עבירות אתיות של חוקר פרטי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עבירות אתיות של חוקר פרטי: מונח לפניי ערעור על החלטת ועדת הרישוי (להלן: "המשיבה") על פי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב- 1972 (להלן: "החוק") מיום 06.01.2013, שלא לחדש את רישיונו של המערער, שי מדר, לשנת 2013, כחוקר פרטי וכבעל משרד חקירות. עיקרי העובדות כפי שהוצגו ע"י המערער המערער הוא בעל רישיון כחוקר פרטי מאז שנת 2000, ובעל רישיון לניהול משרד חקירות פרטיות משנת 2005. רישיונותיו אלה חודשו מאז באופן עקבי עד לסוף שנת 2011. בספטמבר 2011 פתחה משטרת ישראל בחקירה כנגד המערער (תיק יאח"ה פל"א 166086/11), בחשד לביצוע עבירות של התקנת מכשיר למטרת האזנת סתר שלא כדין; פגיעה בפרטיות; חדירה לחומר מחשב שלא כדין; קשירת קשר לביצוע פשע; ומתן אמצעים לביצוע פשע. עקב פתיחת החקירה הפלילית נגד המערער, ובמסגרת הליכי וועדת הרישוי לקראת חידוש הרישיונות של שנת 2012, זומן המערער לשימוע בפני המשיבה ביום 08.12.2011. עם פתיחת השימוע, הודיע יו"ר הוועדה כי השימוע נערך למערער על בסיס חומר שהמשטרה העבירה לעיון הוועדה, חרף העובדה כי החקירה בעניינו טרם הסתיימה. בתגובה, הצהיר המערער כי אין ביכולתו לממש את זכות הטיעון, כל עוד החומר המשמש כנגדו אינו עומד לעיונו, ולפיכך ביקש לעיין בחומר. משך חודשים ארוכים, נמנעה המשיבה מלהחליט בעניין חידוש רישיונו של המערער לשנת 2012, בין השאר משום שהמתינה לקבלת עמדת היועמ"ש לממשלה. בסופו של דבר הודיע היועמ"ש לוועדה כי עמדתו היא ש"מי שהמשטרה מוסרת לוועדה, כי יש לגביו תשתית ראייתית לביצוע עבירה, ואינו מספק לוועדה הסבר מניח את הדעת שאינו קשור לעניין - ראוי, באופן זמני, להימנע מחידוש רישיונו, עד להחלטה בתיק בפרקליטות המדינה". משכך, ביום 06.05.2012 שלחה המשיבה למערער עותק מהחלטתה, שניתנה ביום 29.03.2012, לפיה החליטה שלא לחדש את רישיונו לשנת 2012, מן הטעם שמצאה כי בחומר שהועבר אליה מהמשטרה - אותו תיארה כ"תמצית ראיות" - מצויה תשתית ראייתית לביצוען של העבירות המיוחסות לו, כאשר המערער לא מסר לגביה הסבר המניח את הדעת; וכל זאת, לאחר שאיזנה בין אינטרס המערער לאינטרס הציבור. על החלטה זו של המשיבה, הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (ע"ו 51686-05-12), אשר נידון בפניי. ביום 22.07.12 ניתן פסק הדין, בו התקבל הערעור מן הטעמים הבאים: העובדה שההחלטה התבססה על "תמצית ראיות" סתמית, המלמדת בין היתר כי המשיבה לא הפעילה שיקול דעת עצמאי בקבלת ההחלטה; העובדה כי מדובר בחידוש רישיון, שאז נדרש חשש מבוסס ברמה משמעותית יותר מאשר בבקשה לקבלת רישיון לראשונה; והעובדה כי זכות העיון של המערער נשללה ממנו, ובכך לא יכול היה להגיב נגד החשדות נגדו. כמו כן, הוריתי כי היה על הוועדה להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן היותו חוקר פרטי ותיק, בעל עבר פלילי נקי, היותו המפרנס הבלעדי של משפחתו, וכי הוא סובל מנכות חמורה. על בסיס מכלול שיקולים אלה, מצאתי כי יש להעדיף, בנסיבות אלו, את זכות היסוד של המערער לחופש העיסוק, על פני חששות לא מבוססים דיו לפגיעה באינטרס הציבורי. בעקבות פסק הדין, חודש רישיונו של המערער לשארית שנת 2012, קרי, לארבעה חודשים נוספים בלבד. לאחר שהגיש המערער בקשה לחידוש רישיונו לשנת 2013, זומן לשימוע בפני המשיבה, ביום 27.12.2012. המשיבה הסבירה את הצורך בשימוע עקב כך שהפרקליטות העבירה לידי הוועדה "דו"ח סיכום החקירה" בעניינו של המערער, הכולל את פירוט הראיות נגדו. גם הפעם, ביקש המערער להעמיד את החומר לעיונו, אולם המשיבה שוב סירבה. בהתאם לכך, הודיע המערער כי מבלי לאפשר לו לעיין בחומר, אין הוא יכול לטעון לגופם של דברים, וכי אם