ידיעה טלגרפית - תחולה טריטוריאלית על מעשה נזיקין שנעשה בחו"ל

"ידיעה טלגרפית" כוללת ידיעה או דבר הנשלחים על ידי הטלגרף ואין היא כוללת ידיעה המופצת באלחוט כדי שכל הצבור כולו יוכל לקבלה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ידיעה טלגרפית: התובעת עתונות ישראלית מאוגדת בע"מ (עת"ים) הגישה תובענה נגד אברהם (אייבי) נתן ו"קול השלום" גוף בלתי מאוגד אשר עילתה היא עוולה אזרחית של שידור ידיעות טלגרפיות. אותן ידיעות המופצות ע"י התובעת, ואשר הפצתן נעשית על ידי המשיבים שלא כדין (פרוט העילה להלן). הנתבע הגיש בקשה לדחיית או מחיקת התובענה מחוסר עילה. לחלופין עקב כך שהעוולה בוצעה מחוץ לתחום ישראל, וכן למחיקת הנתבע "קול השלום" שאינו מהווה אישיות משפטית. אתיחס לטענה האחרונה תחילה: ב"כ התובעת, עו"ד רוטנשטרייך. מצרף לתצהיר תשובתו מסמך שבראשו מופיע השם "קול השלום" ומתחתיו רשימה של שמות הנשיא, סגן הנשיא, גזבר מזכיר וחברי ההנהלה - והוא טוען כי מתוך מסמך זה ברור כי "קול השלום" איננו שם עסק או כנוי מסחרי של תחנת רדיו - אלא גוף שאינו מאוגד. ב"כ הנתבע טוען כי אין הנדון אלא שם או כנו של תחנת רדיו ¬דהיינו שם של גוף דומם, או שם של עסק. בוכוח ראשוני זה, אני מסכימה עם ב"כ התובעת המסתמך על מסמך ¬ממנו נובע כי אותה קבוצת אנשים אשר בחרה לעצמה נשיא, סגן נשיא, גזבר מזכי והנהלה, נקראת בשם "קול השלום" ואת אותה הקבוצה תובעת התובעת. העובדה שתחנת הרדיו מכריזה על קיומה בשם זה, אינה שוללת את קיומה של קבוצת האנשים שבחרה לעצמה את השם הנדון. אלא שבכך טרם ניתנה התשובה לשאלה המהותית אם גוף בלתי מאוגד, יכול להתבע לפי השם שבחר לעצמו. עו"ד מרינסקי, ב"כ הנתבע מסתמך על ע"א 207/74 eccelesiastical mission in jerusalem the russianנ' מדינת ישראל - בו נקבע כי בית המשפט חייב להפסיק הליך ואף לבטלו, אם נוכח לדעת, שאין לפניו תובע או נתבע. כגון שאותו חבר בני אדם "חסר ישות משפטית ועל כך אין החוק מכיר בקיומו". אני מסכימה בנדון עם ב"כ הנתבע: למעשה אין מחלוקת ש"קול השלום" אינו גוף משפטי ואין ספק בכך שאין לתבוע גוף שאינו משפטי לפי שמו או כנויו. נכון הוא כי במקרה כגון דא יש לתבוע את אותם האנשים הקוראים לעצמם בשם זה או אחר: במקרה הנדון בפני - ידוע לתובעת מי הם האנשים הקוראים לעצמם בשם "קול השלום" בהסתמך על המסמך הנידון ואילו החלטתי כי קיימת עילת תביעה לא היתה מניעה כי יתווספו כנתבעים. והתובעת היתה רשאית גם לפעול לפי תקנה 29, לתקנות סדר הדין האזרחי ולבקש כי תקבע דרך המצאת ההזמנה לדין וייצוגם של הנתבעים הנ"ל. אולם אין מקום לתבוע גוף בלתי מאוגד לפי שמו בלבד. ועתה לשאלת עילת התביעה. עילת התביעה מקורה בפקודת הידיעות הטלגרפיות, 1935: סעיף 3 של אותה הפקודה קובע: פרסם