מזונות בין מוסלמים - סמכות עניינית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מזונות בין מוסלמים - סמכות עניינית: .1התובעים, אם וחמשת ילדיה, הם צ'רקסים מוסלמים והנתבע, בעלה של התובעת הראשונה ואביהם של התובעים 2עד 6, אף הוא מוסלמי. התובעים הגישו תביעתם למזונות ובקשו לחייב את הנתבע בתשלום מזונות הן לאשתו והן לילדיו. בכתב הגנתו טען הנתבע חוסר סמכות עניינית וטען שהסמכות היא לבית הדין השרעי בהיות הצדדים מוסלמים. הנתבע הגיש בקשה זו בה ביקש למחוק את התביעה מחוסר סמכות, והואיל ושאלה חשובה זו לא התעוררה אף פעם ולא היתה נשוא לדיון בבית-המשפט העליון הוריתי על הגשת סיכומים בכתב ובאי-כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בא-כוח התובעים ביקש לקבוע שאכן הסמכות לבית-משפט מחוזי כסמכות מקבילה לזו של בית הדין השרעי ובא-כוח הנתבע ביקש לקבוע שאין סמכות לבית-משפט מחוזי ואף לא סמכות מקבילה. .2לפני שאגש לנתח הוראות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959[5] (להלן "החוק") אציין בקצרה את מקור סמכותו של בית-הדין השרעי, הוא בית-הדין שדן בעניני המעמד האישי של המוסלמים. בדבר המלך במועצה משנת 1922פורטו סמכויות בית הדין השרעי וסמכויות בתי הדין של העדות האחרות ובסימן 51(1) [6] לאחר שתוקן בשנת 1939נאמר במקור באנגלית על עניני המעמד האישי. 67to 64subject to the provisions of articles(1)51" inclusive jurisdiction in matters of personal status shall Part by the courts of the religious communities. For the be exercised n accordance with the provision of this Mean suits regarding marriage or divorce, alimory, purpose of these provision matters of personal status Of minors, inhibition from beading with property of maintenance, guardianship, legitimaton, and adoption And legacies and the abministrations of the property of persons who are legally incompetant, successions, wills .absent persons ותרגומו העברי נאמר: "51(1) בהתחשב עם הוראות הסעיפים 64עד 67 ועד בכלל יהא השיפוט בעניני המצב האישי, בהתאם להוראות חלק זה, מסור לבתי הדין של העדות הדתיות. לצורך הוראות אלה עניני המצב האישי פירושם תביעות בעניני נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה ואפוטרופסות וכשרות יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכושם של אנשים שהחוק פסל אותם, והנהלת נכסי אשים נעדרים". מהאמור בסעיף 51(1) יוצא כי ענין המזונות הוא אחד הענינים של המעמד האישי ובהתאם לסימן 52של דבר המלך תהא לבתי הדין השרעים סמכות יחודית בעניני המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ארץ ישראליים או נוכריים. ועל מנת שתהיה התמונה ברורה להלן נוסחו של סימן 52באנגלית ותרגומו בעברית. Moslem religious courts shall have exclusive jurisdiction52" In matters of personal status of moslem who are Paiestinian citizens or foreigners who, under the law Jurisdiction of moslem religious courts, in accordance