תאונת דרכים 15% נכות אורטופדית ו-15% נכות נפשית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים 15% נכות אורטופדית ו- 15% נכות נפשית: התובע, יליד 1946, נפגע בתאונת דרכים ביום 2.7.93, שעה שנסע ברכב נהוג ע"י הנתבע מס' 1, שהוא מבוטח אצל הנתבעת מס' 2, ואין חולק כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפצוים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, עוד אין חולק שהתאונה היא גם תאונת עבודה, והכל מסכימים שהנתבעים חייבים בפצוי התובע על נזקיו. המחלוקת היא על גובה הנזק בלבד. שני מומחים רפואיים מונו על-ידי לצורך קביעת נזקי הגוף של התובע, ד"ר לוין בתחום האורטופדי, וד"ר אבני בתחום הפסיכיאטרי. בחו"ד ד"ר לוין מיום 24.1.95, נאמר שבעקבות התאונה אושפז התובע בבי"ח בנהריה כשהוא סובל מפגיעה בראש עם זעזוע מח, מפגיעה בחזה עם שבר בצלע 6 משמאל, מפגיעה קהה בבטן ומשבר מרוסק של עצם השכם הימנית. התובע אמר לד"ר לוין שהוא נפגע גם בגב תחתון, אך אין לכך זכר ברישומים הרפואים מזמן אמת. לעומת זאת יש בחומר הרפואי מזמן אמת שקדם לתאונה, ושהצדדים הסכימו על הגשתו, אינדקציה לכאבים ותלונות המתיחסים לאזור זה של הגוף עוד מלפני התאונה, ולענין זה אתיחס ביתר פרוט בהמשך. בפני ד"ר לוין התלונן התובע על כאבים לאורך הגב וכן בארבעת הגפיים, ולדבריו "כל הגוף כואב". בבדיקה נמצא שינוי צורה ודלדול שרירים בכתף ימין שבעקבותיהם יש לתובע מגבלה בהרמת הזרוע קדימה והצידה מעבר לגובה עצם השכם. בכפוף לכך אין לתובע מגבלות במקום זה. עוד נמצאה בבדיקה הגבלה בתנועות הגב, והתובע התלונן גם על רגישות יתר בגב תחתון. בדיקות אוביקטיביות העלו שכח השרירים וההחזרים ברגלים תקינים, וכך גם צלומי עמוד השדרה המותני. לעומת זאת הראו צלומי הרנטגן שבר מרוסק תוך פרקי של עצם השכם הימנית, וטומוגרפיה הצביעה על "בלט דיסק עם לחץ מינימלי על השק בגובה מותני 5". "הסימן ע"ש לסג חיובי 20 מעלות דו-צדדי, אך סימן לסג הפוך שלילי". ד"ר לוין קצב לתובע % 15 נכות אורטופדית בשל השבר המרוסק של עצם השכם. הוא לא מצא קשר בין תלונות הגב המותני לתאונה "מאידך גיסא יש רישום בכרטיס קופ"ח לפיו סבל ממחלתו עוד בשנת 1988". בתשובה לשאלות הבהרה של ב"כ התובע, השיב ד"ר לוין במכתב מיום 11.4.95שאם התובע עבד לפני התאונה כטפסן, השפעת הפגיעה על עבודתו "גדולה יותר מהנכות הרפואיות". ובנסיבות אלו, הנכות התפקודית היא % .19 אשר לנכויות הזמניות, ד"ר לוין העריך שהיתה לתובע נכות זמנית של % 100למשך חדשיים, ונכות זמנית של % 50 לחדש נוסף. ב"כ התובע ביקש לחקור את ד"ר לוין ומבוקשו ניתן לו. בחקירה שקוימה בישיבת בית המשפט מיום 6.12.95, פרט ד"ר לוין את מצבו האורטופדי של התובע. בסיכומיו מבקר ב"כ התובע את שטחיות חו"ד ד"ר לוין והוא סבור ש"עוצמת השטחיות" נחשפה בחקירה זו. חוששני שהתובע מגלה פנים שלא כהלכה במה שנאמר ע"י ד"ר לוין. הוא נתן תשובות סדורות, מהן נובע שלא תמיד מה שנראה בעיני ההדיוטות כחשוב (למשל שבר שאוחה לעומת שבר שלא אוחה בכתף), הוא חשוב בעיני הרופאים, ושאין לדברים שנראו לתובע "חשובים", השלכה פונקציונלית או אחרת שלא באה לידי ביטוי בחוות דעתו. במסגרת חקירתו אמר ד"ר לוין (ע' 2) שחוות