הפסקת תביעה בשלב הסיכומים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת תביעה בשלב הסיכומים: כב' השופטת, נחמה מוניץ בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, אשר ניתן ביום 19/1/09, בת.א 1462/04 (כב' השופטת כרמלה רוטפלד-האפט), לפיו נעתרה לבקשת המשיבה למחוק התביעה שהוגשה כנגד המערערים, מבלי לפסוק הוצאותיהם. מבוא עובדתי: א. המערערים מחזיק ומתגורר בבית וחצר הצמודה אליו בשטח של 1,750 מ"ר אשר נמצא בבית שאן (להלן: "הבית" או "השטח" בהתאמה). רשות הפיתוח הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 19 בגוש 22923 וחלקה 16 באותו הגוש המצויים בבית שאן (להלן: "המקרקעין"). ב. בכתב התביעה שבסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה כנגד המערערים נטען, כי ביום 2/2/69, נחתם בין המשיבה ובין המערער 1, חוזה שכירות שהתייחס לדירה בת 3 חדרים הבנויה על חלק מחלקה 14 בגוש 22908. במסגרת הליכי הפרצלציה הפכו המקרקעין לגוש וחלקה 22923/16 ועליו הבית. בתביעתו טוען המשיב, כי המערערים חרגו מהזכויות שהוקנו להם, על פי הסכם השכירות, פלשו לתחום חלקות נוספות הצמודות לבית, בנו בחלקות סככות ומבנה טרומי מבלי לקבל הסכמת המשיבה. התביעה הוגשה לסילוק ידו של המערער מכל השטח כולל השטח שהושכר לו, מכל הטעמים שבכתב התביעה. המערערים בהגנתם טענו טענות רבות, ובין היתר טענו, כי מעמדם הוא לפחות כשל דייר מוגן, וכי השימוש שעשו בבית ובחצר נעשה בהסכמת המשיבה אשר שינה טעמו ביחס למעמדם בבית לאחר שהאיזור עבר תכנון מחדש. בכתב תשובתו הכחישה המשיבה את טענות המערערים, גם ביחס לשאלת תשלום דמי השימוש שנתבע. ג. לאחר מספר ישיבות של קדמי משפט החלו הראיות להישמע ביום 16/10/06, ונשמעו על פני שתי ישיבות, ובישיבת יום 3/6/07, נתן בית המשפט צו לסיכומים. בין הזמנים החלו הצדדים בניסיונות לסיים ההליך מחוץ לכותלי בית המשפט בדרך של פשרה, מכך נתבקשה ארכה להגשת סיכומי המשיבה. לאחר חודשים מספר וביום 25/12/08, הגיש ב"כ המשיבה לבית משפט קמא, הודעה על פיה נודע למערערים לראשונה, כי ועדת הפשרות המרכזית של המשיב, דחתה את מתווה הפשרה עליו הסכימו הצדדים. לאחר הודעה זו החליט בית משפט קמא ביום 28/7/08, כי בהעדר הסדר פשרה על הצדדים להגיש סיכומיהם וקצב מועדים. המערערים הגישו סיכומיהם כבר ביום 27/11/08, ואילו המשיבה לא הגישה סיכומיה עד ליום 1/11/08. ד. ביום 25/12/08, הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה ובכללה הודעה, כי ועדת הפשרות דחתה הפשרה שהוצעה. עוד פורט באותה בקשה, כי בשל תוכנית מפורטת חדשה שפורסמה ביום 28/8/06, ואשר חלה על השטח, יעוד שטח החלקה הינו למגורים עם חזית מסחרית. בגבול הדרומי מזרחי של המגרש נשוא התביעה, מתוכנן לעבור כביש, ויש צורך בהכנת תוכנית איחוד וחלוקה. לפיכך, מכל הטעמים הללו מבקש המשיב למחוק תביעתו, זאת כדי להסדיר עם המערער את החזקה בשטח בדרך פינוי בינוי, או בדרך של חליפין. עוד נאמר באותה בקשה סיפא של סעיף 3 לה, כי: ".... ויובהר, עם