ערעור על הארכת אשפוז כפוי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הארכת אשפוז כפוי: 1. ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 30.11.10, לפיה האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את האשפוז שנכפה על המערער מכוחה של הוראת אשפוז מיום 18.11.10, לשלושה חודשים נוספים, היינו עד ליום 2.3.11. 2. המערער, יליד 1978, רווק, מתגורר בדיור מוגן וסובל ממחלת נפש (הפרעה סכיזואפקטיבית - מאנית). הוא אושפז לראשונה בשנת 2002 ולאחר מכן נזקק לתרופות, אך משחדל ליטול אותן, חלה החמרה במצבו. מחמת מחלתו סבר המערער שהוא המשיח נכנס למונית כדי לנסוע לירושלים, ניסה לשלם לנהג את דמי הנסיעה בצ'ק ואחר כך סרב לצאת מן המונית, השתולל, גילה תוקפנות ואף הוריד את מכנסיו בפומבי וביצע תנועות מגונות. המשטרה הוזעקה למקום והוא הובא על ידה לבית החולים. 3. בבדיקה היה המערער "שרוי באי שקט בולט, אפקט מרומם ולא תואם. אינו מאורגן בחשיבה..." והיו בו מחשבות שווא של גדלות. הוא טען כי הוא המשיח ואינו זקוק לאוכל או מים. התפרץ בצרחות, קילל את הסובבים, היה תוקפני וניסה לנגוע בנשים שהיו בסביבה. הוא היה חסר תובנה למצבו הנפשי ולצורך בטיפול, טען שהוא בריא, ולדעת הפסיכיאטר הבודק, השיפוט ובוחן המציאות של המערער היו פגומים בצורה ניכרת. הרופא העריך כי יש בו סיכון פיזי מיידי לזולת וביקש מן הפסיכיאטר המחוזי כי תוצא בעבור המערער הוראת אשפוז כפוי, זאת על פי סמכותו של הפסיכיאטר שבסעיף 9 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: החוק). 4. על סמך הבקשה הורה סגן הפסיכיאטר המחוזי ביום 18.11.10 כי המערער יאושפז בבית החולים טירת הכרמל. המערער הגיש לוועדה הפסיכיאטרית ערר על הוצאת ההוראה. באת כוחו, עורכת הדין הזן, טענה כי האשפוז לוקה באי חוקיות, שכן המערער הובא לבדיקה בבית החולים על ידי המשטרה ו"בכך חרגו השוטרים מסמכותם ונהגו בניגוד לנוהל משטרתי ובניגוד לפסיקת בית המשפט העליון שכן היה עליהם להביאו בפני שופט שייתן צו שיפוטי לבדיקה מכוח סעיף 16 לחוק או לבקש מהפסיכיאטר המחוזי להורות על ביצוע בדיקה כפויה." עקב כך, הוסיפה והסבירה באת כוח המערער, "האשפוז אינו חוקי שכן נשללו זכויות בסיסיות של המאושפז בעצם הבאתו לאשפוז הפסיכיאטרי ע"י המשטרה." עוד טענה באת כוח המערער כי "אין כרגע אינדיקציה למסוכנות פיזית מיידית מצידו" של המערער, ולפיכך יש להורות של שחרורו. במהלך הבדיקה בפני הוועדה גילה המערער מחשבות שווא של גדלות, לקה ברפיון אסוציאטיבי, האפקט היה מצומצם, סף הגירוי היה נמוך, השיפוט ובוחן המציאות היו לקויים ולא הייתה בו תובנה למחלתו. במהלך הדיון בפני הוועדה הסביר המערער כי הוא היה בזמנו "האדם הראשון" ועתה הוא "שמואל הנביא", הממנה שופטים במחוזות השונים שבמדינה. הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה, ודחתה את הערר. הוועדה סברה כי ההוראה הוצאה כדין וכי המערער, במצבו הנוכחי, מסוכן לעצמו ולאחרים, חסר תובנה למחלתו, לוקה בפגיעה חמורה בשיפוט, ולפיכך האשפוז מוצדק. 5. ביום 28.11.10 ביקשו הרופאים מן הוועדה להאריך את אשפוזו של המערער למשך שלושה חודשים נוספים, לאחר שבדקו אותו ומצאו כי הוא "שרוי במצב פסיכוטי מאני פעיל עם מסוכנות מיידית לזולת...". 