of their nationality, are subject in such matters to the , A.h. as amended with the provisions of the law of procedure of the moslem 1333,th october 25religious courts of Th december by any ordinance of rules... They shall also have, subject 20to the povisions of any ordinance or of the Establishing a supreme council for moslem religious 1921affairs or of any orders amending the same, exclusive -jurisdiction in cases of the consti . Tution or internal administration of wakf constituted for the"benefit of moslems before a moslem religious courts ובתרגומו העברי נאמר, "לבתי הדין המוסלמיים הדתיים, יהא שיפוט יחיד בעניני המצב האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים, או נכריים שהינם כפופים בענינים אלה, לפי חוק נתינותם, לשיפוטם של בתי הדין המוסלמים הדתיים מיום 25באוקטובר, 1333הגריה כפי שתוקן על ידי כל פקודה או תקנות. כמו כן, יהא להם בהתחשב עם הוראות כל פקודה או הצו מיום 20בדצמבר 1921, המכונן מועצה עליונה לענינים המוסלמים הדתיים או כל צווים או פקודות המתקנים אותה, שיפוט יחיד בענינים של יצירת ווקף או הנהלתה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בת דין מוסלמי דתי". .3בסימן 51(1) הנ"ל נאמר בנוסף לרשימת עניני המעמד האישי כי השיפוט בעניני המצב האישי בהתאם להוראות אותו חלק מדבר המלך במועצה יהא מסור לבתי הדין של העדות הדתיות והשאלה כעת אם העדה המוסלמית היא עדה דתית לפי דבר המלך? התשובה היא שאכן העדה המוסלמית אינה עדה דתית לפי דבר המלך כיוון שבתיקון דבר המלך מועצה בשנת 1939[7] הוכנסה בסימן 2שבו הגדרתה של עדה דתית לאמור: "עדה דתית פירושה כל עדה המוזכרת בתוספת השניה לדבר המלך הזה וכל עדה שהנציב העליון יכריז עליה בצו כעל עדה דתית". בתוספת שהוספה לדבר המלך לא נזכרה העדה המוסלמית כעדה דתית והנציב העליון לא הכריז עליה כעדה דתית וגם מלשון סעיף 65א מדבר המלך במועצה אנו למדים שמוסלמי אינו חבר עדה דתית לפי דבר המלך לאמור: 65(א) "מותר לקבוע הוראה בפקודה לענין סידורם וביטולם של נישואין של בני אדם שאף אחד מהם אינו מוסלמי או חבר לעדה דתית". יוצא איפוא שדבר המלך נתן למוסלמים יחס מיוחד, התייחס לבתי דין שרעיים באופן מיוחד ונתן להם סמכות רחבה יותר מאשר לבתי-דין אחרים. זאת אנו למדים מנוסח סעיף 52מדבר המלך שלפיו הרחיב סמכותם של בתיהדין השרעיים לגבי כל ענין המעמד האישי לפי חוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים מיום 25באוקטובר 1333[8] ובסעיף 7של החוק הזה נמנו עניני המעמד האישי. להלן תרגומו של סעיף זה מערבית כפי שתורגם בספרם של גויטיין ובן שמש בעמ' 275[10]. " .7בתי הדין מוסמכים לדון ולפסוק בענינים הבאים: א. הפיכת זכויות בהקדשות מסוג מוסקפאת ומסתגלאת, לצורות השכיות מסוג אגארתין ומוקאטעה, עניני נאמני ההקדשות, זכויות מיוחדות בהקדש שלם כזכות הרקבה, תנאים בשטרי הקדש, בעיות החזקת קרקע הקדש לפי שיטת משד אל מסכה ושיטות אריסות אחרות, פרט לתביעות בקשר עם שכירות מסוג