כל רצונו של המינהל להסדיר את הנושא ועם כל ההכרה בזכויות הנתבעים ודיירים מוגנים (לפחות חלקם) עדיין יש לנהוג במנהג הסבירות ולא יעלה על הדעת כי יוקצה לו מגרש עם אופציה לבנות כ- 15 יחידות בפטור ממכרז". המערערים הגישו תגובתם לבקשה ביום 11/1/09, בתגובתם טענו, כי אין מקום להעתר לבקשה מהטעמים הבאים: (1) למערערים עומדת זכות דיונית חוקתית שענינים והתביעה נגדם תתברר עד תומה ויינתן בה פסק דין לגופה, כדי שלא יעמדו בפני עינוי דין נוסף, בפרט לאור גילם המתקדם. (2) המערערים הינם זוג מבוגר וחולני שהמשיבה ביקשה לפנותם מביתם והם הוצגו כמסיגי גבול, ואינם יכולים לעמוד בפני תביעה חדשה ונוספת. (3) המערערים טוענים, כי המשיבה הגישה תביעת פינוי זו תוך התעלמות מעובדות מהותיות. לפיכך, המערערים זכאים וחשוב להם שמעמדם החוקי במקרקעין יקבע על ידי בית המשפט ולא על ידי המשיבים, גם אם ינוהל בסופו של יום מו"מ. (4) המשיבה לא הגישה סיכומיה למרות החלטת בית המשפט מיום 28/7/08. בנסיבות אלה דין המשיבה צריך היה להיות כמי שלא התייצב לדיון שנקבע, על פי תקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין, והמערערים היו זכאים לכך שיינתן פסק דין על סמך סיכומיהם בלבד. החלטת בית המשפט: ביום 19/1/09, ניתנה החלטת בית משפט קמא, מפאת חשיבותה אביאה כלשונה: "מונחת בפני בשלב זה בקשת המבקש/ התובע להורות על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות. הבקשה מפרטת היטב הנסיבות שהוליכו להגשת הבקשה. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, כמו גם בתגובת המשיבים, אני מוצאת להעתר לבקשה. אני מורה על מחיקת התביעה. אין צו להוצאות". החלטתה זאת של כב' השופטת קמא, הינה נשוא הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור: 1. המערערים טוענים, כי נימוקי הבקשה כפי שנטענו על ידי המשיבה, נסמכו על ראיות שלא הותרה הגשתם ובלא שנתמכו בתצהירים. כמו כן, המשיבה לא גילתה את נימוקי הבקשה העיקריים והם כי סיכויי תביעתה קלושים, על פי חומר הראיות שבא בפני בית המשפט. הבקשה הוגשה כדי לשמור בידיהם אופציה לשוב ולהגיש תביעה משופרת. 2. בית משפט קמא לא נימק את הסיבות שהביאוהו להעתר לבקשה, אלא הסתפק באמירה ש"הבקשה מפרטת היטב את הנסיבות שהוליכו להגשת הבקשה". אלא שבבקשה לא נכללו הנסיבות שהוליכו להגשתה. 3. לבית משפט קמא, לא מסור שיקול דעת מוחלט ושרירותי להורות על הפסקת התובענה בכל עת, גם לתובע איננה עומדת זכות כזו. 4. הבקשה למחיקה איננה מוגדרת בתקנות סדר הדין האזרחי, אשר דנות במחיקת תובענה - להלן תקנה 100 - מחיקה על הסף, או מחיקה בעילה של חוסר מעש תקנה 156, או מחמת אי התייצבות תקנה 157. בית המשפט צריך היה לדון בבקשה, על פי תקנה 154, לתקנות סדר הדין שענינה הפסקת תובענה, ולפסוק על פי הכללים שנתפתחו בפסיקה ובדין לענין זה. טענות המשיבה: א. מבקשים לתמוך בהחלטת בית משפט קמא, אשר נימק את החלטתו בכך שאימץ את נימוקי בקשת המשיבה. ב. בפנינו שבה המשיבה וטענה את הטענות שפירטה בבבקשה