6. בדיון בפני הוועדה מיום 30.11.10 טענה באת כוח המערער כי בית החולים נהג שלא כהלכה כאשר התעלם מבקשתה להביא את הרופאים לדיון בפני הוועדה על מנת לתת הסברים. עולה מטיעוניה בפני הוועדה כי הופעה כזו של רופא נדרשת בכל דיון של הוועדה. עוד טענה באת כוח המערער כי נסיבות המקרה שהביא להוצאת ההוראה אינן ברורות, כי אין במערער מסוכנות, האשפוז לוקה ב"הרבה פגמים", ולפיכך יש לשחרר את המערער מן האשפוז. בבדיקה, כך כתבה הוועדה, גילה המערער "מחשבות שווא רבות של גדלות. כמו כן גם תוכניות לא מציאותיות (רוצה לבנות את בית המקדש). שיפוט ושיקול לקויים. אין כל תובנה למצבו ולהתנהגותו החריגה. החולה שרוי במצב פסיכוטי והתנהגותו מושפעת ממחשבות שווא." המסוכנות שבמערער הוערכה כבינונית לעצמו וגבוהה לאחרים והוחלט, כאמור, להאריך את האשפוז בשלושה חודשים נוספים. הוועדה נימקה את החלטתה בהרחבה. תיארה האירועים שקדמו להוצאת ההוראה שעה שהמערער השתולל עד להזמנת המשטרה ו"גם במחלקה ממשיך להיות מתוח, סף גירוי נמוך, דורש סיפוק מיידי, ... בולטות מחשבות שווא של גדלות... חסר כל תובנה למחלתו וחסר שיפוט - ממש כפי שהיה ערב אשפוזו." הוועדה הסבירה עוד כי יש לה התרשמות מלאה על מצבו של המערער והיא איננה סבורה שנדרש לזמן אליה את רופאו, כאשר המידע בפניה שלם. הוועדה סברה כי מדובר במטופל שבמצבו הנוכחי מסוכן לאחרים, ולדעתה, "המעורבות של המשטרה בהתייחס לנוסע מעידה מטיבה על ארוע חריג ואלים והעדר הדו"ח המשטרתי צריך להישקל בקונטקסט של כל שאר העובדות ובמקרה זה משקלו זניח." לאור חוסר התובנה שבמערער והשיפוט הלקוי, הגורמים למסוכנותו, החליטה הוועדה על הארכת האשפוז. על כך מלין המערער בערעורו הנוכחי. 7. יש לדחות את טענות המערער בכל הנוגע להוצאת הוראת האשפוז ולאופן הבאתו אל בית החולים לצורך הבדיקה על ידי המשטרה, בהעדר הוראה לבדיקה כפויה (לפי סעיף 6 של החוק), מן הטעם הפשוט שעניין זה נבחן על ידי הוועדה בערר שבא בפניה, ועל כך ניתנה החלטה מיום 24.11.10. על כך לא הוגש ערעור. הערעור הנוכחי, ככתוב בו, מתייחס אך להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 30.11.10. אומנם, בערעור על החלטת הוועדה מוסמך בית המשפט לבדוק את כל "שרשרת האשפוז", אך בדיקה זאת, טיבה והיקפה, אם בכלל, מצויים בשיקול דעתו של בית המשפט על פי נסיבות המקרה שבפניו, היקף המחלוקת כמותווה בכתבי הטענות, ובהתחשב בטיב הטענות שבהן מדובר. כאשר העניין נבדק על ידי הוועדה בהחלטה קודמת (בערר שנדחה), ושעה שלא הוגש ערעור על החלטת הוועדה בערר, יש לראות, ככלל, למעט במקרה חריג ויוצא דופן, את העניין כסופי ואין לעורר אותו שוב בהליכים שאינם נסבים על החלטת הוועדה בעבר, עליה ניתן היה לערער, והדבר לא נעשה. כך במיוחד שעה שהחולה המאושפז בכפיה היה מיוצג לכל אורך הדרך על ידי עורך דין. 8. על אף האמור אתייחס לנושא הבאת החולה לבית החולים על ידי המשטרה. עמדתי על כך בע"ו (מחוזי חיפה) 29240-12-09 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, מיום 10.1.10, וכן בע"ו (מחוזי חיפה) 36008-12-09 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, מיום 