סמכות לתת סעד זמני בבוררות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות לתת סעד זמני בבוררות: דיון לגופה של טענה: להלן אדון בטענת המשיבה כי יש לסלק בקשה לסעדים זמניים על הסף, מטעם זה שהסמכות לדון בבקשה זו מסורה לבורר. המבקש לא מצא לנכון להגיב לבקשה זו, יתכן משום שהמתין לקביעת מועד לדיון. אלא שראיתי כי יש מקום ליתן החלטתי בעניין הסמכות, בלא צורך בקיום דיון. אומר כבר עתה, כי לטעמי ראוי שהבורר ידון גם בבקשה זו לצווי ביניים בשל מורכבותם והעובדה, כי לשם דיון במתן הסעדים המבוקשים, יש לפרוש בפני בית המשפט את היריעה כולה ואת עיקרי המחלוקת שבין הצדדים והרי היא , מן ההכרח תיפרש בפני הבורר באופן מעמיק ומפורט. לבורר ניתנה סמכות, בהסכם הבוררות, על ידי שני הצדדים שהיו מיוצגים, כל אחד, ועל ידי שני עורכי דין, לדון ולהחליט בבקשת ביניים ובסעדים זמניים. הואיל ובאותה ישיבה ניתנו על ידי גם צווי ביניים, הרי שסמכות הבורר ניתנה בהסכמת הצדדים, לדון וליתן סעדי ביניים שיתבקשו לאחר אותה החלטה. נראה כי הבקשה לסעדים זמניים מורכבים זו שבפני, הוגשה שלא על פי אותן ההסכמות ובניגוד להן. אין חולק על כך, כי לבית משפט זה סמכות לדון ולהחליט בבקשה לסעד ביניים, ומטעם זה אין מקום לסלק הבקשה על הסף. אלא שלטעמי במכלול הנסיבות שבכאן הרי שהנכון יהיה דיון בפני הבורר. בנוסף לכך נאמר, כי על פי סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות תשכ"ח 1968 (להלן: חוק הבוררות") מסורה הסמכות לבית המשפט. אלא, שעל פי סעיף 16(ד) לחוק אין בסמכותו של בית המשפט על פי סעיף 16(א), על כל סעיפיו הקטנים, כדי לגרוע מסמכות הבורר לפי הסכם הבוררות או לפי החוק. סמכות הבורר לדון בפניית המבקש לסעדים זמניים, על פי הסכם הבוררות, מפורש בהיר וברור. אומר עוד כי בענייננו, מלבד מקור הסמכות על פי הסכם הבוררות, נמצא לנו מקור סמכות נוסף לדיון בפני הבורר. אמור מעתה, על פי סעיף 2 לחוק הבוררות יהיו הוראות התוספת לו, חלק מהסכם הבוררות אלא אם נקבע בהסכם הבוררות אחרת. סעיף יז' לתוספת קובע: "הבורר רשאי לתת פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית המשפט מוסמך לתיתו, וכן רשאי הוא לתת פסק ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים". מכאן כי מצויים לנו מספר מקורות לסמכות הבורר אשר אין בהם לשלול את סמכותו של בית המשפט ליתן סעד ביניים אלה המפורטים בסעיף 16(א)ו - (ב). המקור הראשון הינו סעיף 16(ד) לחוק הבוררות אשר קובע מפורשות את סמכויות הבורר כפי שנקבעו בהסכם הבוררות. העובדה שסעיף 16(ד) אינו מפרט את סמכויות הבורר אחת לאחת, אלא על דרך השלילה. היינו, קובע כי הוראות סעיף 16 (א)(ב) אשר דנות בסעדים זמניים וסעדי ביניים, ואשר מקנות לבית המשפט סמכות לתיתן גם לאחר שהועבר הסכסוך שבפניו לבוררות, אין כדי לגרוע מהסמכות המוקנת לבורר על פי החוק, על פי התוספת לו ו/או על פי ההסכם. לטעמי יש באמור בסעיף 16(ד) כדי לאפשר פרשנות רחבה הכוללת גם את כל צווי הביניים הדרושים לכל בעל דין. בנוסף, הסמכות אשר הוקנתה