אחוזי נכות בגין מחלת איידס

אחוזי נכות בגין מחלת איידס ביהמ"ש קמא אימץ רק את שיעור הנכות כפי קביעת המומחה (15%) וקבע כך לשיטתו: בגין מחלת האיידס ושתי התאונות הקודמות - 10% נכות. בגין התאונה הראשונה (משנת 2008) 4% נכות ובגין התאונה הנוספת 1% נכות נפשית ועוד 10% אורטופדית. לאחר שקלול נכותו בגין התאונה השנייה נכות בשיעור של 10.45% החל משנת 2010. נעיר כבר כאן ועכשיו, לאור קביעות בימ"ש השלום באשר למומחה שמונה על ידו וביקורתו החריפה ובלשונו, ראוי היה למנות מומחה אחר תחתיו או מומחה נוסף ולא בדרך בה נהג בסופו של יום, בימ"ש השלום. (ראה דרך משל רע"א 3811/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד ליברמן פד"י נ''(3) עמ' 192). ב. ביהמ"ש קמא, אימץ את קביעות המל"ל ביחס לנכויות הזמניות בגין התאונות. ביחס לתאונה הראשונה קבע ביהמ"ש קמא כי המערער זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 7,611 ₪. ג. באשר להפסד השתכרות בעבר נקבע כי הכנסת המערער לפי קביעת המל"ל מגיעה לסך של 8,400 ₪ נטו. לא הוכחו שינויים בהכנסת המערער. נקבע פיצוי בהתאם לנכויות הזמניות. החל משנת 2008 והיות והנכות הרפואית קרי 4%, אינה תואמת את הנכות התפקודית נפסק סכום גלובלי . כן ניתן פיצוי גלובלי בגין הפסד זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד. באשר לאובדן השתכרות בעתיד, נקבע כי לא ניתן לקבוע במדויק את שיעור ההשתכרות וקיימת אי וודאות לגבי אורך תקופת ההשתכרות וניתן פיצוי גלובלי. לא ניתן פיצוי בגין שאר הנזקים שנתבעו לרבות הוצאות רפואיות ונסיעות מהטעמים שפורטו בפסק הדין. 3. באשר לניכוי תגמולי מל"ל- למערער שולמו דמי פגיעה ובנוסף הוא מקבל תגמולים מהמל"ל בגין נכות כללית. נקבע כי יש לנכות את הסכומים המשולמים למערער בגין הנכות הכללית, אלה הקשורים לתאונות. הנטל להוכיח את שיעורם של תגמולים אלה מוטל על המשיב והנטל להוכיח כי חלק מהתשלומים אינם קשורים לתאונה מוטל על המערער. ביהמ"ש קמא פסק כי המשיבים הוכיחו כי המערער מקבל תגמולי מל"ל בגין נכות כללית בסך של 722,435 ₪. אין חולק כי חלק מהתשלומים אינם קשורים לתאונות. המערער לא הוכיח כי הנכות האורטופדית והנפשית אינה קשורה לתאונות ומוסכם על הצדדים כי הנכות האורטופדית בנכות כללית קשורה לתאונה השנייה. יש לערוך חישוב יחסי כאשר דרך החישוב הנכונה היא: משיעור הנכות הכוללת של 56% יש לנכות את הנכות שאינה קשורה לתאונה, (נכות בגין האיידס ובגין התאונה הנוספת). בסופו של יום התביעה לגבי התאונה הראשונה, נבלעה וכיוון שמדובר בתאונת עבודה זכאי המערער ל- 25% מסך הפיצוי . קרי בגין התאונה הראשונה בסך של 24,740 ₪ ביהמ"ש קמא ערך חישוב נזק בגין התאונה השנייה (רכיב השכר חושב לפי נתוני התאונה הראשונה ובהתאמה לנכויות בתאונה השנייה). לגבי אובדן השתכרות בעתיד נקבע כי הנכות הרפואית בשיעור הנכות התפקודית ונערך חישוב בהתאם. התביעה נבלעה גם לגבי התאונה השנייה ונפסק פיצוי בשיעור של 25% מהנזק ובסך של 85,512 ₪. ג. 1. דיון והכרעה: ערעור זה וכן הערעורים שכנגד מופנים בעיקרם כנגד ממצאים וקביעות עובדתיות אשר נקבעו ע"י הערכאה המבררת, לרבות קביעות ביחס לחוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש קמא. עוד מלינים הצדדים על שומת הנזק שנקבעה ע"י ביהמ"ש קמא. ראשית וככלל, ערכאת הערעור תתערב בהחלטות הערכאה הדיונית לגבי שומת הנזק במשורה, תוך בחינת הסכום הכולל שנפסק, ובחינה ממעוף הציפור אם קיימת חריגה של ממש מהנהוג ומהמקובל באחד מראשי הנזק שנפסקו (ראו ע"א 148/10 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית ( 12.10.2010). (ההדגשות מכאן ןאילך אינן במקור- י.