אותם ממצאים. ב. הועדה לא ביצעה די בדיקות. ג. הועדה מצאה שברים מרובים והגבלה בתנועות, אך לא ייחסה משקל מספיק לממצאיה. ד. הועדה לא התייחסה למגבלה התפקודית של המערער. ה. ממצאי הועדה סותרים את ממצאי הפוסקים הרפואיים. ו. לאור אופי דיונה של הועדה, יש להשיב את עניינו של המערער אל ועדה רפואית לעררים בהרכב אחר. .5תמצית טענות ב"כ המשיב: א. הועדה לא מצאה הגבלה משמעותית בתנועות. ב. הועדה התייחסה לממצאים הרנטגניים, לרבות צילומי ה-. C.tוכן לאישוריהם של ד"ר צינמן ופרופ' שטיין. ג. הועדה לא היתה צריכה להתייחס לממצאים של הפוסקים הרפואיים. ד. ממצאי הועדה אינם מחייבים קביעת דרגת נכות על פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956(להלן, בהתאמה: "המבחנים" ו"התקנות"). התייחסות לממצאים הרנטגניים ולאישורים הרפואיים .6הועדה רשמה, בסעיף 27לפרוטוקול שערכה כי צלומי האגן מלמדים על שברים מרובים בשני צדדי עצמות האגן. בענין צלומי ה,-. C.tמצאה הועדה כי יש נזק דיסקלי, אלא שלדעת הועדה נזק זה הוא ביטוי של ניוון בלא קשר לתאונה הנדונה. בסעיף 29לפרוטוקול הסבירה הועדה כי הדרך בה פורשו צלומי ה-. C.tעל ידי פרופ' שטיין באישורו (שדיבר על שבר בחוליה ,1S) אינה מקובלת עליה, וזאת הן לאור הפענוח המקורי של צלומי ה-. C.tעל ידי ד"ר ויגדר והן לאור צלומי ה-. C.tעצמם. .7ככל שטיעוני ב"כ המערער נסמכים על הממצא שתואר על ידי פרופ' שטיין בענין שבר בחוליה - 1sדינם להידחות. הועדה הסבירה במפורש מדוע אין היא מקבלת פרשנות זו, והסברה אינו שגוי מן הבחינה המשפטית. הועדה כללה הן אורתופד והן רנטגנולוג, ולפיכך משעיינה בצלומי ה-. C.tולא מצאה שבר בחוליה ( 1sבדומה למפענח המקורי של הצלומים אשר לא מצא שבר כזה), לא היתה חייבת לקבוע נכות בגין שבר נטען מסוג זה, אף שבאישורו של פרופ' שטיין היתה קביעה על קיומו של השבר. .8מאידך, נראה לי כי התייחסותה של הועדה לענין הנזק בדיסק שנצפה בצלומי ה-. C.tלא היתה מספקת. הועדה ציינה, בסוף סעיף 27לפרוטוקול, כי בצלומי ה-. C.tמיום 27/2/96נצפה "נזק דיסקוס לומבסקראלי" (כנראה בין חוליות, 5L-1S) וכי נזק זה הוא "ביטוי של ניוון, ללא קשר לתאונה הנדונה". נזק מעין זה, עשוי להיות בעל השפעה על קביעת דרגת הנכות, כך ניתן ללמוד הן מעצם העובדה שהועדה התייחסה אליו והן מהאמור בפריטים 35ו-37(10) למבחנים (תלוי, כמובן, בדרגת החומרה). כיון שכך, היה על הועדה להרחיב את התייחסותה לאותו נזק בדיסקוס ולא להסתפק באמירה הלקונית שהוא ביטוי של ניוון בלא קשר לתאונה. אם הניוון האמור היה קיים עוד קודם לתאונה, הרי שמכח סעיף 120(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, אכן הועדה לא היתה אמורה להתחשב בו, אלא, שההלכה שנפסקה באשר לאופן יישומו של הסעיף האמור קבעה שכאשר ועדה רפואית מוצאת כי הנבדק הינו "נכה" עליה לקבוע את דרגת נכותו הכוללת לרבות זו שאינה קשורה לפגיעה הנדונה ולאחר מכן, זכאית הועדה להפחית מדרגה זו, בגין ליקויים קודמים, רק אם יכולה הועדה על סמך נתונים מוכחים לדעת מה היה המצב הקודם וכיצד נוצר. ניכוי אחוזי נכות בגין מצב קודם היה אפשרי רק אם המצב הקודם לכשעצמו היה מצדיק קביעת דרגת נכות, טרם הפגיעה בעבודה. (ראו, בין השאר: דב"ע מג/1356-01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130, 133; דב"ע שן/5-01 המוסד לביטוח לאומי - אליעזר, פד"ע כא 470, 473; דב"ע נג/46-01 מרגוליס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364, 366ועוד). מכאן, שאי-התחשבותה של הועדה בנזק לדיסקוס שנצפה בצלומי ה,-. C.tכנובע מ"מצב קודם", יכולה להיות מוצדקת, מבחינה משפטית, רק אם היו בפני הועדה נתונים מוכחים המלמדים מה היה המצב הקודם וכיצד נוצר. הועדה לא רשמה על כך מאומה בפרוטוקול, ובכך - טעתה. .9בהתייחסותה של הועדה אל אישורו של ד"ר צינמן, הסבירה הועדה כי, למעשה, יש סתירה פנימית באישורו, מאחר שהוא מדבר מצד אחד על העדר חסר נוירולוגי, ומאידך - על פגיעה בחוליה . 