ברצונה של המשיבה להסתמך על חומר כלשהו, מחובתה להעמידו לעיונו; ואם היא מסרבת להעמיד לעיונו חומר כלשהו, אזי מחובתה להימנע מלהסתמך עליו. בעקבות כך, פנתה המשיבה לפרקליטות מחוז ת"א, לשם הועבר תיק המשטרה בעניינו של המערער, בבקשה להעמיד את החומר לעיונו של המערער, אולם נענתה בסירוב. על בסיס "דו"ח סיכום החקירה" אשר הועמד לעיני המשיבה בלבד, החליטה המשיבה ביום 06.01.2013 שלא לחדש את רישיונו של המערער לשנת 2013. וכך נקבע: בפני הוועדה חומר ראייתי הקושר את המבקש לביצוע עבירות חמורות שהן בליבת מקצוע החוקר הפרטי. החשדות מתייחסים הן לתחום הפלילי והן לתחום האתי של המקצוע ... הראיות שעומדות בפני הוועדה כוללות את אמרות המבקש במשטרה שבהן, בין היתר, הוא מודה בביצוע העבירות. יודגש כי החומר הראייתי המונח כיום בפני הוועדה הינו רב ומפורט יותר מהחומר שהיה בפניה בעת מתן ההחלטה הקודמת. [ההדגשה אינה במקור, ב.ג.] הוועדה ביקשה גם בשימוע האחרון שנערך ביום 27.12.12 לקבל מהמבקש התייחסותו לראיות שהוצגו בפניו ואולם הוא סירב סירוב מוחלט ושמר על שתיקה. יצוין כי בא כוח המבקש הודיע חד משמעית לוועדה כי המבקש לא יתייחס לחומר ולא ישיב לשאלות הוועדה מבלי שיועבר לידיו כל חומר הראיות עליו מתכוונת הוועדה להתבסס בהחלטתה. בכך הציב מכשולים בפני הוועדה בבדיקת היותו ראוי לשמש כחוקר פרטי בהתאם לחוק. ... בבואה לאזן בין חופש העיסוק לפגיעה בפרטיות שוקלת הוועדה את כל הנימוקים וההיבטים הקיימים, ובין היתר מתחשבת בעמדתו של היועמ"ש לממשלה ... ובהיבט הציבורי שנפגע ... כאשר גם קיים הצורך בהרתעת חוקרים פרטיים נוכח האמור לעיל. הוועדה לא מתעלמת במסגרת שיקוליה מההיבטים האישיים של המבקש - היותו חוקר ותיק הסובל מנכות, עברו הנקי ומכך שפרנסתו ממקצוע החקירות הפרטיות. פרט להיבטים של שקילת המעשים הפליליים, על הוועדה מוטלת החובה הסטטוטורית שלא יינתן לאדם לעסוק כחוקר פרטי כאשר יש מניעה לכך מטעמים של התנהגותו. הוועדה מצאה במקרה זה, כפי שפורט לעיל, כי מכלול התנהגותו של המבקש מכניס אותו למסגרת החובה האמורה, וכי עליה למנוע מצב שבו חוקר פרטי שאינו ראוי למעמדו ימשיך בעבודתו באין מפריע - תוצאה לא רצויה לכל הדעות. לאור כל האמור לעיל מחליטה הוועדה שלא לחדש את רישיונותיו של המבקש לשנת 2013. על החלטה זו, מוגש הערעור שלפניי. טענות הצדדים לטענת המערער, החלטת המשיבה שלא לחדש את רישיונו היא שגויה, ויש לבטלה ולהורות על חידוש רישיונו בהתאם. זאת, מאחר שלדעתו, ההחלטה התקבלה שלא כדין, היא אינה מבוססת והיא התקבלה מבלי שהופעל שיקול דעת עצמאי, וכן משום שאינה מידתית. טענתו המרכזית של המערער בערעור הינה כי הוועדה קיבלה את ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לחידוש הרישיון, בהתבססה על "דו"ח סיכום החקירה", בעוד שלא אפשרה למערער גם הפעם לעיין בדו"ח הסיכום, ובכך מנעה ממנו את זכות העיון; וכנגזרת מכך, את הזכות לטעון להגנתו לגבי ההחלטה בעניינו. בעניין זה למערער שתי טענות כנגד המשיבה: האחת, שאת החלטתה שלא להעמיד את דו"ח הסיכום לעיונו, ביססה המשיבה על הנחיית הפרקליטות, לפיה, "... אין בשלב זה לאפשר למבקש או לבא כוחו לעיין בחומר הראיות שהועבר ע"י הפרקליטות לוועדה", אולם המשיבה לא פרטה באיזו הנחייה של הפרקליט מדובר; לרבות שמה, מספרה, ומשמעות קביעתה. השנייה, אף אם יש להניח כי יש בנמצא הנחייה כזו, המשיבה לא שקלה מדוע אין בעניין זה לנהוג כלפי המערער "לפנים משורת הדין" ולחרוג מן ההנחיה, וכל זאת בייחוד לאור העובדה כי החקירה הסתיימה; כאשר לא מדובר בחשיפת הראיות עצמן אלא ב- "דו"ח סיכום" שלהן; כאשר עיקר הראיות הנטענות כנגד המערער, הן אמרותיו, שתוכנן אינו אמור להיות חסוי בפני הוא עצמו; וכאשר הצגת החומר הינה חיונית לקיומו של