פסילת שופט בגלל התבטאויות כלפי עורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בגלל התבטאויות כלפי עורך דין: 1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד סולי וואנו - אב"ד, עו"ד אביתר גושן ועו"ד עודה טועמה), בתיק בד"א 17/09, מיום 5.8.09, בגדרו נדחה הערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה (עו"ד עפר אטיאס - אב"ד, עו"ד שרה אהרוני ועו"ד מחמוד שאהין), בתיק ב"פ 89/08, מיום 3.2.09, במסגרתה נדחתה בקשת הפסלות שהגיש המערער. 2. פסק הדין נשוא הערעור סקר את הרקע העובדתי להגשת הערעור, תוך שדן בטענות המערער: כי טיעונו בדבר פסלות המותב נקטע ולא הושלם, כי החלטת בית הדין בדבר דחיית בקשת הפסלות לא נומקה, וכי התנהלות בית הדין מכוננת חשש למשוא פנים. והנה, טענות אלו נדחו והחלטת בית הדין נותרה על כנה. 3. משהוגשו כתב התשובה לערעור ותגובת המערער לתשובה הנ"ל; משנקבע התיק לדיון ולהגשת עיקרי טיעון; משעתרה המשיבה להכרעה בערעור על-סמך החומר הקיים שהוגש, ומשהותיר המערער קביעת מתכונת הדיון לשיקול דעתו של בית המשפט; בסופו של יום נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה, וערעור זה יוכרע, אפוא, בהסתמך על מכלול החומר שהגישו הצדדים (ראו: הודעת בית המשפט מיום 1.12.09). 4. ערעור זה ממוקד בשאלה אחת ויחידה: האם בנסיבות העניין קמה עילת פסלות כנגד מותב בית הדין המשמעתי המחוזי, או למצער, כנגד אב"ד, אם לאו. 5. לאחר שעיינתי בקפידה בכל החומר שהוגש, ובתוך כך שקלתי את טענות הצדדים, לכאן ולכאן, באתי לכלל דעה ומסקנה, כי דין הערעור להידחות. תחילה אציג, בקצירת האומר, את המסכת העובדתית הרלבנטית. לאחר מכן, אפרט הטעמים העומדים ביסוד הכרעתי. 6. בפתח מכתבו ללשכת עורכי הדין (ועד מחוז חיפה), מיום 8.3.06, השיב המערער לתלונה שהוגשה נגדו באלה המילים: "אין כלום בתלונת עו"ד בר-לב, תלונת כזב פרי רוחו של איש כזב" (נספח ז' לכתב הערעור). והנה, בדיון שהתקיים בבית הדין המחוזי ביום 3.2.09, למשמע ציטוט המילים דלעיל מפי בא-כוח המשיב, אמר אב בית הדין, עו"ד עפר אטיאס, כי גם נוכח אותו ביטוי ניתן היה להגיש קובלנה כנגד המערער. בנסיבות אלו, טען המערער כדלקמן: "אני מבקש לטעון טענת פסלות נגד אב"ד וזאת בהסתמך על דבריו בעיצומו של הדיון לאור הערתו ביחס למכתב הנאשם (המערער) שבו נאמר בפתיח לגביי המתלונן תלונת כזב פרי רוחו של איש כזב אותה השמיע ב"כ הקובל (המשיב) ואב"ד הגיב ואמר שגם על ביטוי זה ניתן היה להגיש קובלנה". (ראו: פרוט' הדיון בבית הדין המחוזי, מיום 3.2.09) 7. בשלב זה ניתנה החלטת בית הדין, כהאי לישנא: "אנו עוצרים את מהלך הטיעון של הנאשם (המערער) אשר החליט לעשות ככל שעולה על ידו כדי שלא הורו לו להשיב על כתב הקובלנה אנו דוחים את בקשת הפסלות שאין לה כל יסוד ורואים באי מתן תשובה ואי ציות להחלטות בית הדין משום הכחשה כללית לעובדות הכלולות בכתב הקובלנה. אנו קובעים את התיק לשמיעת הוכחות כל הצדדים ליום 1.3.09 