אגארתין ומוקאטעה. ב. חובות של נכסי הקדש ויתומים שנוצרו בדרך חוקית. ג. עיני אפוטרופסות, צוואה וירושה. ד. פסלות והפקעתה והוכחת בגרות. ה. מינוי אפוטרופוסים ופיטוריהם. ו. עניני נעדרים. ז. תביעות בקשר עם נישואין וגירושין, מוהר, דמי מזונות יחוס ילדים וגידולם, רישום עזבונות וחלוקתם בין היורשים וקביעת חלקיהם לפי החוק". דעה זו אומצה בבד"מ 1/62 אבו אנג'לה נ' פקיד הרישום של לשכת מרשם התושבים בעמ' 2759[1] שם נאמר "בהנחה שעניני המעמד האישי בסימן 52משמעותם כבסימן 51, הרי יש כאן סתירה ואין ליישב את הדברים אלא באחת משתי דרכים: או שנאמר כי ההגדרה בסימן 51, אין כוחה יפה לענין הסימן 52, או שנתעלם מן ההפניה אל החוק משנת 1333, ונשארנו נאמנים לסימן 51" ובאותו עמוד נאמר: "פתרון זה הוא לדעתי. הפתרון המכיר בסמכותו של בית-הדין השרעי כפי שנקבעה בחוק משנת 1333". .4הבאתי לעיל את הסעיפים מדבר המלך במועצה ומחוק הפרוצדורה של בתי-דין מוסלמי כדי להצביע על השינוי הגדול בין סמכותם של בתי-הדין השרעיים הרחבה מאד והבלתי מוגבלת, לבין סמכותם של בתי-הדין הדתיים האחרים שלהם סמכות מצומצמת. סמכותם של בתי דין אלה היתה ייחודית בעניני נישואין, גירושין, אלימוני ואישורי צוואות ובשאר הענינים הם מוסמכים לדון רק כאשר כל הצדדים לדיון מסכימים לסמכותם דהיינו ניתנה להם סמכות מקבילה, ובאשר לבתי-הדין השרעיים לא היתה להם סמכות מקבילה באף ענין מעניני המעמד האישי והסמכות היתה סמכות ייחודית והיתה סמכו רחבה לכל המוסלמים הן אזרחי המדינה והן נוכריים. לא היתה לבתי המשפט האזרחיים סמכות לדון מוסלמים בעניני המעמד האישי אלא במקרה שצד אחד משני הצדדים היה מוסלמי והשני שייך לעדה אחרת ועל-כך לא ארחיב כאן הדיבור כי אין זה עניננו בתיק זה. .5וכעת השאלה שמענינת אותנו היא מה חידש החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) [5] לגבי סמכותם של בתי-הדין השרעיים? האם גרע מסמכותם או השאיר הסמכות ולא נגע בה? דהיינו, האם החוק הנ"ל נתן סמכות בעניני המעמד האישי של מוסלמים גם לבתי משפט אזרחיים ובזה הפכה הסמכות למקבילה? לפי סעיף 2לחוק שלשונו: "(א) אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו יהודי או מוסלמי או דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן זוגו, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה". וסעיף 3נאמר: "(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה. (ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי חייב במזונותהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה". מנוסח סעיפים אלה ברור שהדין המהותי שחל על מוסלמים הוא הדין האישי וסעיפים אלה אימצו את החלת הדין האישי כפי שפורטו בסימני דבר המלך במועצה. באשר לשאלה מי הוא בית-המשפט המוסמך לדון בענין, על שאלה חשובה זו עלי לתת תשובה לאחר שאנתח בקצרה הוראות החוק הנ"ל וחוקים אחרים וזאת על מנת להגיע לתשובה ברורה בענין זה. סעיף 18מחוק דיני משפחה (מזונות) [5] אומר: "בית-המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית-המשפט המחוזי