למחיקת התובענה בבית משפט קמא, ואין מקום לחזור ולמנותם. ג. מעבר לחזקת תקינות פעולות המינהל העומדת למשיבה, הרי שאין בהפסקת ההליך המשפטי דרך מחיקתו כדי לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, שהרי מטרת הבקשה לא נועדה לצורך הגשת התביעה באופן מידי מחדש, כי תוכנית המתאר ובחינת האפשרות להסדרת חזקתם של המערערים בדרך של פשרה, תוך התחשבות בהוראות החוק, הנחיית המינהל, חוק חובת מכרזים, מגבלות תכנוניות. ד. המערערים לא הצביעו על כל יתרון שהשיגו במהלך ניהול המשפט בפני בית משפט קמא, אשר אותו הפסידו כתוצאה ממחיקת התובענה. דיון: א. תחילה עלינו לבחון את נימוקי הבקשה למחיקת התובענה אשר נזכרו בהחלטת בית משפט קמא, כנסיבות שהוליכו את המשיבה להגשת הבקשה. המשיבה טענה בבקשה כי: 1. נוסח הצעת הפשרה נדחתה על ידי ועדת הפשרות של המשיבה. 2. על אף שבמהלך השנים השתלטו המערערים על שטחים ומבנים מעבר למוסכם בחוזה השכירות המקורי, ואף הוסיפו תוספות בניה ללא הסכמתם, הרי שמבני מגורים והסככות הבנויים בפועל מיועדים להריסה על פי תוכנית מפורטת ג/ 12623 ועל המערערים להסדירם מול רשויות התכנון. מבחינה תכנונית לא יהיה ניתן להסדירם בשל הייעוד החל על המקום, לכן המשיבים אינם יכולים לאשר הפשרה המוצעת. 3. על פי התוכנית שאושרה ופורסמה ג/ 12623, ייעוד השטח נשוא התובענה הינו למגורים עם חזית מסחרית. על כן הקניית השטח כפי שהוא למערערים, במסגרת פשרה, הינו הקניית זכויות בניה ל- 15 יחידות. 4. על פי התוכנית בגבול הדרומי מזרחי של המגרש נשוא התובענה, מתוכנן לעבור כביש ובגינו יווצר שטח שיהווה פתח תכנוני. אעיר כאן, כי לטעמי, נימוקים אלה אין בהם כל נימוק ממשי להפסקת התובענה. כל אשר נטען הוא כי המצב התכנוני איננו מאפשר לצדדים להגיע לפשרה בשל שיקולים כלכלייים אשר אין בינם לבין התובענה לפינוי, כל קשר הכרחי. ב. בית משפט קמא לא נימק את החלטתו להעתר לבקשה למחיקת התובענה ועל כן לא ברור מהו שיקול הדעת שהופעל בעת שבית המשפט הורה על מחיקת התובעה ללא צו להוצאות, כך שהותיר את המערערים חשופים לכך שתוגש נגדם תובענה חדשה וכל הראיות והטרחה שטרחו, שעה שניהלו תובענה שהוגשו בה ראיות והוציאו הוצאות, ירדה לטימיון. בית משפט קמא, לא מצא לנכון להתנות את המחיקה בתנאים שיחולו על תובענה חדשה שתוגש, כפי שניתנה לו הסמכות לעשות על פי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי. ג. בית משפט קמא אף לא בחן את הנימוקים אשר הביאו את המשיבים להגיש את הבקשה ואת השפעתם של נימוקים אלה על המערערים וזכויותיהם הדיוניות והמהותיות. לא ניתן להבין מהחלטתו, האם סבר שהבקשה על נימוקיה מהווים בסיס להעתר לה. ד. נדגיש, כי בעניננו נשמעו הראיות כולן, הוגשו מסמכים ובית המשפט הורה על הגשת סיכומי הצדדים. המשיבים - שהיו התובעים לא הגישו סיכומיהם ואילו המערערים שהיו הנתבעים הגישו סיכומיהם, כך שלמעשה היו הם זכאים לקבל פסק דין על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט. בכך היו זכויותיהם וחובותיהם מוכרעים