פרשנות חוזה בניגוד ללשונו

מה הדין בסוגיית פרשנות חוזה בניגוד ללשונו ? תכליתו של מוסד החוזה היא לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)). ככלל, דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265, עמ' 285). לשון החוזה היא זו שתוחמת, כאמור, את גבולות הפרשנות. על כן יחל מסענו בחוזה הכתוב. במקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1687 (2006)). מאחר ובית המשפט אינו מכונן חוזים אלא מפרש את האמור בהם, כל עוד לשון החוזה בהירה וברורה הרי שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם בענייננו הלשון בה נקטו היא ברורה וחד משמעית (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). למרות שיש מקום לגמישות בתהליך פרשנותו של חוזה, הרי שהגמישות צריכה להימצא בגבולות החוזה ולא מחוצה להם. כאשר מפרשים חוזה יש לפנות ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית. ההלכה הפסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם. לפיכך עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו. בית המשפט אינו יוצר מחדש חוזה שונה ממה שהצדדים לו הסכימו ביניהם. חוזה מדבר בעד עצמו, ואין בית המשפט צריך להיות צד לו. לחוזה יש צדדים, והם אחראים לתוכנו ולאופן ניסוחו (ראה ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010), וכן ראה: ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (לא פורסם, 21.12.2008)). אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי. פרשנותפרשנות חוזהחוזה