בכפוף להוראות סעיף 510". ובסעיף 19(א) נאמר: "חוק זה אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי דין דתיים ולא לגרוע מהן, ומקום שבית דין דתי מוסמך על פי חיקוק לשיפוט, יראו כל מקום בחוק זה שנאמר בו "בית-משפט" כבא לרבות בית-דין דתי. (ב) חוק זה בא להוסיף על זכויות המזונות הנתונות על פי כל דין שבית-דין דתי דן לפיו ועל פי הדין האישי החל על הצדדים, ואינו בא לגרוע מזכויות אלה. (ג) חוק זה אינו בא לגרוע מתוקפו של כל הסכם הקובע זכות למזונות ומעל ממידתם או מהיקפם לפי חוק זה." [5] מנוסח הסעיפים 2, 3הנ"ל אני למד כשהדין האישי חל, ובמקרה שלנו חל הדין האישי, מבחינה מהותית לא יחול החוק של תיקון דיני המשפחה (מזונות) הנ"ל מבחינה דיונית כי ברור מלשון סעיף 18שהחוק חל אך ורק לפי חוק זה דהיינו במקרים שלא חל הדין האישי וחל החוק אז היה ביתהמשפט המוסמך בית-המשפט המחוזי, כי כאמור הסמכות בענין מזונות של מוסלמים ואני מדגיש מוסלמים היתה נתונה לבית-הדין השרעי, שהיתה לו ועודנה סמכות ייחודית בעניני המעמד האישי. מה עוד שמנוסח הסעיפים 2, 3, 18, 19מהחוק [5] ברור לדעתי שלא הוענקה לבית-משפט מחוזי סמכות כשמדובר במוסלמים ובאשר לעדות האחרות יתכן ואפשר להחיל החוק על עדות אלה ולהעניק סמכות מקבילה לבית-המשפט המחוזי אבל זה לא עניננו כאן. מצאתי להבדיל בין בתי-דין שרעיים מצד אחד לבין יתר בתי-הדין הדתיים של העדות לאור האמור לעיל ולאור ייחודם של בתי הדין השרעיים מאז שחוקק דבר המלך במועצה, זאת ועוד - בדברי הכנסת כרך 20עמ' 1929[12] נאמר על ידי שר המשפטים: "א. הצעת החוק המוגשת בזה אינה משנה במשהו סמכות שיפוטם של בתיהדין הדתיים ובתי-המשפט. כך נאמר בפירוש בסעיף האחרון של ההצעה שלפניכם (הכוונה להצעת החוק מס' 267כ"ה בסיון תשט"ז מיום 4.6.56). במידה שבתי-המשפט הרבניים או שאר בתי-הדין הדתיים מוסמכים היום לדון בעניני מזונות תעמוד בעינה סמכותם ללא שינוי גם אחרי קבלת החוק הזה. ב. הצעת החוק אינה דנה בחוב המזונות בין איש ואישה או בחובת המזונות של הורים כלפי ילדיהם הקטינים במידה שעל חובות אלו חל היום הדין האישי של הצדדים... רק באותם המקרים המעטים של היעדר הדין האישי זאת אומרת כשהצדדים אינם יהודים ואינם נמנים על אחת העדות המוכרות ואף אינם אזרחים של מדינה זרה רק אז חולו הוראות חוק זה גם על תביעות מזונות בין בני זוג ושל קטינים נגד הוריהם... ובסיום אני רוצה לחזור ולהדגיש את היקפו של החוק המוצע, הוא יתן הסדר חוקי מטעם הכנסת רק לתביעות המזונות המסווגות של בני משפחה רחוקים יותר וישאיר ללא שינוי את תביעת המזונות של בני הזוג ושל ילדים כלפי הוריהם, לאחר שתביעות אלה עשויות לבוא על סיפוקן הצודק גם במסגרת המשפטית הנוכחית". מדברי הסבר אלה אני למד שהחוק התכוון להשאיר לבתי-הדין המוסלמים את הסמכות הענינית כסמכות ייחודית כפי שהיתה מקודם בנוסף לענין המהותי. .6ואם הרחבתי הדיבור מן הראוי להשלים התמונה ולהבהיר עוד מדוע יש הבדל רב בין בתי-הדין השרעיים לבין יתר בתי-הדין של העדות האחרות וכי "החוק" אינו חל בכלל על בתי-הדין השרעיים. אם נעין בסעיף 47לדבר