בפסק דין היוצר מעשה בית דין. ברור כי מחיקת הליך איננה יוצרת מעשה בית דין, או אין בה כדי למנוע מהתובע לחזור ולהגיש תביעתו מחדש, אף אם באותה תובענה ממש. יחד עם זאת, אין בזכות דיונית זו כדי להתיר לאותו בעל דין אשר משתמש בזכותו זו, להפעיל את כוחותיו המשפטיים והדיוניים בדרך שאיננה מקובלת ושלא בתום לב (ראה דברים שנאמרו בבר"ע 123/09, מחוזי נצרת, מפי כב' השופט ארבל, פסק דינו מיום 20/5/09, שם בסעיף 10; כמו כן ראה ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' דורי נחום, , תק-על 2005 (1) 5078 (2000). אודות חובתו של בעל דין לפעול בתום לב במהלך ניצול זכויותיו הדיוניות נאמר, על ידי כב' הנשיאה, השופטת בייניש: "עקרון תום הלב מהווה עקרון על בשיטתינו המשפטית אשר מצודתו פרושה ... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (דברי השופט באלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פד"י לח (2) 736, 742), מעקרון זה נגזר, כי על בעל הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות הענין". ובהמשך פסק הדין נאמר: "השאלה מהו שימוש לרעה בהליך שיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לענין תום הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת מידה אובייקטיבית הנבחנת בהתאם לנסיבותינו של כל מקרה לגופו ... עם זאת, עיקרו של המבחן בענין זה הינו סבירות והגינות, קרי - כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות הענין. התפיסה שבבסיס אמת המידה האמורה הינה, כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, תוך מילוי חובותיו של בעל הדין כלפי בית המשפט..." (בש"א 6498/06, (ע"א 11319/05) בנק דיסקונט לישראל נ' משה שנפ, תק-על 2007 (1) 323, 326 (2006). ראו גם פסק דינו של כב' השופט, א' רובינשטיין מיום 25/8/09 ברע"א 3876/09 חביב ח'שיבון ואח' נ' מרואן ח'שיבון ואח', . מכאן, ברור כי לצד האיסור על שימוש בהליך המשפטי בחוסר תום לב, נתונה לבית המשפט סמכות ושיקול דעת, לא להענות לבקשה אשר מוגשת תוך ניצול הליך דיוני שלא בהגינות ושלא בתום לב ותוך כדי פגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של הצד שכנגד. לבית המשפט מסור שיקול דעת שלא להעתר לבקשה להפסקת תובענה אשר מנימוקיה לא שוכנע שיש בהם ממש לשם הפסקת התובענה, אלא מונחה משיקולים חיצוניים לתובענה שיש בהם גוון ברור של שיקולים כלכליים, כפי שמצאנו בעניננו. ה. נימוקי המשיבים להפסקת התובענה לא היה בהם דבר לעצם ניהולה. נימוקים אלה גם לא הסבירו מדוע לא תמשך התובענה. נראה כעולה מנימוקים אלה, כי כדאיות כלכלית מנעה המשך ניהולה, בשל החשש שמא פסק הדין שיינתן אולי ינציח את זכותם של המערערים ביחס לשטח שהמשיבים סברו כי אין זה כלכלי ונכון לאפשר למערערים להחזיק בו, במסגרת הפשרה שהוצעה ונדחתה. טענותיהם של המשיבה בבקשה לא הוכחו בבית המשפט, ונימוקי הבקשה נותרו עלומים. אולם, כל המעיין בנימוקי הבקשה למחיקת התובענה, למד כי במידה ואכן התוכנית החדשה חלה על שטח