דעתו מתיחסת לצד האורטופדי בלבד, והדבר מודגש נוכח העובדה שכללית "הוא נראה כשבר כלי ולפי מראה עינים אינו מסוגל לכלום" עד כדי כך שיאה לתובע שרופא גיריאטרי יבחן אותו. בחוות דעת ד"ר אבני נאמר שהתובע סיפר לו שמאז התאונה לא חזר לעבודה. הוא נבדק במרפאה הפסיכיאטרית ב- 19.1.93וטופל שם עד 27.9.94 ללא שיפור במצבו. הוא אובחן כסובל מתסמונת לאחר חבלה. עוד נאמר בחוות הדעת שהתובע סיפר שהוא איננו ישן, שהוא סובל מכאבי ראש קודקודים כל הזמן, עינים דומעות, יש לו כאבי עורף, ושאין הוא יכול לעמוד בשל כאבים. התובע דווח גם שהוא הולך לפסיכיאטר אחת לשבוע ומקבל תרופות. ד"ר אבני מציין שהיתה לתובע הופעה חיצונית מסודרת בשעת הבדיקה, דיבורו היה אטי ושקט. התובע טען בפני ד"ר אבני "שאינו יודע בן כמה הוא ואינו יודע את השנה והחדש הנוכחים, מבטו בוהה, האפקט דכאוני במידה בינונית, אין הפרעה בחשיבה ובתפיסה, טוען שאינו מתמצא כלל בזמן, שכחה קשה לגבי העבר הרחוק והקרוב, שהיא לפחות סלקטיבית ומוגזמת מאד (ההדגשה כאן ובהמשך שלי ו.ז.) אינו מסוגל לחשב 14פחות 8, אינו מבין את הפתגם 'אם אין אני לי מי לי' ". ד"ר אבני הפנה לבדיקה נוירופסיכולוגית שערך ד"ר זלוטוגורסקי. לפיה "יש עדות ברורה להתחזות והגזמה. ד"ר אבני סבור שנכות נפשית של % 15 הולמת את מצבו. ד"ר זלוטוגורסקי ערך לתובע מבחנים נוירופסיכולוגים, תשעה במספר, בנוסף לראיון ותצפית קלינית. הוא מציין בדו"ח שלו מיום 28.2.95שהתובע יצר קשר טוב עם הבודק ואולם "תוצאות המבחנים לא אמינות ויש עדות ברורה להתחזות ולהגזמה". בדו"ח מוסבר שבמבחנים לא היה הבדל בין זמן תגובה לפקודות מפוזרות לעומת פקודות מכווצות וגם אין הבדל בין מספר הטעויות בשני מקרים אלו, ותפקוד זה "מעלה השערה של סימולציה". הדו"ח מפרט דוגמאות לתשובות התובע על שאלות טריויאליות, ואני מבין שד"ר זלוטוגורסקי איננו מוכן לקבל שתשובות כאלו משקפות את המציאות (למשל ספירה מ- 1 ל-20, או כמה זה 4+3, או היכן נמצא עתה וכל כיוצא בזה). אני יכול להוסיף לכך את התרשמותי שלי, לאחר ששמעתי את התובע מוסר עדות, שאכן אין תשובות כאלו משקפות את מצבו האמיתי. יתרה מזו, הרצון להעלים את המציאות האוביקטיבית, ולבנות תחתה מבנה שיתאים יותר לתביעת הפצוים של התובע, ניכר בבוטות לא מעטה גם בשטח אחר. התובע וכתת עדיו (ובינהם אשתו בנו ובתו) סיפרו על "צמח מנטלי" שלא יסכון לדבר, ולא עושה דבר, זולת לישון לרטון לכעוס ולקבול על עולם ומלואו. בין השיטין של עדויות אלו מבצבצות אמנם עובדות שאינן תואמות תיאור קיצוני זה, כגון צפיה בטלויזיה, אפילו קריאת עתונים, ואולם ביסודו של דבר זוהי התמונה המוצגת על ידי כל אלו. לצד תמונה זו נאמר ע"י חלק מהם, ובכלל זה ע"י התובע עצמו שהוא היה בריא ושלם ולא ידע רופאים עד לתאונה. חוששני שצריך שתהיה העזה גדולה להציג תמונה של אדם בריא ושלם לפני התאונה כשרישומים רפואיים נוכח מציאות המשתקפת מלפני התאונה בתיקיו הרפואים של התובע במקומות שונים, מצביעים על היפוכו של דבר. עדויות מסוג זה מצביעות על נחישות החלטה מצד עדים אלו לפעול ולעשות את כל הצריך כדי להטעות בית המשפט בכל הנוגע למצבו האמיתי של התובע. אביא אסופה מקרית למדי משפע הרישומים הרפואים שיש על התובע מלפני התאונה. ברישום קופ"ח מיום 8.5.90 נאמר "... חשד למחשבות פרנואידיות בעקבות התאונה.." (שאינה התאונה נשוא התביעה - ו.