בשעה 16:00". (שם) 8. אין להיעתר לבקשת פסלות בשל "דיבור לא מתוקן" שיצא מפיו של שופט (סעיף 14 לכתב הערעור), אלא אם יש בו כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים במשפט, על "נעילה" ו"חתימה" של דעתו ביחס לפלוגתא הנצרכת הכרעה, עד כי אין עוד מנוס אלא לעתור לפסילתו. אין שום חדש בקביעה כי כל שופט הוא גם אדם; לא אחת יבטא תחושותיו ודעתו באולם המשפטים - אם מבלי משים, מהגיגי לבו הפועמים בקרבו; אם במודע - מתוך כוונה להשיג תכלית כלשהיא העומדת לנגד עיניו, או סתם כך, מבלי שדבריו יבטאו תוצאה של תהליך חשיבה מקיף מוקדם, מגובש ושלם, סופי ומוחלט. למותר לציין, כי אין להיאחז בכל מילה היוצאת מפיו של שופט, במנותק מהקשר הדברים והדבקם. מתוקף תפקידו, על השופט להתבטא בחופשיות, במגבלות החלות עליו כמי שתפקידו להכריע בסכסוכים מרובי צדדים (למצער שניים), חלילה לא לנהוג כמי שקפאו שד, לחשוש שמא תסוכל עבודתו אך בשל התבטאות נקודתית אחת, תהא רחוקה מכליל השלמות ככל שתהא. אכן, רצוי כי שופט ינהג במידת אחריות עליונה במעלה, ישקול מילים מדוברות וכתובות בזהירות ובמתינות, מבעוד מועד, יהווה דוגמא אישית לכל. דא עקא, שבחיים ובבני אדם עסקינן, בדינאמיקות אנושיות מורכבות, לא בנוסחאות מתמטיות או בחוקים נוקשים. עלינו אפוא לבחון היטב, האם סטה כב' אבה"ד מנורמת התנהגות בסיסית המצופה מכל שופט, דהיינו - שמירה על אובייקטיביות - דעה פתוחה וחפצה, למשמע טענות הצדדים, בטרם יוכרע עניינם; או שמא ננעלה דעתו, ואשמתו של המערער במיוחס לו כבר נתקבעה במוחו ללא עוררין. 9. אביא תמצית דברי בית המשפט העליון בהקשר זה, שנשמעו ממש לאחרונה. בע"א 527/10 אריה בר און ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ, אמרה כב' הנשיאה, השופט ד' ביניש, את הדברים הבאים: "כבר נפסק בעבר כי אופן ניהול הדיון הוא בסמכותו ובמסגרת שיקול דעתו של בית המשפט. לא אחת אף נפסק, כי חוסר שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות שניתנו בעניינו אינו מקים עילת פסלות, וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין". (שם, פסקה 5) ובע"פ 38/10 אמין אל פקיר נ' מדינת ישראל, אמרה כב' הנשיאה, כדלקמן: "החלטות הנוגעות לניהולו השוטף של הדיון, בין היתר בכל הנוגע להיבטיו הראייתיים, אינן מהוות עילה לפסלות שופט ... מקומן של ההשגות על החלטות מסוג זה הינו בהליך של ערעור על ההחלטות לגופן, בהתאם לסדרי הדין המקובלים, ולא בבקשה לפסילת שופט ובערעור עליה. בנסיבות המקרה שלפניי, כל טענותיו של המערער הינן לגופן של החלטותיו הדיוניות של בית המשפט, ולפי פסיקתנו גם אם תחושתו הסובייקטיבית של המערער היא כי ניהול הדיון על-ידי בית המשפט מצביע על יחס שלילי כלשהו של בית המשפט כלפיו, כשאין לתחושה זו יסוד בנתונים האובייקטיביים לא קמה עילה לפסילת השופט". (שם, פסקה 4) 10. לדידי, האמירה של אב בית הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי, טוב היה אלמלא