אדם בעתון.... או המציא לפרסום כזה כל ידיעה שהועברה בטלגרף...... יהא אסור לאדם אחר להדפיס את אותה ידיעה או עיקרי הדברים שבה..... אלא כעבור שבעים ושתיים שעות.... ובסעיף 4נאמר כל אותו זמן שבו מוגנה ידיעה טלגרפית... אסור לשום אדם להעביר לפרסום את האינפורמציה שבה או עיקרי הדברים שבה או קטע הימנה בלא הסכמה בכתב מן האדם שהסכמתו דרושה על-פי אותו סעיף. האיסור חל איפוא על פרסום הידיעה הטלגרפית שנתפרסמה בעתון ו/או מסירתה לפרסום. ומעשה זה הינו עוולה אזרחית לפי סעיף 6. התובעת טוענת כי היא שמוסרת כל הידיעות הטלגרפיות לפרסום בעתונות, וכי הנתבע תוך הזמן האסור, מעתיק את הידיעות הנ"ל ומפרסמן בתחנת הרדיו שברשותו. אלא שטענת הנתבע היא כי לא מהעתון הוא לוקח את הידיעות המתפרסמות על ידו, אלא משדורי קול ישראל. אין חולק מבחינה עובדתית כי כך נוהג הנתבע. נשאלת השאלה אם פרסום אותה ידיעה טלגרפית האסורה לפרסום מתוך העתון, מותרת לפרסום - לאחר שפורסמה (כדין) לצבור הרחב על ידי תחנת שדור ממלכתית. בהגדרות שבסעיף 2 נמצא הגדרה זו: "ידיעה טלגרפית" כוללת ידיעה או דבר הנשלחים על ידי הטלגרף ואין היא כוללת ידיעה המופצת באלחוט כדי שכל הצבור כולו יוכל לקבלה. אין לומר שהנסוח של החוק הוא ברור למדי אך מה עולה מן ההגדרה דלעיל? נראה לי כי התוצאה היא שידיעה טלגרפית - איננה ידיעה המופצת באלחוט. ואם יש איסור לגבי פרסום של ידיעה טלגרפית שפורסמה בעתון, אין איסור לפרסם ידיעה שפורסמה באלחוט. ב"כ התובעת טוען לפי נסוחם של הסעיפים 3ו- 4לעיל, כי אין חשיבות מאין קלט המשיב את הידיעה שפרסם משנתפרסמה הידיעה הטלגרפית בעתון - חל איסור מוחלט על כל אדם לפרסמה אלא לאחר עבור 72שעות ואסור לכל אדם להעביר ידיעה זו לפרסום. גם שירות הרדיו הממלכתי ¬אינו יכול מכח האיסור להעביר את הידיעה לפרסום (אפילו קבל היתר לפרסם אין ההיתר כולל להעביר לאחר הפרסום) משום כך גם אם המשיב קבל את הידיעה הטלגרפית לא ישירות מהעתון אלא דרך אדם אחר (הרדיו) הרי עבר על האיסור החל עליו בסעיף 3. טענה זו, יש בה טעם רב, אך כיצד תתישב עם ההגדרה שצוינה לעיל? הבה נחזור איפוא ונקבע מהי הגדרת העוולה האזרחית. בס' 6(2) נאמר: פרסום אסור לפי פקודה זו יהא עוולה אזרחית. ופרסום אסור מוגדר בסעיף .3 אם נאחד את שני הסעיפים נגיע להגדרה האומרת: אסור לאדם להדפיס או לפרסם ידיעה טלגרפית או עקרי הדברים שבה או כל קטע הימנה או לגרום לפרסומה אלא כעבור 72שעות מפרומה הראשון, ומי שפרסם כנ"ל עשה מעשה עוולה. אך כיוון שידיעה אשר הופצה באלחוט - אינה ידיעה טלגרפית, הרי מי שמפרסם ידיעה כנ"ל לא עשה מעשה עוולה. המסקנה העולה מכך שאם אמנם הנתבע מפרסם ידיעות אשר קודם לכן הופצו באלחוט - ומהאלחוט הוא מקבלן - לא עשה מעשה עוולה. ושמא ישאל השואל: