למי שייכת מתנה לפני החתונה לזוג שהתגרש ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מתנה לפני החתונה לזוג שהתגרש: התובעת והנתבע נשואים זה לזה [ עדות הנתבע בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 10.6.99 (להלן: "הפרוטוקול") שורה 7 ]. בין הצדדים מתנהלים הליכי גירושין ואף ניתן פסק דין של בית הדין הרבני המחייב את הנתבע במתן גט לתובעת [ ראה פיסקה 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ע"פ 821/97, בו נדחה ערעור הנתבע על הרשעתו בדין בבית משפט השלום בת"פ 280/86 בעבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "התיק הפלילי" ו "הערעור" בהתאמה); פסקי דין אלו הוגשו כראיה במועד שלאחר מועד גביית הראיות ]. לקראת חתונתם של התובעת והנתבע ניתנה להם מתנה על ידי סבתה של התובעת הגב' סמואל (להלן: "הגב' סמואל"). המתנה הייתה מכוניתה המשומשת של הגב' סמואל, מכונית דייהטסו שרייד שנת יצור 1986 מס' רישוי 49-469-86 (להלן: "המכונית"; ראה פרטי המכונית על גבי טופס העברת הבעלות במכונית נספח א' לתצהירה של גב' סמואל). המכונית נרשמה על שם הנתבע, כפי שיובהר להלן, והתביעה היא בעיקרה להצהרה בדבר בעלותה של התובעת במכונית וכן בנוסף לתשלום כספים כדמי שימוש בגין השימוש הבלעדי שעשה הנתבע ועושה במכונית מאז פרידתם של בני הזוג ועד למועד הגשת התביעה. השאלה אם ניתנה המכונית במתנה לשני בני הזוג יחדיו או לתובעת בלבד היא שאלה עיקרית שבמחלוקת בין הצדדים. אין הנתבע חולק על כך, לפחות בהליכים אלו ובשלב סיכומי הטענות, כי המכונית היא בגדר רכוש משותף לו ולתובעת (סעיף 7 רישא וסעיף 14 סיפא לסיכומי טענותיו). עובר לחתונה גרם הנתבע להעברת רישום המכונית משמה של הגב' סמואל לשמו (בלבד) ברישומי משרד הרישוי. העברה זו נעשתה בעבירה תוך ניצול אי ידיעתה ותמימותה של הגב' סמואל שהיא אישה קשישה (בת 86 ביום מתן תצהירה בדיון בתיק זה, כפי סעיף 4 לתצהיר) על רקע האמון שנתנה בו, תוך שהיא מאמינה שהעברת הבעלות על פי הטופס נספח א' לתצהירה נעשית לטובת התובעת. האמור לעיל נקבע בתיק הפלילי ואושר בערעור ואיני רואה כל סיבה או מקום לשנות מקביעות אלו. גם אם אין לפסקי הדין הנ"ל מעמד של ראיה כמעט חלוטה, כפי סעיף 42ג. לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, בהתחשב בכך שהגשתם כראיה הייתה לאחר שנשמעו כבר כל הראיות בתיק, לא נראה לי כי יש מקום לסטות מהממצאים שנקבעו בהם, בהעדר ראיה "חזקה" כנגדם. במקרה זה, הראיות שהובאו, ולעניין זה מהראוי להתייחס בעיקר לעדותה של גב' סמואל, לא רק שאינן סותרות את פסקי הדין בתיק הפלילי והערעור אלא שיש בעדותה כדי לתמוך בממצאים שבהם, בעיקר לעניין כוונתה בעת מסירת המכונית כמתנה. מפסקי הדין בתיק הפלילי והערעור עולה בבירור שבית המשפט, על שתי ערכאותיו, קבל את העמדה שבכוונת הגב' סמואל הייתה לתת מתנה לשני בני הזוג גם יחד לקראת מועד חתונתם. גם בעדותה לפני חזרה הגב' סמואל על עמדתה לפיה כוונתה הייתה לתת את המכונית במתנה לבני הזוג יחדיו (עמ' 1 לפרוטוקול עדותה המוקדמת, ביום 4.7.95 שורות 21 ו 23 וזאת למרות האמור בסעיף 3 לתצהירה של הגב' סמואל). בכך נחרץ ,לטעמי, דינה של תביעת התובעת לבעלות מלאה במכונית