10.1.10. כבוד השופט שוחט ציין בע"ש 1113/08 (מחוזי תל-אביב), מיום 30.6.08 כי "המשטרה חרגה מסמכותה עת הובילה את המערערת היישר לבי"ח באר יעקב. ע"פ הוראות החוק (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים, תשנ"ו-1996), היה על השוטרים להביא את המערערת בפני הפסיכיאטר המחוזי, ע"מ שזה יתן צו לבדיקה כפויה דחופה או להביאה בפני שופט, ע"מ שיפעיל את סמכותו ע"פ סעיף 17 לחוק. על אף שהתנהלות זו של המשטרה נודעת ברבים כשלילית, לא משכילה המשטרה להפנים את הוראות החוק ואת פסיקת ביהמ"ש ואנו נתקלים מידי פעם בהתנהגות פגומה זו". כבוד השופט טל התייחס גם הוא לעניין זה (ע"ש 1170/06, מיום 5.7.06) כשכתב כי: "המערער אכן הובא ישירות מהרחוב, שם נעצר בעקבות תקיפת עובר אורח לבית החולים ונתבקשה בדיקתו הפסיכיאטרית על מנת לברר אם הוא כשיר למעצר. בכך חרגו השוטרים מסמכותם, שכן היה עליהם לפנות לפסיכיאטר המחוזי על מנת שיוציא הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה או שהיה עליהם לפנות לבית המשפט על מנת שיוציא הוראה כאמור כחלק מהליך החקירה של המערער." וברע"א 5277/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 17.7.01, ראה בית המשפט העליון בהבאת החולה לבית החולים על ידי המשטרה דרך שלא עמדה "בדרישות החוק". יחד עם זה, המשטרה מוסמכת להביא עצור לא לתחנת המשטרה, אלא למקום אחר "כדי שהעצור יקבל שם טיפול רפואי שהוא נזקק לו באופן דחוף" (סעיף 25 של חוק המעצרים). מכל מקום, הבאת החולה אל בית החולים על ידי המשטרה, אין עימה בהכרח פגם בעל משקל מספיק המצדיק פגיעה בכל שרשרת האשפוז שלאחר מכן. כך במיוחד שעה שברור על פני הדברים (לאור אבחונים קודמים ואשפוזים בעבר) כי מדובר בחולה נפש, או שעה שהמסוכנות מוכחת על פני הדברים, ובמיוחד כאשר מסכים החולה להתלוות אל המשטרה לבית החולים, או לפחות אינו מתנגד לכך, באופן שלא נדרש כל שימוש בכוח לצורך ההבאה האמורה. לעיתים, אף נראה כי הבאתו של החולה אל בית החולים, בהסכמתו, ישירות ממקום האירוע המסוכן שארע מחמת מחלתו, מהווה צעד ראוי ומתאים בנסיבות העניין. "קיצור דרך" זה עדיף, במקרים מסוימים, על פתיחת ההליך הפלילי של מעצר והגשת כתב אישום. בנסיבות המקרה שבפני אינני רואה לייחס לעניין זה משקל מספיק המצדיק שחרור מן האשפוז. 9. מדובר אם כן בחולה נפש אשר אושפז בעבר, ולאחר שחדל ליטול את התרופות מצבו הוחמר והוא שרוי במצב פסיכוטי. הוא משוכנע שהוא המשיח והחל להתנהג ככזה, אחרי שכפה את עצמו על נהג המונית כדי לנסוע לירושלים, להקים את בית המקדש ולהביא גאולה לעולם. הוועדה העריכה כי המסוכנות שבו לאחרים היא ברמה גבוהה. הערכה זו סבירה ואינני רואה להתערב בה. 10. אין ממש בטענת באת כוח המערער כאילו חייב היה הרופא המטפל במערער להתייצב בפני הוועדה כדי לתת הסברים. לדרישה זו אין יסוד, לא בחוק ולא בתקנות טיפול בחולי נפש, התשנ"ב - 1992, פרק ו'). מכל מקום, העניין מצוי בשיקול דעתה של הוועדה שלא ראתה צורך להזמין את הרופאים למתן הסברים. התרשמתי שדרישה זו של באת כוח המערער נטענה אך מתוך רצון להכביד על הוועדה ולא לגופו של עניין. 11. לאור כל האמור, אני מחליט לדחות את הערעור. ערעוראשפוז כפוירפואה