אם כך מה מובנו של חוק זה, ומה הועילו חכמים בתקנתם? חושבני כי התשובה תמצא בשנה שבה נחקק החוק, ובשמו של החוק. שמו הוא: פקודת הידיעות הטלגרפות לעתונות. שני הצדדים אינם חלוקים על כך כי שם הפקודה (לגבי פקודות מימי המנדט) מהווה חלק מהפקודה עצמה. משם הפקודה אתה למד כי על ידיעות טלגרפיות לעתונות היא באה להגן ועל גזילת הזכות לפרסומן בטרם עת: ובאותה העת עדיין השדורים האלחוטיים לצבור הרחב - היו בתחילת דרכם: אולם גם המחוקק המנדטורי של שנת 1935הכיר כבר בעובדה כי מה שנתפרסם לצבור הרחב, על-ידי תחנת הרדיו - דהיינו הופץ בדרך אלחוטית: אין עוד למוסר הידיעה זכות קנינית בו. הזכות כבר קמה לצבור. באותם הימים היה עדיין הגיון בהגנה על זכותו של מי שטרח והביא הידיעה באמצעות הטלגרף - כאשר השמוש באלחוט היה מועט ומוגבל, וכאשר הטלגרף משמש אמצעי שדרכו מגיעה הידיעה למספר אנשים מוגבל אולם כיום, חוששני, שהחוק אבד מערכו כאשר כמעט ואין ידיעה שאינה מופצת באמצעות האלחוט לצבור הרחב. חוששתני כי לגבי חוק זה טובה האימרה: עבר זמנו - בטל קרבנו. מה ראה אם כן המחוקק אשר תקן החוק בשנת תשל"ה והפך לראשונה את המעשה האסור לעוולה אזרחית? סבורה אני כי עדיין יזכה איפוא מי שעוסק באיסוף והעברת הידיעות בטלגרף להגנה על עמלו על ידי כך שרשאי הוא לראות בידיעה הנ"ל קנינו כאשר הוא מעבירה לפרסום בין לעתון ובין לשדור אלחוטי - אך לאחר שנמסרה לשדור האלחוטי והופצה לצבור אין לבעל הידיעה הטלגרפית עוד עילה נגד מי ששמעה והפיצה הלאה. ב"כ הנתבע, מסתמך בנדון על פס"ד שניתן בארצות-הברית loeb v. Twner וכן על ההלכה בארצות הברית לפיה - "חדשות" הם מצרך שיש בו בעלות, כל עוד לא זכו לפרסום פמבי - ועל כן באותו פס"ד שצוטט אשר בו תבע בעל תחנת רדיו באריזונה, את תחנת הרדיו בטכסס על כי הועתקו ופורסמו בה ידיעות על מרוצי סוסים נפסק כי זו היתה מסירת ידיעות בלבד - שנמסרה עוד קודם לכן לצבור הרחב ולא פגיעה בזכות רכושית של תכנית רדיו. עו"ד רוטנשטרייך סבור כי החוק בארצות הברית - המסתמך על חרויות מובטחות בחוקה - הוא שונה מהחוק בישראל. אמנם, מקורו של החוק וזכות הפרסום בארצות-הברית שונה מאשר בישראל, אולם בבואנו לפרש את החוק כאן דהיינו, את הפקודה המנדטורית הבאה להגן על ידיעות טלגרפיות אנו נתקלים באותה השקפת עולם ובאותה "זכות" או "חרות". כיון שההגדרה מוציאה במפורש מתחולת החוק; ידיעה שפורסמה לצבור באמצעות האלחוט. סביר איפוא, לעשות השוואה בין ההלכה האמריקאית להלכה הישראלית. ב"כ הנתבע מעלה טענה נוספת והיא: השדור נעשה מתחנת רדיו הנמצאת על אניה השטה מחוץ לתחו המים הטרטוריאליים של ישראל, וכיון שהעוולה היא פרסום הידיעה, הרי אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בעוולה שנעשתה מחוץ לתחום