להדחות. לא למותר להוסיף כי לתחושתי (שאינה נתמכת בראיות, כפי שהובהר להלן), לא זו הייתה כוונתה האמיתית של הגב' סמואל. דומני כי אילו נשאלה הגב' סמואל, בין כשאלה תיאורטית על ידי "טרדן מתערב", ובין כשאלה של ממש בעת מתן עדותה, האם כוונתה הייתה שהנתבע יהיה בעלים משותף עם התובעת במכונית, יהיה אשר יהיה גורל נישואיהם ומה יהיה דין מתנתה אם הנישואין לא יצלחו, כפי שאכן קרה, הייתה משיבה כי כמובן שאין בדעתה להנות את הנתבע במתנה זו וכי כוונתה היא שהבעלים במכונית תהייה התובעת, נכדתה. לא כך עלו הדברים בעדות הגב' סמואל, כאן ובתיק הפלילי; נראה כי מי שהכין את הגב' סמואל לעדותה לא היה ער להוראות סעיפים 4 ו 6(ג) לחוק המתנה תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המתנה"). גם השאלה האם רישום המכונית ברישומי משרד הרישוי הוא רישום קונסטיטוטיבי, היוצר את עבירת הבעלות בנכס, לא הועלתה לדיון. עשוי הוא שהתשובה לכך היא חיובית ואם אין היא חיובית, נראה כי גם השוללים את התפיסה הקונסטיטוטיבית, ערים למעמד המיוחד של רישום הבעלות בכלי רכב שהוא אולי מעמד של רישום "מעין קונסטיטוטיבי" (ע"א 782/86 חברת האוטובוסים מטאר אל קודס נ. מנהל מע"מ, פד"י מג3 עמ' 764 בעמ' 570; ע"א 5379/95, סהר חברת לביטוח בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נא4 עמ' 464). ניתן היה על כן לטעון כי דין הרישום שנעשה על ידי הנתבע להתבטל, עקב מעשה העבירה שבוצעה על ידיו ברישום; בהעדר העברת בעלות ברישום, לא עברה הבעלות במכונית ועל כן הבעלות בה היא של הגב' סמואל. יתכן, על כן, שהתביעה הייתה צריכה להיות מוגשת על ידי הגב' סמואל. יתכן היה גם לטעון כי בהעדר רישום תקף, לא השתכללה כוונתה של הגב' סמואל ליתן מתנה למי מהצדדים ורצונה נותר בגדר של התחייבות לתת מתנה, אשר מחד, טעונה לתוקפה מסמך בכתב שאינו בנמצא, ומאידך, יכולה הייתה הגב' סמואל לבטלה בהתחשב במערכת היחסים שבין בני הזוג (ראה סעיף 5 לחוק המתנה). יתכן גם והתביעה הראויה, לפחות לחילופין, הייתה צריכה להיות תביעה לפרוק השיתוף במכונית. כל זאת לא נעשה ולא נטען על ידי באי כח התובעת, אשר האינטרס שלה לא זכה לעניות דעתי לייצוג הולם ועל כן אין לי אלא לקבוע כי הבעלות במכונית היא בעלות משותפת לתובעת ולנתבע. כל שנאמר באשר לדרך ייצוגה של התובעת באשר לסעד ההצהרתי שנתבע על ידיה נכון ביתר שאת באשר לתביעה הכספית. לתובעת אין רשיון נהיגה ואילו הייתה המכונית נמסרת לבעלותה, היא הייתה מוכרת אותה (עדותה בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 24, 25). ברור על כן שלא נמנע שימוש במכונית מהתובעת על ידי שימושו של הנתבע בה. גם אילו הייתי סובר אחרת, לא ניתן לקבוע שהתובעת הוכיחה את דמי השימוש הסבירים המגיעים לה בגין המכונית. הסכום שנתבע על ידיה הוא תוצאה של מכפלת דמי שימוש חודשיים בסך של 500.