המגרש נשוא התובענה, ועל פי התוכנית ומיועד השטח עליו השתלטו המערערים לטענת המשיבים להריסה, הרי שסביר כי מי אשר יעד מבנים אלה להריסה ידאג להריסתם. האם בכך יש נימוק למחיקת התובענה? לכך אין בידינו תשובות. ו. גם אם נאמר שנימוקים אלה יש בהם נימוקים כלכליים מותרים וראויים, ונניח כך לטובת המשיבה, הרי שהבקשה והחלטת בית המשפט שניתנה בעקבותיה, פוגעות פגיעה קשה במערערים שניהלו הליך משפטי לאורך זמן והם זכאים לקבל פסק דין המגדיר את זכויותיהם ומהווה מעשה בית דין. על כן לא היה מקום להתעלם כלל מכך שהמערערים לא הסכימו לבקשה. ומכל מקום גם אם ביקש בית משפט קמא, להעתר לבקשה, צריך היה לדאוג לזכויותיהם הדיוניות והמהותיות של המערערים להתנות הגשת תביעה חדשה בתנאים מתאימים, כדי שהמערערים לא יפסידו יתרון שצברו במהלך ניהול המשפט ושמיעת הראיות. לפיכך, לבית המשפט אשר דן בבקשה למחיקת התובענה, הנשלט על ידי תקנה 154 לתקנות סדר הדין, מסור שיקול דעת שלא להעתר לבקשה. הקריטריונים לסירוב לבקשה להפסקת תובענה נמנו בהרחבה בע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן נון, פ"מ מו (3) 738, שם בעמ' 745, מפי כב' השופט חשין: "אולם בית המשפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מהנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתיידנות, או אם יש בבקשה להפסקת התובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ... אחרי דברים אלה דומה שאין צורך להוסיף ולהסביר, מדוע צדק בית משפט השלום בהחליטו לסרב לבקשת המערערים להפסיק את התובענה. המשפט היה על סף סיומו בית המשפט סירב לבקש להגשת ראיות נוספות, וכל שנותר לא היה אלא להגיש סיכומים בכתב. אכן, לא היה זה ראוי לאפשר לתובע לחמוק מתוצאות התדיינות אליה גרר את הנתבע; ואין זה צודק שכך יינתן לו לשקול בסיומה של ההתדיינות, את סיכוייו לזכות במשפט ובהתאם להערכתו תופסק התובענה רק כדי שיוכל לחזור לאחר מכן לבית המשפט באיון נעורים מחודש...". דומה שדברים נוקבים אלה מתאימים בהחלט לענין הנדון בפנינו. הגם שבענין שבפנינו נסתר מבינתינו מה היה למשיבים לבקש להפסיק התובענה לאחר שהמשפט נסתיים. אלא מאותם שיקולים כלכליים שפירטו בבקשתם, שאין להם קשר ישיר לניהול המשפט, אלא שיש בהם טעם של ניצול ההליכים שלא בהגינות ושלא בתום לב. אם כה משוכנעת היתה המשיבה בזכויותיה כפי שנתבררו במהלך המשפט, הרי שהיתה זוכה בפסק הדין המיוחל הקובע שעל המערערים לפנות את החזקה מהשטחים הנוספים שאליהם פלשו ובהם בנו שלא בהתאם לחוזה השכירות המקורי. אלא, שמן הסתם לא כך סברה המשיבה. ז. יתרה מזאת, היה על בית המשפט לבחון את סירובם של המערערים לבקשה למחיקת התובענה ולשקול אותה במשקולות הכבדים הראויים לזכויותיהם הנפגעות אשר עלולים לשלול מהם את היתרונות בהם זכו במהלך ניהול המשפט. בית משפט קמא, לא הסביר את שיקוליו בהחלטתו ולא נימקם. לכן אין לנו אלא להניח, כי לא שקל במנין שיקוליו את חוסר תום הלב והשימוש לרעה שנעשה בהליכי בית המשפט עת נתבקשה הפסקת התובענה, כמו