הליך ראוי. עוד טוען המערער כי המשיבה הוסיפה בהתנהגותה הפגומה שעה שזקפה לחובתו את סירובו להתייחס לציטוטים החלקיים שהושמעו לו בעל פה מתוך מכלול החומר שעמד לרשות הוועדה, תוך שטענה כלפיו כי בהתנהגותו יש משום "הצבת מכשולים בפני הוועדה", וזאת מבלי שזכה המערער לעיין בחומר זה. בהקשר זה תולה המערער את יהבו בפסק הדין מיום 22.07.12, המפורט לעיל, בו התייחסתי לעניין שלילת זכות העיון ויכולת ההתנגדות של המערער, עת החומר עליו התבססה הוועדה לא הונח בפניו; וכך קבעתי: אין לבוא בטענה נגד המערער, ואף להסיק מסקנות מכך שלא ראה את עצמו מוכן להגיב לגופם של החשדות נגדו, כשאין בפניו כל חומר המפרט את החשדות האלה והמאפשר לו להגיב בהתאם. אין לצפות מבעל רישיונות המוזמן לשימוע כשידוע לו שמתנהלת חקירה נגדו, שהוא 'יתנדב' מצידו להתייחס למלוא החשדות האפשריים הקיימים נגדו לפי הבנתו, כפי מה שניתן לו להסיק מתוכן החקירה שהתנהלה נגדו, כשאין בפניו לא כתב אישום, לא חומר חקירה, ואף לא תמצית של החשדות הספציפיים נגדו. בהקשר זה טוען המערער כי המשיבה ניסתה להטעותו לחשוב כאילו מצוי ברשותה מלוא חומר החקירה הנוגע אליו, על אף שהיה בידה רק את "דו"ח סיכום החקירה", המשקף, לדעתו, את החומר שאספה המשטרה רק באופן חלקי ומגמתי, וככזה - לא ניתן להסתמך עליו. טענה נוספת שמעלה המערער הינה כי החלטת הוועדה אינה מבוססת. לדידו, חרף העובדה כי הפעם לא הסתפקה הוועדה ב"תמצית ראיות" סתמית, והתבססה על "דו"ח סיכום החקירה" (שבו, לטענת המערער, פירוט תמציתי של מבחר הראיות שנאספו בעניינו, בליווי התרשמות קצין משטרה, בדבר משקל ביסוס הראיות), דו"ח זה אינו יכול להוות תשתית ראייתית מספקת לביסוס החלטה כה משמעותית. זאת מכמה סיבות: ראשית, הדו"ח אינו בבחינת הראיות עצמן, אלא סיכום חלקי ותמציתי של חלק מהן, שנעשה ע"י קצין משטרה, בליווי חוות דעתו על טיבן, כשאף אין שום פירוט של מלוא הנסיבות הנוגעות לאופן איסופן; שנית, הדו"ח האמור טרם הוערך ע"י פרקליטות המחוז, והראיה, כי עד כה לא התקבלה הודעה כי הדו"ח הינו מספיק לצורך ביסוס כתב אישום; שלישית, אף אילו היה מוגש כתב אישום, והיה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוסו, לא היה די בכך כדי להצדיק את ההחלטה שלא לחדש את רישיונו של המערער, ובעניין זה מפנה המערער למספר פסקי דין, בהם אכן נקבע כי אף הגשת כתב אישום אינה מחייבת אוטומטית סירוב לחידוש רישיון; רביעית, ניתן למצוא המחשה לשגיאת המשיבה עת הסתמכה על אותו הדו"ח, שעה שקבעה כי הודאת המערער במכירת "תוכנת ריגול" מהווה ראייה נגדו, בעוד שבפועל, מכירת "תוכנת ריגול" אינה מהווה כשלעצמה עבירה על החוק. על כן, בד בבד עם טענתו כי החלטת הוועדה אינה מבוססת, מסיק המערער כי החלטה זו אינה פרי של שיקול דעת עצמאי. לדידו, נשענת המשיבה, פעם נוספת, על שיקול דעתה של המשטרה, קרי, על מסקנות דו"ח סיכום החקירה שנערך ע"י המשטרה, במקום שתפעיל שיקול דעת עצמאי כמתחייב. לבסוף טוען המערער כי ההחלטה שהתקבלה בעניינו אינה מידתית, וכי המשיבה כשלה במלאכת האיזון שבין אינטרס המערער לחופש העיסוק לבין אינטרס הציבור, אותו היא מבקשת לבכר. לטענתו, בנסיבות המקרה, ראוי היה לבכר את האינטרס שלו על פני האינטרס הציבורי, מן הסיבות הבאות: המערער הינו חוקר פרטי ותיק שעברו הפלילי נקי; המערער נשוי ואב לשניים, הינו המפרנס היחיד, ואם לא יחודש רישיונו תימנע פרנסת משפחתו; סובל מנכות קשה; המדובר בחידוש רישיון ולא בהענקת רישיון חדש, ובהתאם לכך, בחינת הנסיבות המצדיקות את אי החידוש היא מחמירה יותר; טרם התקבלה החלטת הפרקליטות האם להגיש כתב אישום נגדו; למערער נגרם עינוי דין מהתמשכות ההליכים נגדו, שכן החקירה המשטרתית החלה בספטמבר 2011, ולא ידוע עוד כמה זמן יידרש למיצוי