לבורר על ידי הצדדים כאן, כאשר בהסכם הבוררות לא הסתפקו בקבוע בתוספת לחוק אלא, קבעו זאת מפורשות. כאשר המקור הנוסף לסמכות הבורר לדון בבקשה שבפני מצוי כאמור בתוספות לחוק סעיף יז' הנ"ל. אין בידי להסכים לאשר נאמר בפסק דינו של כב' השופט שאול שוחט ה"פ (מחוזי תל-אביב) 598/07 נעמן איתן - חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' סוליד מקרקעין (פיתוח 1993) בע"מ . שם קבע כב' השופט שוחט, כי צווים שינתנו על ידי הבורר על פי הסכמת הצדדים או על פי סעיף יז' לתוספת לשם ביצועם, יהא צורך בפניה לבית המשפט ולבקשו להשתמש בסמכותו לפי סעיף 16(א)(5), כדי ליתן בעצמו את הצווים המבוקשים, גם לאחר שניתנו על ידי הבורר כדרך שבית המשפט מאשר פסק בוררות. מכאן שלא הועילו חכמים בתקנתם כאשר התכלית העומדת בבסיס בקשה לסעד זמני, הינה הצורך המיידי בנתינתו. עוד קבע כי גם מן הפן התועלתי, אין טעם במסירת הסמכות לבורר. כפי שכבר אמרתי לדעתי, הסמכות מוקנית לבית המשפט המחוזי ליתן צווי ביניים, אך סמכות זו איננה סמכות יחודית. שותפה אני לדעתו של כב' השופט א. זמיר כפי שהובעה בבש"א (ת"א 5247/09 חב' קו שרות רכבת ראש העין נ' אורי דוד בעמ' 5 לפסק הדין). "אני שותף לעמדה לפיה הסמכות המוקנית לבית המשפט המחוזי, להענקת סעדים זמניים קיימת תמיד, אך אני סבור כי זו איננה יחודית באופן גורף, ובהחלט ייתכן, מקרים, כדוגמת זה שבפני שבהם מוקנית הסמכות גם לבורר. שעה שמוגשת בקשה לסעד זמני לבית המשפט דווקא; מסור בידי שיקול הדעת להחליט, האם, חרף הסמכות, ראוי כי הענין יתברר בפניו, או בפני הבורר (ככל שהצדדים הסמיכו אותו לעשות כן בהסכם הבוררות). ככלל מתן סעדים זמניים הוא ענין שבשיקול דעתו, בין היתר, לפי העניין, נשקלים גם שיקולים של שיהוי, ניקיון כפים, קיומו של 'סעד חלופי' וכיוצ"ב". אף אני בדעה שהסמכות מסורה לבית המשפט במסגרת סעיף 16 לחוק הבוררות. אולם, אני סבורה שפניה לבית המשפט לסעדים זמניים כאשר מונה בורר בהסכמה וניתנה לו סמכות לדון בצווי הביניים, צריך שתעשה על דרך הצמצום. כך לדוגמא מקום שהבורר אינו מוסמך לנקוט אמצעי כפיה וענישה כלפי עד שלא נענה להזמנה, או שסירב להעיד (סעיף 16(א) (ג)) או משלוח הזמנה לעדים, וכל אשר מפורט במפורש בסעיפים הקטנים לסעיף 16(א), בשל הצורך בעיקר בכפייה ובסמכותו של בית המשפט לשם הוצאתם המידית אל הפועל. אולם הצווים המבוקשים במסגרת סעדים זמניים בין צדדים לבוררות, בפרט כאשר הסכימו לכך בהסכם הבוררות כי סמכותו של הבורר ליתן צווים זמניים, נכון הוא לקבוע כי הסמכות תהא לבורר. בענין הנדון, כפי שכבר אמרתי מעלה, נכון יהא לקבוע כי הסמכות לדון בבקשה לסעדים זמניים כפי שהוגשה, תמסר לבורר אשר ידון ויכריע בה במסגרת הבוררות, שם תפרש לפניו יריעת המחלוקת כולה. יהא זה אך יעיל להורות כך. גם טיבם של הסעדים המבוקשים מצביע על הצורך לבחון ולבדוק את סלע המחלוקת שבין הצדדים. לפיכך, אני קובעת כי הצווים הזמניים ישמעו בפני הבורר בהקדם האפשרי. לא מצאתי מקום לחייב המבקשים בהוצאות. בוררותסעד זמנייישוב סכסוכים