כ). כך גם כך ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו, אלא במקרים חריגים שאין המקרה דנן נמנה עליהם. אין מקום לדוש לפני ולפנים בכל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק דין "משלנו", העונה על מכלול הטענות ו/או השאלות שהתעוררו בפסק דינה של הערכאה הראשונה, אלא עלינו להיווכח באם קביעות הערכאה הראשונה עומדות במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין. (ראה: ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 168,142) (1991). 2. ספק אם בנתוני המקרה דנן ולאור האמור לעיל, צדק ביהמ"ש קמא בקביעת דרגת נכות לפי ראות עיניו ובניגוד לעמדת המומחה מטעם ביהמ"ש, זאת מבלי למנות מומחה מכריע נוכח מורכבות הנכויות, ופרט כאשר מדובר בנכות נפשית. עוד נעיר באשר לנוסח הקביעות והאמירות באשר למומחה שמונה ע"י ביהמ"ש. יודגש , עם זאת, ולמרות האמור, לביהמ"ש הדן בתיק, הסמכות המלאה להכריע על פי מכלול הראיות והעדויות שבפניו. באשר לניכוי היחסי של תגמולי המל"ל, לא מצאנו טעות בולטת בחישוב הסכום היחסי לניכוי כפי שנעשה ע"י ביהמ"ש קמא. ברע"א 1459/10 המל"ל נ' כלל מתוארת שיטת השקלול המתמטית לפיה יש לילך במקרים מעין אלו והשופט קמא היה ער לכך. (וזאת גם אם הצדדים הציעו סכומים אחרים ונמוכים יותר לניכוי). (ראה גם בעניין זה הלכת פרלה עמר). הנטען כאן ע"י המערער ביחס לניכוי הנדרש, לא נטען בהליך קמא במסגרת הסיכומים ואף לא במסגרת סיכומי התשובה שהוגשו על ידו, (על אף שעמד על זכותו לעשות כן) בהם יכל לפרט את אופן חישוב הניכוי המוצע, לשיטתו, (שיטת השקלול), כפי שפורט כאן. נראה כי בהליך קמא נמנע המערער מלפרט את אופן החישוב שעה שהיה עליו לעשות כן (לפי עמדתו) ולו רק כדי הסרת ספק. ביהמ"ש שלערעור אינו המקום לעריכת "מקצה שיפורים". 3. באשר לערערים שכנגד. אתייחס תחילה לערעור שכנגד שהוגש ע"י המשיבים 3-4. אין מקום לטענת המשיבים 3-4 בערעור שכנגד, לפיה אין לסטות מקביעת המל"ל הנוגעת לתאונה השנייה משום שמדובר בקביעה לפי סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד. ראשית, המערער הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור ב9/09 וההחלטה בבקשה ניתנה רק ביום 15.4.10. קביעת המל"ל ביחס לתאונה השנייה ניתנה ביום 15.12.09. עיון בהחלטת ביהמ"ש קמא מיום 15.4.10, מלמדת כי המשיבים 3-4 לא הגיבו כלל לבקשה להבאת ראיות לסתור, על אף שיכלו לעשות כן ולא הובעה התנגדות כלשהי או סייג לגבי המבוקש. ברי כי היה בידי המשיבים 3-4 להתנגד ולסייג את הבאת הראיות רק לגבי התאונה הראשונה- ולו רק כדי הסרת ספק ביחס לקביעות אפשריות לגבי התאונה השנייה. יוזכר כי המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש קמא, מונה לאחר קביעת המל"ל בשתי התאונות וההתייחסות הייתה כזו שנגעה לשתי התאונות, שכן מדובר הרי באותו נפגע. כך גם כך ביהמ"ש קמא בהחלטתו מיום 15.4.10 לא סייג את הרשות להביא ראיות לסתור רק ביחס לקביעת המל"ל לגבי לתאונה הראשונה. נקבע כי: "קביעת נכות כללית של המל"ל למבקש בתחום הפסיכיאטרי בשיעור כה גבוה... מצדיקה הבאת ראיות לסתור...". במסגרת ההחלטה כאמור, הורה ביהמ"ש קמא למערער להגיש בקשה למינוי מומחה תוך