ההליך נגדו; וכתוצאה מהתנהלותה הפגומה של המשיבה, נגרם למערער נזק בלתי מידתי ובלתי סביר, כאשר בשנת 2012 נשלל מן המערער לעסוק במשלח ידו משך שמונה חודשים, שלא בדין ולא בצדק, ואי חידוש הרישיון גם הפעם יהווה פגיעה חמורה בחופש העיסוק של המערער. בתשובתה טוענת המשיבה, כי החלטת הוועדה הינה סבירה ומידתית, שכן בניגוד לנסיבות שהביאו את בית המשפט לקבל את הערעור הקודם בעניינו של המערער, הרי שהפעם עמדו בפני הוועדה ראיות מנהליות מוצקות בהרבה, לרבות חלק הארי של חומר החקירה, ותמצית מהודאותיו של המערער במשטרה; וסיכום חומר זה הוצג לוועדה באמצעות דו"ח סיכום החקירה שהעבירה המשטרה לעיונה, שהוא דו"ח מפורט ביותר, הכולל את כלל הראיות שנאספו על ידי המשטרה בתיק. בהקשר זה מזכירה המשיבה את עמדת בית משפט נכבד זה, בערעור הקודם בעניינו של המשיב (על בסיס הקביעה ב- 414/07 דרך המלך נ' וועדת הרישוי (01.03.07)), לפיה, מידע שנמסר על ידי קצין משטרה הוא בגדר ראייה מנהלית קבילה, ועל כן מסיקה המשיבה כי עת מדובר בסיכום תיק חקירה במלואו, קל וחומר כי יהווה ראיה מנהלית קבילה. על כן, משהתבססה המשיבה על ראיות מנהליות ש"אין מוצקות מהן", הכוללות בין השאר, אמרות ברורות של המערער עצמו הקושרות אותו למעשים, לא ניתן לטעון כי החלטת הוועדה אינה מבוססת וכי לא הופעל שיקול דעת עצמאי על ידה בגיבוש החלטתה נשוא הערעור. בעניין זכות העיון, וזכות הטיעון כנגזרת שלה, אשר לטענת המערער נפגעה במקרה דנן, טוענת המשיבה כי זכויות אלו לא נפגעו כלל. כאמור, דו"ח הסיכום מתייחס לדברים שאמר המערער במשטרה, ודברים אלה הרי ידועים למערער - שכן הוא בעצמו זה שמסר את הודאתו למשטרה. מכאן, שלא ייתכן שנפגעה זכותו לעיון בחומר, שהוא ידוע ממילא. מעבר לכך, הודאות המערער הובאו בפניו בעל-פה, ומן הראוי היה שיתייחס אליהם; ומשבחר המערער לשתוק ולא להתייחס אליהן, יש לזקוף את שתיקתו לחובתו. עוד בעניין זה טוענת המשיבה כי ככלל, בטרם הגשת כתב אישום אין חושפים חשודים לחומר החקירה בעניינם. במענה לטענת המערער לפיה לא צוין בפניו על בסיס איזו הנחייה מהנחיות הפרקליט ביססה המשיבה את סירובה, מציינת המשיבה בתשובתה כי התבססה על הנחייה 14.11 להנחיות הפרקליטות, בה נקבע בסעיף 6 כך: "כל עוד תיק החקירה נגד החוקר הפרטי נמצא בפרקליטות וטרם התקבלה לגביו החלטה האם לסוגרו או להגיש כתב אישום, ככלל אין להעביר לוועדה חומר חקירה מן התיק. יחד עם זאת, קיים אינטרס שהוועדה תקבל תמונה מלאה ככל שניתן לגבי העבירות המיוחסות לחוקר הפרטי, כדי שתוכל לקחת זאת בחשבון בשיקוליה בעת שהיא מחליטה על חידוש הרישיון. ובהמשך בסעיף 7 נקבע: "אשר על כן, סוכם כי במקרים שבהם טרם התקבלה הכרעה לגבי גורל התיק תוכל הוועדה לקבל לעיונה בלבד העתק מסיכום החקירה המשטרתית". לבסוף נקבע בסעיף 8 כי: "סיכום החקירה המשטרתית הוא מסמך פנימי שאין למוסרו לעיונו של החשוד או לעיונו של אדם חיצוני אחר". בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת כי מן המפורסמות הוא כי רשות מנהלית רשאית להתבסס על ראיות חסויות בעת קבלת החלטה, וכן, כי זכות העיון אינה מוחלטת, ויש לפרשה בצמצום, ובהתאם לנסיבות. במקרה דנן, כיוון שמדובר בחומר חקירה אשר טרם הבשיל לכדי כתבי אישום, חשיפתו עלולה לשבש את מהלך החקירה הפלילית. כמו כן, במקרה של חומר חסוי, במסגרת הליך לרישוי מנהלי, התגבשה פרקטיקה לפיה החומר יוצג לעיני בית המשפט במעמד צד אחד, על מנת שזה יתרשם מהראיות המנהליות. בתשובתה, הבהירה המשיבה כי היא מבקשת להעמיד את החומר לעיונו של בית המשפט הנכבד בלבד, ומבלי שהדברים ייחשפו למערער. המשיבה הדגישה שאם המערער יתנגד לפרוצדורה זו, קמה לרשות "חזקת התקינות המנהלית", וכי אז מתחייבת המסקנה כי הרשות ביססה את החלטתה על