ז.). ברישום מיום 19.3.91נאמר שהתובע סובל מכאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, וכן מסחרחורת. ברישום מיום 29.6.90 נמסר שהוא מתלונן על אבוד הכרה "פוטר מעבודתו בגלל זה.. . המשך כאבי צוואר וגב". ב- 5.2.90 נרשם "תנועות כואבות" וכן "מתלונן על דפיקות לב עם כאבים מעל הלב...". ב- 28.10.90נכתב מזכר ע"י המרפאה הנוירולוגית לרופא המטפל. נאמר שם שהתובע עבר תאונת דרכים (שאיננה התאונה הנוכחית ו.ז.) שהיה בה חבלת ראש "מאז תלונות מרובות כאבי ראש סחרחורת ועוד". בהמשך נאמר "לדעתי יש להפנותו לבריאות הנפש להערכה". בתעודת חדר מיון של בית החולים בצפת מיום 10.6.87נאמר שהתובע הגיע לבית החולים עם "כאבי עמוד שדרה מותני עם הקרנות לרגלים". במכתב למרפאה האורטופדית מיום 17.10.88, נרשם שהתובע "מוכר לנו מזה שנים כסובל מכאבי גב תחתון..." ומכאבים ותסמונת נוספים שפענוח כתב היד שלהם קשה. במזכר ממרפאת צפון מיום 19.1.90 נרשם שהוא נפגע ב- 17.1.90 בתאונת דרכים וכי יש לו הקאה דמית וכאבי ראש חזקים ורגישות רבה באזור הצלעות משמאל, וכי הוא לא ישן בלילה. הוא המשיך להתלונן על כאבי עמוד שדרה צווארי ב- .30.1.96 ברישום מ- 12.3.90 נרשם "כאבי גב ורגליים, דפיקות לב, קור בגוף". כ- 15.6.86 נרשם "כאבי גב... בבדיקה רגישות בשרירים ליטרלים". ברישומי המרפאה הנוירולוגית נרשם ב- 28.10.90 "ממשיך להתלונן על כאבים, סחרחורת, התעלפויות, דפיקות לב, לא מרגיש את הידיים ואת הרגליים..." ב- 30.12.90 נרשם "ממשיך להתלונן על כאבים בכל הגוף, אינו עובד. בבדיקה במ.ל.ל. בעקבות תאונת הדרכים מ- 17.1.90 נרשם מפיו (ב-1.8.91) שהוא סובל מהגב ומהרגליים ולפעמים לא יכול לעבוד כלל. בבדיקה קודמת במ.ל.ל. (מיום 23.12.90) התלונן התובע על "ראש, צואר, חזה, גב", והוסיף ואמר ש"אינו יכול להזיז את הראש, מאבד הכרה בזמן עבודה...כאבים בגב מותני...". טוען שעובד כל פעם עד 15 יום ומפסיק עקב כאבים ומגבלות. כל אלו אינם אלא אסופה מקרית למדי של רישומים מתוך ים גדול מאוד של רישומים רפואים נוספים. נראה לי כאמור שיש קורלציה מלאה בין ההתחזות שמצא ד"ר זלוטוגורסקי, לבין "ההתחזות" הבוטה באמירות שעד לתאונה התובע היה בריא ושלם ולא ידע רופאים מהם. כל זאת איננו ממעיט מהפגיעה האוביקטיבית שיש לתובע בעקבות התאונה. אני מסכים עם ד"ר לוין שדיבר כ"אחד האדם" ולא כמומחה, על ההתרשמות הכללית שלו מן התובע, הוא אכן נראה שפל ומדוכא, ואולם ברור שאין ליחס את כל "המראה החיצוני" הזה לתאונה נשוא תביעה זו. כבר בעבר, ועוד לפני התאונה נאמר שיש לשלוח את התובע לבדיקה נפשית והיה אפילו חשד לפרנויה. כיוצא בזה אי אפשר להטיל על התאונה בלבד את הניתוק הפונקציונלי שאני מסכים שקיים עתה, בין התובע לעבודת כפיים. אכן התובע היה עובד כפיים (בנין, סבלות וכו') ואין ספק שהוא לא יסכון לכך עתה. ואולם הרישומים הרפואים מעידים על כך שגם בעבר הוא ידע כאבי גב וצואר ונעדר תדירות מעבודה מסיבות אלו, זאת בנוסף להעדרויות מסיבות עונתיות. גם התובע, גם בנו, גם אשתו, גם שותפיו לעבודה דיברו על עבודה "משולבת" בבטלה והוזכר