המלך במועצה שלשונו "בהתחשב עם הוראות חלק זה של דבר מלך זה יהא לבתי המשפט האזרחיים גם השיפוט בעניני המצב האישי של אנשים בישראל כמגדר בסעיף .51שיפוט זה יהיה מוצא לפועל בהתאם לכל חוק, פקודות או תקנות שיונהגו או יוחקקו להבא, ובהתחשב עם אלה ישפטו לפי חוק המצב האישי הנוהג לגבי בעלי הדין". שני דברים אנו למדים מסעיף זה ולו על דרך הדרש והרמז: א. שלבתיהמשפט המחוזיים סמכות מקבילה לדון בעניני העדות הנזכרות בסעיף 51ושוב אין כל זכר למוסלמים בסעיף 51, דבר המצביע על-כך שלא היתה ואין כיום סמכות מקבילה לבית-המשפט המחוזי על עניני המעמד האישי של מוסלמים. ב. כשהתכוון המחוקק להעניק סמכות מקבילה לבית-המשפט המחוזי עשה זאת, כפי שעשה בחוק הירושה. ועוד, בדבר המלך כאמור לעיל, ניתנה סמכות ייחודית נוספת לבתי דין שרעיים דבר שלא ניתן לבתי הדין של העדות האחרות והיא הסמכות לדון נתינים זרים, כי נתינים זרים מוסלמים היו נתונים לסמכותם הייחודית של בתי דין שרעיים, ונתינים זרים אחרים היו נתונים לסמכותו של בית המשפט החילוני, הוא בית-משפט מחוזי. ראה סעיף 64(1) בו נאכר: "עניני המעמד האישי הנוגעים לתינים זרים שאינם מוסלמים, יוכרעו בבתי-המשפט המחוזיים, אשר יחילו את המשפט האישי של הצדדים הנוגעים בדבר..." לחיווק מסקנה זו יש לשים לנגד עינינו את פקודת הירושה שם נאמר בהגדרה של בית-דין של עדה: "פירושו בית דין היושב לדין בתוקף השיפוט שנמסר למוסדות המנהלים של עדה דתית, אך אין הוא כולל בית-דין מוסלמי דתי". וזה שוב מצביע שבית-הדין השרעי אינו בית-דין של עדה ולדעתי לזה התכוון המחוקק בזמן המנדט. ועוד אנו רואים בפקודת הירושה שאין זכר לעדה המוסלמית כעדה וזה מופיע הן בהגדרות והן בתוספת עצמה ובהגדרת עדה דתית נאמר כי "עדה דתית ועדה פירושן עדה המפורטת בתוספת הראשונה לפקודה זו או כל עדה אחרת ששר המשפטים יוסיף אותה בצו לתוספת האמורה". ובתוספת הראשונה נמנו שם תשע עדות נוצריות והעדה היהודית ולא בא כל זכר למוסלמים וזה שוב מצביע שהמחוקק בשלב יותר מאוחר כשנחקקה פקודת הירושה עוד הייחס לבתי-הדין השרעיים ביחס מיוחד. והמצב המשיך בצור זו עד לשנת 1965באותה שנה חוקק חוק הירושה, תשכ"ה- 1965[9] וכאן התכוון המחוקק לשנות דברים חשובים ובסעיף 151הימנו צויין שבית-המשפט המוסמך לפי חוק הירושה הוא בית המשפט המחוזי והמחוקק אמר זאת בבירור ולא השאיר כל ספק או מקום לפרשנות כל שהיא ובסעיף 155נאמר: "155(א) על אף האמור בסעיף 151מוסמך בית-הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך. (ב) בענין שהובא בפני בית-דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית-הדין הדתי על אף האמור בסעיף 148לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול דין לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה. ג. סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-.1953 ד. בסעיף זה בית-דין דתי, בית-דין רבני, בית דין שרעי בית דין של עדה נוצרית ובית דין דרוזי". ובסעיף 156בוטלה פקודת הירושה ונמחקו מסימנים 51(1) המלים, ירושות, צוואות ועזבונות, ומסימן 