מתן זכות תגובה למשיבים. ביום 1.6.10 הסכימו הצדדים כי ימונה מומחה לפי רשימת ביהמ"ש. גם כאן לא נרשמה התנגדות או הסתייגות מצד המשיבים 3-4. המשיבים 3-4 לא הבהירו עמדתם ואף כדי הסרת ספק, ביחס למינוי המומחה והאפשרות שיקבעו קביעות כלשהן ביחס לתאונה השנייה, ובכך כשלו. אמנם במהלך חקירת המומחה התנגדו המשיבים 3-4 לחלוקת הנכות והקשר הסיבתי לתאונה השנייה, אולם טענה זו לא נטענה בצורה ברורה ומופרשת ונראה כי זו אף נזנחה במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעמם בהליך קמא. מעבר לכך, בסיכומיהם הסתמכו המשיבים 3-4 על חוות דעתו של המומחה, ככל שזו תמכה בעמדתם. יודגש כי המשיבים 3-4 לא הגישו ערעור המתייחס פרטנית להחלטה מיום 15.4.10 ולקביעות בה. באשר לערעור שכנגד שהוגש ע"י המשיבים 1-2. אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא שהתיר למערער להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. מדובר בהחלטה דיונית מהותית שהיא במסגרת שיקול הדעת השיפוטי הרחב של ביהמ"ש קמא. ההחלטה הגיונית וסבירה. בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985) ציינה המשנה לנשיא דאז מ' בן-פורת, כי אין מקום ליצור רשימה סגורה של מקרים בהם יותר להביא ראיות לסתור וכי יש לבחון כל מקרה לגופו. לצד זאת, בבר"ע 634/85 הנזכר נקבע גם, כי ניתן לאפיין, בקווים כלליים אמנם, את המקרים בהם יש להתיר הבאת ראיות לסתור, למשל כאשר ישנם "טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע" (ראו גם ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' אחמד, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991). ראה גם לעניין זה: רע"א 4396/13 מירל אשכנזי נגד הפול חברה לביטוח בע"מ (22.12.13). אין לקבל את טענות המשיבים 1-2 ביחס לנכות שנקבעה. ביהמ"ש קמא אמנם לא קיבל את חוות דעת המומחה אך סבר שנותרה למערער נכות עקב התאונות, תוך שהוא עומד על חלוקת הנכות והנזק בין שתי התאונות. אין הצדקה כאמור להתערב בכך, שכן ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון בשאלת הנכות. אין ממש בטענה כי יש להתערב בקביעת המומחה לטובת המשיבים 1-2. למרות שלבית משפט קמא קיים שיקול דעת רחב ביותר בנושא פסיקת הפיצויים ונטייתה של ערכאת הערעור היא שלא להניח את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק (ראה, בע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ פ"ד לו(3) 337, 345) נפסק לאמור: "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד"). 4. בטרם נחתום, אנו רואים להעיר, ראוי שבימ"ש ינהג ריסון וראוי שבימ"ש יגביל עצמו לנכון במחלוקת ולראיות בפניו ולחומר בפניו ולא יפליג לראיות ומקומות בהם לא הייתה לצדדים אפשרות לבחון ולבדוק (כמו בנושא האיידס). כך גם כך, בקביעות הנכות (1% נכות נפשית) ובקביעותיו באשר למומחה שמונה על ידו והמסקנה הנדרשת (מומחה חילופי או נוסף) שעה שאינו מקבל את דעתו. 5. במכלול הנסיבות כאן ראינו להרחיב בנסיבות ,ומחמת קביעות בימ"ש השלום לעניין המומחה וקביעות אחוזי הנכות והמשתמע ע"י בימ"ש השלום באשר לסך הפיצויים הכולל -אשר אינו מוסכם עלינו - מכאן, בדרך הדיונית המוסכמת אנו קובעים כי לסך הנזק הכולל יתווסף סך של 55,000 ₪, כאשר סך של 20,000 ₪ לטובת התאונה הראשונה וסך של 35,000 ₪ לטובת התאונה השניה בהתאמה. 6. אין צו להוצאות ובדרך הטובה לה השכילו הצדדים.איידסאחוזי נכותנכותרפואה