נאמרה. אחדד: זו בהחלט אמירה בלתי ראויה, קל וחומר מפי אב בית הדין, שאמור להנהיג את הדיון ולשמש דוגמא, בין השאר, למזג שיפוטי מאוזן. ברם, אין בה, עדיין, כדי להוכיח כי גמור וחתום הדבר, כי צפוי המערער להיות מורשע, יהא אשר יהא במהלך שמיעת הראיות. לא רק שאין כאן שום וודאות או הקש טריוויאלי, כי משמעות אותה אמירה הנה הרשעה צפויה בדין, אלא אף לא חשש שכך ייפסק, בכל מקרה או מצב. למרב, לפנינו פליטת פה בלתי רלבנטית, שאין בינה לבין נעילת הדעת וקיבעון כושר השיפוט דבר וחצי דבר. 11. שקלתי והפכתי, שמא מוטב להחזיר הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי, על מנת ליתן פתחון פה מלא למערער להשמעת נימוקי בקשת הפסלות, שכאמור, נקטעו באבם. בסופו של יום, לא מצאתי עילה לכך. ודוק: בית הדין המשמעתי הארצי אפשר למערער לפרט ולנמק טיעוניו ללא מגבלה, "ולא הועלו טעונים נוספים לאלו אשר בתחילת טעונו של המערער בפני בית הדין המחוזי לפני שנקטע" (סעיף 16.1 לפסק הדין). לכן, קבע בית הדין הארצי, כי בפועל, הלכה למעשה, לא קופחה זכות הטיעון של המערער. אין להוציא מכלל אפשרות, כי לו היה המערער מרחיב הטיעון ומבארו, היה בית הדין הארצי דן ומכריע בו, או לחלופין, מותיר המלאכה בידי בית הדין המחוזי. משכך הם פני הדברים, לא אפשר המערער לבית הדין הארצי לרפא את הפגם הגלום בקטיעת טיעוניו, ואין לו אפוא להלין אלא על עצמו. ברי, כי קטיעת מהלך טיעונו של בעל דין, כמו גם תיחומו בזמן מוגבל, אינם בגדר אקט שיפוטי חריג או בלתי ראוי, בכפוף לנסיבות המתאימות. בסופו של יום, לא הוכיח המערער כי לו היה טיעונו נשמע במלואו, מן הדין היה לקבל בקשת הפסלות, או למצער לדון בה מחדש. 12. בית הדין דחה את בקשת הפסלות, שכן "אין לה כל יסוד" - אכן, הנמקה לקונית במיוחד. הנני סבור, כי בקשת הפסלות, כפי שנשמעה, למצער - כפי שבאה לכלל ביטוי בפרוטוקול הדיון, מופרכת על פניה. יחד-עם-זאת, מן הראוי לנמק בכתב, אפילו בקצירת האומר, מדוע לא חורגת בקשת הפסלות ממסגרת חששו הסובייקטיבי של המערער כי דינו כבר הוכרע, עת משפטו תלוי ועומד. ודוק: בקשת פסלות הנה חריגה מעצם טבעה וכבדת משקל, ויש אפוא להתייחס אליה בכבוד הראוי לה. ברם, הנני סבור, כי כאשר בקשת פסלות נטולת כל עוגן וחסרת בסיס ממשי, זאת - אך במקרים מובהקים וחד משמעיים, בנסיבות חריגות ויוצאות דופן - ניתן לדחות אותה במילים ספורות בלבד. בנסיבות אלו, והגם שהייתי עשוי לנהוג אחרת, אין מקום להתערבותי בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים. ברקע הדברים יוער, כי בית משפט זה לא ישב בדינו של המערער, ואין כל תחליף להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין המשמעתי המחוזי מהתנהלות הדיון שלפניו, או לשיקול דעתו בדבר אופן ניהולו. למיטב הבנתי, להתרשמות זו חלק מרכזי בדינאמיקה המדוברת, שהוליכה לתוצאה המשפטית דנן. 13. לאור המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזאת. פסלות שופטשופטיםעורך דין