54(1) נמחקו המלים וקיום צוואות. עינינו הרואות איך המחוקק התכוון להעניק לבית-המשפט המחוזי הסמכות כולה ויחד עם זאת העניק סמכות מקבילה לבתי דין דתיים והפעם כלל המחוקק את בית-הדין השרעי ועל אף שנשארה אי בהירות לגבי ענין מחיקת המלים קיום צוואה מסימן 54(1) ובאם זה מבטל ומוחק גם ענין הצוואות לפי סעיף 7מחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים משנת 1333 [8]. אולם אי בהירות זו אינה נובעת לענין הסמכות כי בחוק הירושה ענין הסמכות הענינית פורט די צורכו וברור שיש סמכות לבית-משפט מוזי בעניני צוואה ומתן צו ירושה ולקבוע מזונות מן העזבון ולבית הדין השרעי סמכות מקבילה וזה מצביע שלו רצה המחוקק בחקיקה כזו לגבי המזונות היה מפרט זאת בבירור כפי שעשה בחוק הירושה וכשלא עשה כן נשארה לדעתי סמכותו היחודית של בית-דין שרעי לגבי המזונות. .7וכעת אם נלמד הסעיפים 47, 51, 52, 53, 54, 64ואת חוק הירושה ונשים לב להגדרה של עדה דתית, ברור כי סעיף 51התכוון לעניני המעמד האישי לגבי שיפוט בתי-הדין של העדות הדתיות להבדיל משיפוטם של בתי-הדין השרעיים וכשנאמר בסימן 51"הוראות חלק זה" הכוונה החלת החוק על בתי הדין הדתיים ולא על בתי-הדין השרעיים שהמחוקק ייחד להם סימן מיוחד הוא 52שהוא עומד בפני עצמו. כמו-כן, בזמן המנדט וגם במדינת ישראל ראו את בתי הדין השרעיים כבתי-דין של המדינה דהיינו המדינה כוננה בתי-הדין השרעיים ומינתה הקאדים לפי חוק ופיקחה עליהם ונשאה בהוצאותיהם. דבר זה שוב מצביע שאין בית-הדין השרעי בית-דין של עדה וזה מה שנתן למחוקק בזמן המנדט לייחד לו סמכויות עדיפות בשטח המעמד האישי ולא הגבילו בסמכותו. ודעתי, שסמכות זו לא נפגמה ולא צומצמה במדינת ישראל על ידי חקיקת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) [5]. .8עיינתי בפסק דין ע"א 57/78 פאוזי יעקוב נ' מארי איוב יעקוב ואח' שטרם פורסם ואני ער להלכה אולם מהנימוקים שציטטתי לעיל אין ההלכה הזו חלה על מוסלמים. דובר בהלכה זו על-כך שהשאלה נוגעת לנוצרים וניסיתי להחילה על מוסלמים אבל כאמור ועל סמך כל הנימוקים שהזכרתי לעיל לא מצאתי שהיא חלה על מוסלמים. בנוסף היה בפני מאמרו של אריאל רוזן צבי "החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון), תשל"ו-1976 - האמנם תיקון" [11] וגם היה לנגד עיני ע"א 13/78 ספורטה נ' ספורטה [2] וע"א 378/80 צור יצהר נ' יצהר [3] וגם ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט [4] והתוצאה אליה הגעתי שהחוק של תיקון דיני משפחה (מזונות) אינו חל על מוסלמים הן מבחינה מהותית והן מבחינה דיונית. .9לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, הנני קובע שהסמכות לדון בתביעת המזונות של מוסלמים ובכללם התביעה הנוכחית, הינה בסמכותו של בית-הדין השרעי ועל כן הנני מחליט שאן לבית-המשפט המחוזי סמכות והנני מצווה על מחיקת התביעה המקורית .10/81הואיל ומדובר באשה וילדים קטנים ולמרות העבודה שהושקעה בתיק זה אינני מוצא לנכון לחייב התובעים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. מזונותבית הדין השרעי (מוסלמי)סמכות עניינית