ראיות מנהליות מספיקות, או אז, דין הערעור להידחות. לבסוף טוענת המשיבה כי שקלה את נסיבותיו האישיות של המערער, הסכנה הצפויה לציבור ואת האינטרס הציבורי, והגיעה לכלל מסקנה כי החלטתה בדבר דחיית הבקשה לחידוש הרישיון הינה סבירה ומידתית, בייחוד אל נוכח האינטרס הציבורי החשוב בשמירה על פרטיות הציבור. השתלשלות הדיונית ביום 17.03.13 התנהל דיון בבית משפט זה במעמד שני הצדדים, בו חזרה המשיבה על הצעתה בכתב התגובה, וביקשה להציג את דו"ח סיכום החקירה לעיונו של בית המשפט בלבד. ב"כ המערער הגיב כי הוא אינו מתנגד, משום שהוא סמוך ובטוח כי לאחר שיעיין בית המשפט בחומר, יסיק כי לא היה כל קושי להציגו למערער. משכך, הוגש דו"ח סיכום החקירה לעיונו של בית המשפט. עוד בדיון הנ"ל, טען ב"כ המשיבה כי בטרם התקבלה ההחלטה בעניינו של המערער, שניים מחברי הוועדה נחשפו לתיק החקירה בפרקליטות, לרבות כל ההודעות שמסר המערער במשטרה, אם כי לא ניתנה להם האפשרות להעתיק או לצלם את החומר. עוד טען ב"כ המשיבה, כי הוא אף מוכן להגיש לבית המשפט תצהיר המעיד על כך. על כן, ביום 03.04.13 הגיש ב"כ המשיבה תצהיר מטעם עו"ד רוחמה סיני, מנהלת מחלקת רישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, אשר במסגרת תפקיד זה הינה המרכזת של וועדת הרישוי. בתצהירה, מעידה עו"ד סיני כי בשני מועדים - 26.11.2012 ו-04.12.2012 - הגיעו שני חברי הוועדה למשרדי הפרקליטות ועיינו בהודאות שמסר המערער בחקירתו במשטרה ובדו"חות סיכומי החקירה, והכול בהתאם להנחיית פרקליט המדינה בדבר עיון בחומר חקירה בעניינו של חוקר פרטי. ביום 03.04.13, התקבלה תגובת ב"כ המערער לתצהיר הנ"ל, בה הוא מבקש שלא ליתן כל משקל לתצהירה של עו"ד סיני, מאחר שמדובר בעדות מפי השמועה, ולא בתצהירם של שני חברי הוועדה שאכן נכחו בפרקליטות ונחשפו לחומר החקירה. ביום 11.04.13, התקבלת תשובת ב"כ המשיבה, לפיה יש לדחות את טענת ב"כ המערער, ולתת לתצהיר את המשקל הראוי לו, משום שלטענתו מדובר בהליך הדומה במהותו להליך מנהלי, אשר גם בו נהוג להגיש תצהירים המבוססים על מיטב הידיעה ולאו דווקא על ידיעה אישית ממקור ראשון. מעבר לכך, המצהירה הינה עו"ד הנושאת משרה ציבורית בכירה, ואין כל הצדקה שלא לקבל את עדותה על בסיס מיטב ידיעתה, ובמיוחד בתוקף תפקידה של מרכזת האחראית לכל הנוגע לניהול ענייניה של הוועדה. מכל מקום, לדידו, התצהיר בוודאי מעיד על כך ששניים מחברי הוועדה, אשר אינם חשודים בסילוף העובדות, מסרו את העובדות הכלולות בתצהיר לידיעתה של עו"ד סיני, ובכך די לצורך מתן משקל לאמור בו. לאחר שהבעתי את דעתי בפני הצדדים כי תשובת המשיבה מקובלת עלי, וניתנה לב"כ המערער להגיב לתשובה לגופה, הגיב ב"כ המערער ביום 14.04.13 והודיע, שאם תשובת המשיבה בעניין התצהיר מקובלת על בית המשפט, אין לו עוד מה להוסיף. משכך, הבאתי בחשבון בהחלטתי את תצהירה של עו"ד סיני. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מזה ומזה, ולאחר שעיינתי לעומק ב-"דו"ח סיכום החקירה" שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בראשית דבריי אציין כי לדעתי, קיים שוני מהותי בין החלטת הוועדה לדחיית בקשת המערער לחידוש הרישיון לשנת 2012, אשר עליה, כאמור, קבלתי את ערעורו של המערער בשנת 2012, לבין החלטתה לדחות את בקשתו לשנת 2013. בעניין טענת המערער כי נשללה ממנו זכות העיון, וכנגזרת ממנה - זכות הטיעון, מצטט המערער מע"א 3786/90 ברון נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 661, 673, כך: "זכותו של מי שנגדו מתנהלים דיונים כגון אלה שבפנינו, לעיון במסמכים אשר הם בפני הוועדה ואשר יהיו בפני השר כאשר יחליט בעניין ... הכלל הוא שמסמכים אשר נתקבלו על ידי רשות ציבורית תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על פי דין צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר". אכן, צודק המערער כי בטרם תקבל רשות מנהלית החלטה בעניינו של אדם, ראוי כי תיתן לו לעיין במסמכים אשר עומדים לרשותה, במסגרת השימוע שייערך לו, ואז לתת לו לטעון להגנתו על בסיס אותם מסמכים. אלא שלא אחת נקבע בפסיקה כי זכות העיון אינה זכות מוחלטת, וכפי שנקבע בבג"ץ 93/06 ד.