1sעיון באישורו של ד"ר צינמן והשוואתו עם ממצאי הועדה, מלמד כי הועדה לא היתה צריכה להרחיב את התייחסותה, מעבר למה שעשתה, כמוסבר להלן. ד"ר צינמן עצמו אינו קובע שיש פגיעה בשורש העצב ליד חוליה 1sאלא רק מעלה זאת כאפשרות, מבלי שהוא נותן לכך הדגמה באישורו על תוצאותיה של הפגיעה האפשרית בשורש זה. יתרה מכך, ד"ר צינמן מצא שהמערער איננו מסוגל ללכת על קצות האצבעות ועל העקבים, משמאל, ואילו הועדה לא מצאה הגבלה כזו. (הועדה אמנם לא ציינה במפורש שהמערער מסוגל לכך, אך היא מצאה שהוא מסוגל לעמוד על האצבעות ועל העקבים, ולא ציינה הגבלה בהליכה מעין זו). אשר על כן, כאמור כבר לעיל, לא נראה לי שנפל פגם משפטי כלשהו בהתייחסותה של הועדה אל אישורו הרפואי של ד"ר צינמן. התייחסות לממצאי הועדה עצמה .10כזכור, טען ב"כ המערער כי הועדה לא ייחסה משקל מספיק לממצאים שמצאה בעצמה. נראה לי כי יש ממש בטענה זו. הועדה, בניגוד לד"ר צינמן, שלא מצא חסר נוירולוגי, מצאה חסרים כאלה, כמפורט בסעיף 27לפרוטוקול, וכאמור להלן: א. העדר החזרים בעקב שמאל, ב. פגם בתחושה בצד החיצוני של כף הרגל השמאלית, ג. חולשה בכיפוף הבוהן השמאלית. הועדה לא רשמה בסעיף 29לפרוטוקול כל התייחסות לממצאים אלה, ולא הסבירה מדוע אין בהם כדי להעניק נכות למערער, למשל על פי פריט 37(10)(ב) למבחנים או לפי פריט 35למבחנים או בהתאמה לפריט מפריטי 32, 49או 50למבחנים. למעשה, התייחסה הועדה אל המערער כאילו אין לו כל הגבלה בתנועות וכאילו אין לו חסר נוירולוגי, בעוד שהיא עצמה מצאה הגבלה וחסרים בכף הרגל השמאלית, מבלי להסביר מדוע היא איננה קובעת נכות בגין ממצאים אלה. סתירה לממצאי הדרג הראשון .11אין לקבל את טענת ב"כ המערער בענין סתירות בין ממצאי הועדה לבין ממצאיהם של הפוסקים הרפואיים שקדמו להם. הועדה אינה כבולה לממצאי הדרג הראשון, עליה לערוך בדיקות משל עצמה ולבסס את מסקנותיה על ממצאיה. העדר בדיקות נאותות .12גם טענות ב"כ המערער על כך שהועדה לא ביצעה די בדיקות למערער, דינן להידחות, הן בשל כך שהמערער לא הצביע איזו בדיקה היתה הועדה אמורה לעשות, אשר אי-עריכתה מהווה טעות משפטית והן (ובעיקר) משום שהסמכות להחליט אילו בדיקות לערוך - נתונה לועדה, על פי שיקול דעתה הרפואי, שבית הדין איננו מוסמך להתערב בו, כל עוד לא נפל בו פגם משפטי (שהמערער, כאמור לעיל, לא הצביע עליו). לסיכום .13אני דוחה את טענות המערער בדבר התייחסות בלתי נאותה לאישורים של פרופ' שטיין ושל ד"ר צינמן. כמו כן, נדחות טענות המערער המתייחסות לממצאי הדרג הראשון ולמהות הבדיקות שערכה הועדה. .14אני מקבל את הערעור, בשל טעויותיה המשפטיות של הועדה המפורטות לעיל, ומורה על השבת עניינו של המערער אל הועדה, על מנת שתפעל כאמור להלן: א. תסביר מדוע היא סבורה שהממצא על הנזק לדיסקוס הלומבוסקראלי איננו קשור לתאונה הנדונה. אם הועדה סבורה שמקורו של הנזק הוא בניוון המהווה "מצב קודם" לתאונה, תסביר הועדה, על סמך נתונים מוכחים, מה היה המצב הקודם וכיצד נוצר. אם סבורה הועדה שיש בנזק זה כדי להביא לקביעת דרגת נכות למערער, תהא הועדה רשאית להפחית מדרגת הנכות של המערער עקב התאונה - רק את אותו השיעור שהיה נקבע למערער אילו היה נבדק טרם התאונה. ב. תסביר מדוע אין לקבוע למערער דרגת נכות בגין הממצאים בכף הרגל השמאלית, אשר פורטו בסעיף 27לפרוטוקול של הועדה (וצויינו לעיל בסעיף 10לפס"ד זה). .15לא מצאתי כל סיבה המצדיקה לסטות מן הכלל ולקבל את טענת ב"כ המערער על השבת עניינו של המערער אל ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה. .16בהתחשב בכך שחלק ניכר מטענות ב"כ המערער נדחה, על המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.000, 1ש"ח, בתוספת מע"מ, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/12/97, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/12/97ועד התשלום בפועל. .17כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.ירךתאונת דרכיםאגן