אף יחס של % 50 בין שני אלו. נוכח המכאובים, והכאבים והמגבלות "הטרום תאונתית", ונוכח העבודה החלקית שהיתה נוהגת אצל התובע גם לפני התאונה, אין ספק שבגילו הנוכחי (הוא כבן 50 היום), היה חדל לעבוד בעבודות פיסיות גם אלמלא התאונה. לכך יש להוסיף את העובדה שכל שלושת חבריו לצוות העבודה, זנחו את העבודה הפיסית מספר חדשים לפני התאונה כי לא היתה עבודה. פגעי הגוף, ואולי הנפש, של התובע לפני התאונה משפיעים מצד אחד על הקטנת הפצוים להם זכאי התובע עקב אבדן שכר, ואולם מצד שני הם נותנים משקל כבד יותר לפגיעות החדשות, זאת כשמישמים על התובע את עקרון הגולגולת הדקה. כד"ר אבני, גם אני סבור שהמשקל הפונקציונלי של הנכות הנפשית גבוה מהמשקל הפונקצויונלי של הנכות שנקבעה ע"י ד"ר אבני, משום שרקעו הכללי של התובע, (שהוא בעל אישיות דלה, כמעט אנאלפבית), ופגיעותיו הקודמות הוו מצב בו ספיגתם של הפגעים החדשים, קשה יותר מאשר אצל אדם רגיל. עם זאת אינני מקבל שהתובע הוא חדל יכולת עבודה כפי שהוא מציג את עצמו. גם בגילו ובמגבלות שיש לו הוא יכול לעבוד כזבן במסחר זעיר (ממכר ירקות למשל), שומר, עוסק במלאכה קלה הכרוכה בישיבה (ליד סרט נע, או בריקוע מתכת או באריזה או בעבודה פשוטה אחרת), ולא מניתי אלא חלק מהענפים בהם הוא יכול לעסוק, אם לא בעבודה מלאה, לפחות בעבודה חלקית. הצעת הנתבעים לראות את השכר הממוצע שהתובע היה משתכר אלמלא התאונה כנע אי שם סביב - 000, 3 ש"ח, בערכים הכספים של היום מקובלת עלי. גובה הכנסה זה מבטא את מגבלות התובע אלמלא התאונה והוא מביא בחשבון גם את תקופות הבטלה, ואת הגיל המתקדם שהיה פועל לרעת יכולת העבודה של התובע גם אלמלא התאונה. על בסיס סכום זה נראה לי שהפצוי המגיע לתובע עבור אבדן שכר בעתיד הוא 000, 200 ש"ח, וכך אני קובע. עבור העבר אני פוסק 000, 85 ש"ח כשסכום זה כולל הצמדה ורבית עד היום. סכום זה מביא בחשבון הכנסה בשעורים גדולים קצת יותר שהתובע היה משתכר בתחילת התקופה, וכן מביא הסכום בחשבון הפסד עבודה מלא משך כשנה. לא שוכנעתי שלאחר תקופה ארוכה זו, הכוללת גם תקופת הסתגלות ותקופת חיפוש, לא יכול היה התובע להשתכר כלל. עבור נזק בלתי ממוני אני פוסק 000, 28 ש"ח. בנוסף לכל אלו, ועל בסיס של אומדנא אני קובע את הפצוי הבא בפריטים הבאים : א. תיקונים ועזרה אחרת בבית שהתובע היה מעניק אלמלא התאונה. -000, 10 ש"ח. ב. נסיעות והוצאות רפואיות אקראיות שאינן מכוסות על ידי המ.ל.ל. -000, 10 ש"ח. מכל הסכומים הללו יש לנכות את תקבולי המ.ל.ל. בעבר (כשהם נושאים רבית והצמדה), ואת תקבולי המ.ל.ל בעתיד (כשהם מהוונים), וכן את התשלומים התכופים (כשהם נושאים רבית והצמדה). אני מבין שהנכות הסופית במ.ל.ל תיקבע תוך זמן קצר, ואז ניתן יהיה לערוך חשבון סופי של שיעור הפצוים המגיע לתובע. בנסיבות אלו אני מורה על עיכוב תשלומי הפצוים עד לתביעת המ.ל.ל., ולמותר לציין שסכומי הפצוי נושאים רבית והצמדה כדין מהיום ועד תשלומם בפועל. לאחר כל אלו יוכל לפנות לבית המשפט כל צד מעונין ולבקש שאפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד. למותר לציין שאני מתיר פניה לבית המשפט בכל מחלוקת הנוגעת לעריכת הוון קצבאות המ.ל.ל.תאונת דרכיםהתחום הנפשינכותנזק נפשי / נכות נפשית