נ כל גדר נ' שר המסחר והתעשייה (02.08.11): השאלה השבה ומתעוררת בפסיקתנו מתייחסת להיקף זכות העיון, שיש בה כדי לאפשר לממש את זכות הטיעון, והיקף זה הוא תלוי נסיבות על פי העניין. ברור הוא כי זכות העיון אינה מוחלטת, והיא כפופה לסייגים ומגבלות שנועדו להבטיח אינטרסים נוגדים. בהקשר זה ציינתי בעניין בר-אילן כי: "... הנה כי כן תנאי הכרחי להגשמתה של זכות הטיעון הוא כי תוצג בפני הפרט מהות האשמה או הטענה המופנית נגדו ועיקרי התשתית העובדתית עליה היא נסמכת. אולם, כפועל יוצא מהצורך לאזן בין השיקולים הנוגדים, יש וזכות הטיעון תוגשם אף מבלי שתתאפשר לבעל הזכות גישה מלאה למכלול המידע הנתון בידי הרשות - ובלבד שתינתן לו אפשרות ראויה להתמודד עם הטענות שהועלו נגדו..." [ההדגשות אינן במקור, ב.ג.] וכן בבג"ץ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.7.2007): על אף מעמדה הרם של זכות הטיעון בשיטתנו המשפטית הרי ככל זכות אחרת במשפט, אין היא מוחלטת ונעדרת סייגים... מדובר בזכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובהן: מהותה של הסמכות המופעלת בידי הרשות; השלב בהליך בו ניתנת לאזרח זכות טיעון; עוצמת הפגיעה לה צפוי האזרח עקב החלטת הרשות; וכן מידת הסופיות של ההחלטה הנדונה. בהמשך לכך יצוין כי יש ואל מול זכות הטיעון יעמדו אינטרסים מתחרים כגון: ההגנה על תקינות תפקודה של הרשות ויעילות עבודתה או שמירה מפני שיבוש הליכי בקורת או חקירה. במקרים כאלה, ייקבעו היקפה ודרכי הגשמתה של זכות הטיעון - כמו גם היקפה של זכות העיון הנלוות לה - תוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו... כאמור, בערעור הראשון בעניינו של המערער, עת הסתמכה הוועדה על "פרפראזה" של המשטרה, ומבלי שהחומר הועבר לעיונה של הוועדה, ואף לא תמצית ראיות, החלטתי, כי בין יתר הנסיבות, "פרפראזה" זו אינה יכולה להוות בסיס לסירובה של הוועדה לחדש את רישיונותיו של המערער. משלא הוצגה "פרפראזה" זו למערער, ולא הועמד לעיניו חומר המפרט את החשדות נגדו, קבעתי כי לא ניתן היה לצפות ממנו להגיב בהתאם. אלא שעתה, לאור העובדה שהמשיבה התבססה על דו"ח סיכום החקירה, אשר בו מופיעות בפירוט החשדות נגד המערער, הודאותיו במשטרה, ופירוט של העדים השונים בתיק והודעותיהם במשטרה, והיא הודיעה למערער בעל-פה את החשדות המפורטות נגדו, ואף ציטטה באוזניו הודאות אשר יצאו מפיו, כבר לא היה בסיס מוצדק לסירובו של המערער להגיב. משההודאות שהובאו בפני המערער בעל-פה הינם ציטוטים של דברים שהוא עצמו מסר בחקירתו במשטרה, לא ניתן עוד לטעון כי נשללה ממנו זכות העיון, וכנגזרת מכך אף זכות הטיעון, מקום שהדברים נאמרו על ידו. בנסיבות אלו, מקובלת עליי הטענה, שיש להחיל את ההלכה שנקבעה בפסיקה, כמצוטט לעיל בבבג"ץ 93/06, כי "כפועל יוצא מהצורך לאזן בין השיקולים הנוגדים, יש וזכות הטיעון תוגשם אף מבלי שתתאפשר לבעל הזכות גישה מלאה למכלול המידע הנתון בידי הרשות - ובלבד שתינתן לו אפשרות ראויה להתמודד עם הטענות שהועלו נגדו". בנסיבות המתוארות לעיל, זכות הטיעון לא נשללה מן המערער, אף שלא נחשף למכלול המידע הנתון בידי הרשות, שכן ניתנה לו אפשרות ראויה להתמודד עם טענות אלו; אולם הלה עמד על סירובו לשתף פעולה עם הוועדה. במקרה דנן, כבכל מקרה דומה, ייתכן - על אף האמור - שאי-חשיפת מלוא חומר החקירה במסגרת ההליך המנהלי פגעה