שפוטו. ב"כ התובעת טוען כי העוולה לפי הפקודה הנדונה מורכבת משני חלקים: פרסום הידיעה וקליטתה. וכיון שהקליטה נעשתה בישראל הרי זו עוולה שנעשתה בחלקה מחוץ לישראל ובחלקה בישראל ועל כן יש לבתי המשפט לישראל סמכות לדון בגינה. בהשוואה זו, מסתמך עו"ד רוטנשטרייך על סעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן על בר"ע 253/72 גוהן ווקר ובניו בע"מ ו- 3 אח' נ' נשיונל דיס טלקס בע"מ וע"א 98/67 ליבר נ' גזית ושחם בע"מ . פסה"ד השני (ליבר נ' גזית) נראה לי כי אינו מועיל כאן שכן שם נדונה השאלה של הדין המהותי החל על מעשה נזיקין שנעשה בחו"ל (או בשלמותו או בחלקו) ועל סמכות בית-המשפט למסור הזמנה לדין. אך לגבי ההשוואה עם סעיף 59 סבורה אני כי יש שוני בין העוולות השונות מפאת מרכיביהן: לפי ס' 59 העוולה מורכבת מיצירת הטובין המחקים ומגרימה או נסיון לגרום) שקונה רגיל יחשוב שהם הטובין של הייצרן המקורי: הפקודה מתייחסת לקונה ולמחשבתו של הקונה. ללא קיומו של הקונה אין עוולה: עצם יצירת הטובין המטעים מבלי שהובאו או הוצעו או נמכרו לקונה, אינה עוולה. משום כך אם יוצרו הטובין בחו"ל והוצעו לקונה בישראל הרי נעשה חלקה של העוולה בישראל. אולם לפי הפקודה הנדונה בפני העוולה היא הפרסום בלבד (ואין היא מזכירה את קליטת הפרסום) אין בפקודה גם הגדרה של המונח פרסום. כגון ההגדרה הקיימת בחוק לשון הרע לפיו פרסום הוא מעשה שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאדם כנ"ל - דהיינו היתה קליטה של הפרסום. אין על התובע בגין העוולה להוכיח אלא כי הנתבע פרסם את הידיעה הטלגרפית ואין כל צורך להוכיח כי מאן דהוא קלט את הידיעה. משום כך אילו הוכיח הנתבע שהפרסום נעשה מחוץ לישראל - היה זוכה גם בטענתו זו. אולם טרם הגיע תור הראיות ועדיין לא הוכיח הנתבע כי הפרסום נעשה מחוץ לישראל. אילו זה היה הנמוק בלבד לבקשה לדחיית התביעה על הסף לא הייתי נעתרת לו: הדין עם ב"כ התובעת שאם הנושא דורש הוכחה, אין מקום לבקשת המחיקה על הסף אולם באשר לטענת חוסר העילה, אין אני תמימת דעים עם ב"כ התובעת. טוען ב"כ התובעת כי רק אם ברור הענין מעל לכל ספק, שאפילו יוכיח התובע את כל האמור בתביעתו, גם אז תדחה התביעה - רק אז יש מקום לדחות או למחוק על הסף. אין חולק על ההלכה, אלא על יישומה. השאלה היא משפטית ומתייחסת לפירוש הפקודה ולא לעובדות וכפי שהסברתי אין לתובעת עילה משפטית נגד הנתבע אפילו השאלה המשפטית היא קשה ולעתים מסובכת, אין כל נמוק למה לא ידון בה בית המשפט תחילה, בטרם יובאו הראיות, ויחליט אם לדעתו יש עילה אם אין. מסקנתי היא איפוא כי אין התובענה מגלה עילה, ועל כן אני מוחקת את התובענה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות בקשה זו, בסך 5000 ל"י. נזיקיןתחולה טריטוריאלית של חוק