גם לו נשקלו הפגיעה בזכותיהם של המערערים בהם זכו עד אותו שלב של הדיון שהיה בתומו. נדגיש עוד, כי הטענות אשר הועלו בתגובת המערערים לבקשת המשיבה למחיקת התובענה כללו גם את הטענה, כי המערערים זכאים לכך שיינתן פסק דין לגופו של ענין כדי שלא יגרם להם עינוי דין נוסף (ראה סעיף 4 לתגובה). בית משפט קמא לא נתן דעתו לטענות אלה. ח. עתה עלינו לבחון השאלה, האם היה על בית המשפט לקבל הבקשה ולהתנות את המחיקה בתנאים, המסורים לשיקולו כדי שלא לפגוע בבעל דין. לענין קביעת התנאים שבית המשפט יקבע במסגרת שיקול הדעת המסור לו, האם להעתר לבקשה למחיקת התובענה (תקנה 154 לתקנות סד"א), נאמר בע"א 746/88 בוזגלו נ' אוחנה ואח', פד"י מה (3), עמ' 690 שם בעמ' 693,מפי כב' השופט דב לוין: "אמור מעתה, שעל פי הדין, כפי שהוא כיום, אין בעל דין שהגיש תובענה יכול עוד להפסיק את ההליך על דעתו שלו בלבד בלי שתהיינה לכך השלכות או תוצאות מזיקות לתובע, אלא שהליך כזה מחייב הגשת בקשה והכרעת בית המשפט, אם למחיקת התובענה, בתנאים או ללא תנאים ואם בדחיית התובענה". עוד נקבע כי בית המשפט יכול להתנות הפסקת תובענה בתנאים כפי שקבע בתקנה 154 (ב) לתקנות סד"א. אנו נוסיף ונדגיש, כי מקום שבית המשפט קובע תנאים למתן רשות להפסקת תובענה יכול שיהיה בכך כדי ליצור איזון נכון ומתאים בין כל האינטרסים הדיוניים והמהותיים של בעלי הדין, ובכך לא ישלל מהנתבע יתרון שכבר השיג ויתחשב בכך שהתובע בעניננו - המשיבה - יכולה להגיש תובענה מחדש והמערערים צפויים לעינוי דין שוב (ראה לענין זה ע"א 369/76 קרני נ' חנן מיסקינין ואח', פד"י לא (19 עמ' 85). מכאן, ברורה המסקנה, כי בעניננו, ראוי היה במידה ובית המשפט סבר שיש מקום להעתר לבקשה לקבוע תנאים להפסקתה, הוצאות המשפט עד לאותו מועד, וכן תנאים למקרה שתוגש התובענה מחדש. ט. סברתי תחילה כי ראוי שאנו נקבע את התנאים ואת ההוצאות שיש להטיל על המשיבה. אולם, לאחר שבחנתי שאלה זו שוב ושוב אני בדעה, וכך אציע לחבריי, להחזיר שאלה זו לקביעתו של בית משפט קמא, לאחר שישמע את הצדדים ויקיים דיון בשאלה זו. למסקנה זו הגעתי בשל כך שבית משפט קמא, שמע את הראיות שבאו בפניו והוא מצוי היטב בסוגיה ובמחלוקת כפי שזו עלולה להתעורר שוב. התוצאה: לסיכום, כפי שכבר אמרתי לעיל, אציע לחבריי להורות כי הדיון בקביעת התנאים להפסקת התובענה וכן שאלת ההוצאות בבית משפט קמא, ייקבעו על ידי בית משפט קמא. המשיבה תשא בהוצאות ההליך שבפנינו בסך 10,000 ₪ ומע"מ כחוק. נחמה מוניץ - שופטת כב' השופט, סגן הנשיא, יצחק כהן - אב"ד: אני מסכים לחוות דעת חברתי על נימוקיה. אבקש להוסיף הערה קצרה, האמור יציב ונכון ללא קשר לנימוקי המשיבה נשוא הסדר הפשרה, או נימוקיה בפנינו. בשלב בו קוימה המחיקה, וכמפורט בהחלטת חברתי, ראוי היה לפחות לפרט טעמים של ממש, או למצער התנאה כלשון תקנה 154 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כב' השופט, סגן הנשיא, יצחק כהן - אב"ד כב' השופט, שאהר אטרש: מסכים. שאהר אטרש - שופט מסמכיםסיכומיםהפסקת תביעה