בזכות העיון של המערער, שהרי הוועדה לא חשפה בפניו אל מלוא החומר שבידיה. ברם, זכות העיון אינה מוחלטת, וכאמור לעיל, יש לאזן אותה עם זכותה של הרשות להגנה על תקינות תפקודה ויעילות עבודתה וכן לשמירה מפני שיבוש הליכי ביקורת או חקירה. כך, אם ייחשף חומר החקירה בטרם גובש כתב האישום, חשיפתו עלולה לשבש את מהלך החקירה הפלילית, עלולה להשפיע על העדים (למשל על ידי תיאום גרסאות), וכן לפגוע בתדמיתה של המשטרה בעיני הציבור. סבור אני, כי לאור הממצאים העולים מדו"ח סיכום החקירה, לא בכדי הורה פרקליט המדינה כי אין בשלב זה לאפשר את חשיפת החומר למערער, ועל כן באיזון בין זכות המערער לזכות הרשות, זכות הרשות גוברת. ודוק: סירובה של הפרקליטות להתיר את העברת החומר לעיונו של המערער התבסס כאמור על הנחייה 14.11 להנחיות פרקליטות המדינה, כי בשלב זה של החקירה אין לאפשר למערער או לבא כוחו לעיין בחומר הראיות שהועבר ע"י הפרקליטות לוועדה. כוחם של כללים אלה יפים גם לעניינו של המערער, כבכל חקירה אחרת, ולא מצאתי כי קיימים נימוקים מיוחדים כלשהם אשר יצדיקו סטייה מכללים אלה כטענת המערער. גם טענת המערער כי החלטת הוועדה אינה מבוססת לגופה, וכי היא אינה פרי של שיקול דעת עצמאי - דינה להידחות. לטענת המערער, ההחלטה שהתקבלה בעניינו שוב נשענה על שיקול דעתה של המשטרה, ולא על שיקול דעתה העצמאי של הוועדה, וזאת מבקש המערער להסיק מן העובדות הבאות: מדובר ב"סיכום" הראיות ולא בפירוט הראיות עצמן; הדו"ח הוכן ע"י קצין משטרה; טרם הוגש כתב אישום; וכן, בהפניה ל"שגיאה" שעשתה המשיבה עת הסתמכה על הדו"ח בקובעה כי מכירת "תוכנת ריגול" מהווה עבירה. אלא שסבור אני, כי על אף שהחומר שעמד לעיני הוועדה, עת דחתה את בקשת המערער לחידוש הרישיון, הינו אכן סיכום בלבד של דו"ח החקירה, ניכר בעיני, לאחר שעיינתי לעומק בדו"ח הסיכום, כי הוא מפורט וממצה דיו, על מנת שניתן יהיה להניח על פיו כי יש בסיס לחשדות המיוחסות למערער, באופן אשר אינו מותיר לוועדה כל ברירה אלא לדחות את בקשתו לחידוש הרישיון. זאת, משום שמפורטים בו הדברים הבאים: העבירות המיוחסות לחשוד, הרקע לחקירה בעניינו, סיכום החקירה והתשאול שנערכו למערער, לרבות הודאותיו בחלק מהעבירות המיוחסות לו, פירוט הלקוחות שקיבלו את שירותיו של המערער ואשר יש בהן תמיכה לחשדות נגדו, מסקנות הדו"ח הנוגעות הן למישור העובדתי והן למישור המשפטי, וסיכום. בהקשר זה, מסכים אני לטענת המשיבה, כי בהתבסס על פרשת דרך המלך, שהוזכרה לעיל, אם מידע שנמסר על ידי קצין משטרה הוא בגדר ראייה מינהלית קבילה, קל וחומר כי סיכום תיק חקירה במלואו, יהווה ראיה מנהלית קבילה. כמו כן, סבורני כי אין בין העובדה כי טרם הוגש כתב אישום בעניינו של המערער, לבין המסקנה כי החלטת הוועדה אינה מבוססת, ולא כלום, משום שהוועדה יכולה לשלול רישיונו של אדם אף מקום שטרם הוגש כתב אישום בעניינו. השוו, ע"ש (י-ם) 413/07 איציק בן-עטר נ' הוועדה לרישוי חוקים פרטיים (מיום 01.03.07): ראשית אתייחס לעובדה שעד עתה לא ננקט הליך משפטי כנגד המערער - אני סבורה כי העובדה שהמערער לא הורשע ואפילו לא הוגש נגדו כתב אישום אינה גורמת לבטלות החלטת הועדה והוא הדין לגבי העובדה שעניין זה לא פורט בהחלטה כאחד השיקולים. יש לזכור כי סמכותה של הועדה שלא לחדש רישיון אינה תלויה בהרשעה בפלילים או בהגשת כתב אישום. הוראת החוק הנוגע לסמכותה כללית ואינה נקשרת על פי לשונה להליכים פליליים. החוק מסמיך את הוועדה, כעולה מסעיפים 28 ו-4 (א') (6), שלא לחדש רישיון - 'מטעמים של ביטחון הציבור או מטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש.' גם לעניין מתן רישיון קובע החוק בסעיף 4 כי: 'לא יינתן רישיון ... אם ראתה הועדה שאין לתיתו מטעמים של ביטחון הציבור או מטעמים של עברו