- $ לחודש בזמן השימוש שעשה הנתבע במכונית. לא הובאה כל ראיה באשר לכך שאכן אלו דמי שימוש ראויים. לטענת התובעת, סכום זה מבטא דמי שכירות של רכב (מאיזה סוג?) בחברות השכרה (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 24). ספק בעיני אם דמי השימוש הראויים המגיעים לתובעת יכולים להיות נגזרים משווי עלות השכרת רכב דומה בחברת השכרה. יחד עם זאת, איני צריך לקבוע דבר בעניין זה הואיל ואפילו סכומים אלו לא הוכחו; משנשאלה התובעת מהיכן שאבה את ידיעתה באשר לדמי שכירות בחברות השכרה אמרה כי ערכה בירורים בחברות השכרה. התובעת לא ידעה למסור כל פרט בנושא זה ולבסוף חולצה מהמיצר על ידי בא כוחה אשר הצהיר כי לא היא ערכה את הבירורים אלא הוא (עמ' 4 לפרוטוקול שורות11 עד 15). ברור כי אין בכך ראיה קבילה, ואין כל ראיה אשר הוגשה כראוי באשר לדמי השכירות הראויים לתשלום לחברת השכרה או לתובעת. ב"כ התובעת הזמין את בית המשפט להתחשב בקביעת דמי השימוש גם בשווי המכונית בעת שנלקחה על ידי הנתבע בסך של 20,000.- ש"ח ובכך שהוא פחת נומינלית במהלך הזמן במחצית (פיסקה 6 לסיכומי טענות התובעת). איני יודע כיצד נתונים כאלו עשויים לשמש לעניין קביעת דמי השימוש הראויים במכונית ואף לא הוצגה לי גישה כלשהי בעניין זה. לכך יש להוסיף כי אפילו נתונים אלו לא הוכחו; כל שיכול היה ב"כ התובעת הוא להפנות אותי לפרוטוקול עדות התובעת בתיק הפלילי, לעניין שווי המכונית הנטען. אלא שבאותו מקום בפרוטוקול התיק הפלילי, אין כל ראיה לשווי זה; הנתבע נשאל שם אם זהו השווי והשיב שאין לו מושג בכך (ראה שם בעמ' 39 שורות 22 עד 26). באשר לפחיתת שווי המכונית, לכך לא הובאה כל ראיה אפילו לא "ראיה" ממין זו שלעיל. לא נותר אלא לקבוע שדין התביעה לדמי שימוש ראויים להדחות. ושוב נותר בית המשפט עם התחושה הבלתי נוחה שלא נעשה צדק עם התובעת עקב תפיסה בלתי נכונה של הסעדים שנתבעו והראיות שהובאו. גם בהתחשב בכך שהתובעת אינה בעלת רשיון נהיגה, עשוי הוא שמהראוי היה לטעון כי על הנתבע לשלם לתובעת את שווי השימוש בכסף שהייתה התובעת יכולה לקבל, אילו נמכרה המכונית על ידי בני הזוג והתובעת הייתה מקבלת מחצית משוויה. דבר זה לא נטען ואין בית משפט מעניק סעד שלא התבקש ולא נטען (זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" מה' 7 פיסקאות 128 ו418- בעמ' 162, 521). בנוסף ביקשה התובעת סעד לפיו יבוטל שיעבוד שעשה הנתבע על המכונית לטובת בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנק"); עותק שטר המשכון צורף לתצהיר של הגב' סמואל. הבנק, שהיה נתבע בכתב התביעה המקורי, לא היה נתבע עוד בכתב התביעה המתוקן ובנסיבות אחרות, עשוי הוא שדי בכך כדי למנוע את קבלת הסעד המבוקש. מאידך, העיד הנתבע כי השעבוד הוסר (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 10) וחזר על טענה זו בסיכומי טענותיו (סיפא לפיסקה 14). כתוצאה, אין לנתבע איפוא כל מניעה ממתן צו באשר להסרת השעבוד (אשר לעדותו אינו קיים) וגם אם אין מקום או אפשרות להפנות צו כזה לבנק, הרי ניתן להפנותו כלפי הנתבע. במסגרת הקביעה באשר לבעלות במכונית ביקשה התובעת גם סעד נוסף, לפיו תימסר המכונית לחזקתה הבלעדית (סעיף 13.1 לכתב התביעה המתוקן). אמנם, אין התובעת זכאית לחזקה בלעדית במכונית בהיותה בעלים משותף לה, אך מאידך, מאחר ובמסגרת החזקה המשותפת לה זכאי הנתבע במכונית עם התובעת, נטל הוא את המכונית באופן בלבדי לתקופה של לפחות ארבע שנים, למועד עדות התובעת, 10.6.99 (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 10), זכאית היא לאותה "כמות" שימוש במכונית, אפילו