או התנהגותו של המבקש'. ובהמשך פסה"ד: "אין ספק כי הרשעה בפלילים יש בה כדי לספק וודאות למידת חלקו של חוקר פרטי במעשים הפוגעים בפרטיות, ואולם, לכאורה, הודאה בכתב במעשים כאלה, יכולה לספק מידת וודאות דומה. מהודעתו של המערער במשטרה - הודעה שעמדה לפני הוועדה - עלתה מפורשות נכונות המערער להשלים עם מעשים בלתי חוקיים בדרך להשגת המידע. נכונות זו היא בוודאי שיקול ענייני וראוי לעניין התאמת החוקר לתפקיד. שיקול זה מונח בלב טעם קביעת משטר מתן הרישיונות לגורמים המתאימים בלבד, דהיינו - הרגולציה של הענף באמצעות הועדה. לכן, מדובר בשיקול מרכזי ומכריע. הדעת נותנת שמי שמסכן את פרטיות הציבור ומשיג מידע באופן בלתי חוקי, ולו באמצעות אחר, עלול לחזור על אותם מעשים". מסקנת בית המשפט בפרשת בן עטר מקובלת עליי, שכן סמכותה של הוועדה אינה תלויה אך בהגשת כתב אישום נגד המערער, ולפי הוראות המחוקק בסעיפים 4, 4(א)(6) ו-28 לחוק, הוועדה מוסמכת שלא לחדש את רישיונו של המבקש לא רק עת הורשע בדין, אלא אף מטעמים של ביטחון הציבור, עברו או התנהגותו של המבקש. אף במקרה דנן, הוועדה ציינה בהחלטתה את הסעיפים הללו בקובעה כי ההתנהגות המיוחסת למערער פוגעת בליבת מקצוע החוקר הפרטי, ואינה התנהגות ראויה. לסברת הוועדה, הן על בסיס ס' 7(ה)1 לקוד האתי של החוקרים הפרטיים והן על בסיס סעיף 4(א)(6) לחוק, על החוקר הפרטי מוטלת החובה "להימנע מפגיעה בזכויות הפרט של כל אדם לרבות זכות האדם לפרטיות, תקשורתו והמידע האישי שלו ולסכנת הפגיעה באלה הכרוכה בפעילות מקצועית", ולדעתה, המבוססת כדבעי בהתייחס לחומר שהועמד לעיונה, המערער בהתנהגותו לא עמד בכללי התנהגות אלה. נוסף על כך, הלכה ידועה היא כי בית המשפט לא יתערב בהחלטה מנהלית, אלא אם כן ימצא כי הרשות לא השתמשה בשיקול דעתה כדין, וכפי שנקבע בע"ש (י-ם) 1039/02 פישביין נ' מדינת ישראל - וועדת הרישוי לחוקרים פרטיים (מיום 20.11.02): המדובר בהחלטה מנהלית שנתנה רשות מנהלית. אמנם, את שיקול הדעת מסר המחוקק לרשות המנהלית ולא לבית המשפט, ובית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו, אך עדיין הביקורת על השימוש בשיקול הדעת מסורה בידי בית המשפט, ובית המשפט יתערב מקום שימצא שהרשות לא השתמשה בשיקול דעתה כדין. בית המשפט יעשה כן, למשל, מקום שהרשות לא שקלה את כל השיקולים הענייניים או לא נתנה לה את המשקל הראוי. משכך, לאחר שעיינתי בדו"ח סיכום החקירה וכן בהחלטת המשיבה לאורו, נחה דעתי כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת של המשיבה כפי שבא לידי ביטוי בהחלטתה, אשר התבססה על הדו"ח המפורט האמור, תוך שהיא מאזנת בין נסיבותיו האישיות של המערער לממצאי הדו"ח. על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת המשיבה לא חרגה ממתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. באשר לטענת המערער כי ההחלטה שהתקבלה בעניינו אינה מידתית, וכי המשיבה כשלה במתן המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המערער בבואה לאזן בין נסיבות אלו לבין אינטרס הציבור, אומר, כי לא נעלמה מעיני העובדה כי המערער הינו חוקר ותיק, בעל עבר פלילי נקי, אב לילדים ומפרנס יחיד, וכן לא נעלמה מעיני העובדה כי טרם הוגש כתב אישום בעניינו וכי המדובר בבקשה לחידוש הרישיון ולא בבקשה להנפקת רישיון לראשונה. אכן, שלילת הרישיון תקשה על המערער לפרנס את משפחתו; אולם, אל נוכח החשדות המיוחסות למערער, המעלות חשש סביר בדבר מעורבותו בעבירות הנידונות, סבורני, כי אכן יש לבכר את אינטרס הציבור על פני האינטרסים של הפרט, שהוא המערער בענייננו. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, והחלטת הוועדה בדבר אי חידוש הרישיון לשנת 2013, תעמוד בעינה. אין צו להוצאות. חוקר פרטיאתיקה