אין היא הבעלים היחיד בה. בטרם סיכום הסעדים וסיום פסק הדין, מצאתי לנכון להידרש לשאלת פסיקת ההוצאות. במסגרת פסיקת הוצאות רשאי בית המשפט להביא בחשבון את התנהגות הצדדים [ תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 זוסמן, שם, פיסקה 440 עמ' 541 טקסט לה"ש 86 ו 88, פיסקה 441 עמ' 542 בקטע השני של הפיסקה ]. "מותר לו לשופט להביא בחשבון את התנהגותו הבלתי הולמת של אחד הצדדים במהלך אשר הוליד את ההליכים המשפטיים בעת פסיקת הוצאות…זאת, גם אם זכה אותו צד (אשר התנהגותו מבוקרת) במשפט כולו או בחלקו" (ע"א 716/82 עיריית הרצליה נ. אמר, פד"י לט4 עמ' 21 בעמ' 221). את התנהגות הנתבע אין לתאר אלא, בלשון המעטה, כהתנהגות נבזית. הוא נטל את הבעלות במכונית בנסיבות של מרמה, עליה הורשע בדינו בתיק הפלילי ובערעור; הוא מסר בעדות מספר גרסאות סותרות, בין בפני ובין בבית המשפט בתיק הפלילי, באשר לסיבות שהביאו לרישום המכונית על שמו, בין היתר, בטענה שיקרית לפיה היה זה רצונה של הגב' סמואל לרשום את המכונית על שמו בלבד דווקא ולא בבעלות משותפת לו ולתובעת או על שם התובעת בלבד (ראה עמ' 39 לפרוטוקול בתיק הפלילי); רק בשלבים האחרונים של הדיונים בפני, הסכים הנתבע לכך שגם לתובעת זכות במכונית, זכות אותה שלל ממנה למעשה בהחזקתו במכונית במשך כחמש שנים. ראיתי במהלך הדיון, בייחוד בעת חקירתה הנגדית של התובעת, את התנהגותו של הנתבע, אשר ניסה (והצליח) להרגיז ולצער את התובעת תוך שהוא מכנה אותה בציניות, לרוגזה ולתסכולה כ"גב' כץ" בהתענגות ניכרת לעין ממצוקתה הנפשית מכך שהיא עדיין, פורמלית, נשואה לו כשהנתבע לא מוכן למסור לה גט, כפי העולה מפסק הדין בערעור. בנתונים אלו אני עושה שימוש בפסיקת ההוצאות, אם כי אלו יפסקו לטובת המדינה, אשר את ערכאותיה העסיק הנתבע מספר שנים, ללא צורך ובטענות שווא, וזאת בין היתר מכך שאיני רואה מקום לפסוק הוצאות לטובת התובעת, בהתחשב בדרך ייצוגה כפי שתוארה על ידי לעיל. לאור כל האמור לעיל אני קובע כדלקמן: התובעת זכאית להיות רשומה ברישומי משרד הרישוי כבעלים של מחצית הזכויות במכונית. הנתבע ימסור לתובעת את המכונית ומפתחות המכונית כשהיא במצב תקין וראוי לנסיעה, וזאת בתוך 3 ימים מעת מסירת פסק דין זה לידיו.התובעת תהייה זכאית לעשות שימוש בלבדי במכונית תקופה של חמש שנים מעת מסירתה לידיה. הנתבע יגרום לביטול כל שעבוד הרובץ על המכונית, אם רובץ שעבוד כזה, בתוך 30 יום מעת מסירת פסק דין זה לידיו. התביעה הכספית נדחית. הנתבע ישלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום כולל של 20,000.- ש"ח בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בשולי דברים אוסיף כי לא היה מקום להעתר לבקשת הנתבע להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה (תיק בש"א 117752/99) הואיל ובמועד פרסום צו בית המשפט לענייני משפחה (העברת תובענות במחוזות תל אביב והמרכז), תשנ"ו - 1999 נשמעה כבר עדותה של הגב' סמואל בפני ועל כן לא התקיים התנאי להעברת הדיון כפי סעיף 1(א) לצו הנ"ל. הבקשות האחרות הנוגעות לעילת התביעה או לטענה בדבר היותה טרדנית, כפי תיק בש"א 117449/99, אינן ראויות לדיון בהתחשב בתוכן האמור בפסק דין זה. נישואין / חתונהמתנה