לסעיפי ה'שקט התעשייתי' בהסכמים השונים, לרבות בהסכם המוסד לבוררות מוסכמת, יינתן משקל רב שעה שתוכרז שביתה בתקופה המוסכמת על-ידי הצדדים לתחולת ההסכם הקיבוצי, ומשקלם יפחת בהרבה מקום שהשביתה פורצת לאחר שהמועד המוסכם חלף, אף כי ההסכם עדיין בתוקף, מכוח הוראות חוק. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף שקט תעשייתי: המשיבים, בשם עובדי משרד החוץ, מבקשים להיכנס למשא ומתן עם המבקשת להשוואת תנאי שכרם לאלו של קהיליית המודיעין. הם החלו ביום ו' 1.5.1990לנקוט בעיצומים, וכן הודיעו במכתב לנציגויות בחו"ל (שהוצג בפנינו בידי המבקשת), כי הם נוקטים בעיצומים החל מאותו יום בצורה ספורדית, ויודיעו על כך לנציגויות בהתראות קצרות ביותר. לפי הודעה זו: "לא יתקיימו תורנויות אגפיות ומחלקות הדואר הדיפלומטי, תחבורה ו. ..(לא קריא) תהיינה סגורות. באותן השעות לא יופצו מברקים על-ידי מחלקת הקשר, גם לא לגורמים שמחוץ למשרד. חברי הוועד יאיישו את מרכז המצב ויטפלו בבעיות הכרוכות בפיקוח נפש בלבד". באותו יום בשעות אחר-הצהריים, נתנו בידי המבקשת צו מניעה במעמד צד אחד עד לדיון במעמד שני הצדדים ומתן החלטה. נימוקינו לדיון בבקשות במעמד צד אחד היו כי: "...הבקשות הגיעונו ביום ו' בשעות 14.30ולא היה ספק לזמן את הצד השני. כמו כן שוכנענו מהדרך בה נוקטים המשיבים, לטענת המבקשת שאושרה בתצהיריה, כגון חסימת הכניסה לבניין משרד החוץ והפרעה פיסית לכניסת העובדים וההנהלה, כי יש דחיפות בדיון. אמנם המשיבים התחייבו להפסיק את השביתה היום בשעה 14.00, אך אין בטחון כי כך נהגו, וכן אין לאפשר שביתה בצורתה זו ביום א' בטרם תידונה הבקשות במעמד שני הצדדים". נימוקינו להיעתרות לבקשה עד לדיון במעמד שני הצדדים (אשר נקבע ליום א', ברם נדחה להיום לבקשת הצדדים), היו כי: "עולה לכאורה מהבקשות והתצהירים המצורפים אליהן, כי לא היתה הודעה כדין כנדרש בסעיף 5א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957, וכפי שהתחייבו המשיבים בפני כב' השופט נויגבורן בישיבה מיום 8.4.1990, וכן עולה לכאורה מהבקשות והתצהיר כי המשיבים נהגו בשיטות אלימות. שקלנו את מאזן הנוחות והגענו למסקנה כי הנזק שעשוי להיגרם על ידי המשך השביתה בצורתה זו עולה על עיקרון חופש השביתה". בדיון קודם בין הצדדים בפני השופט נויגבורן (תב"ע תשן/12-4; תב"ע תשן/12-41), התחייבו המשיבים בשם הוועד כי יפעלו בהתאם להוראות חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה). הרשינו את חקירתו של המצהיר מטעם המבקשת, מר ראובן מרחב, מנכ"ל משרד החוץ, בשאלת האמצעים שבהם נקטו השובתים על מנת לברר את טענת המבקשת כי המאבק הוא בעל אופי אלים (כטענת המבקשת בעמוד 1לפרוטוקול) וכי: "בבוקר ה- 1.6.1990חסמו אנשי ועד העובדים את הכניסה למשרד החוץ ומנעו כניסת העובדים וההנהלה למשרד באופן פיזי" (סעיף 8לבקשת צד בסכסוך קיבוצי - תב"ע תשן/17- 4- ותצהירו של מנכ"ל משרד החוץ המאמת זאת). לאחר שמיעת מנכ"ל משרד החוץ ושמיעת טענות שני הצדדים החלטנו שלא להיעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על קיום שביתה. ואלה נימוקינו. האמצעים בהם נקטו עובדי משרד החוץ מתצהיר המשיבים ומחקירתו של מנכ"ל משרד החוץ עולה, כי עובדי משרד החוץ לא נקטו בכל אמצעים אלימים - הנימוק העיקרי שעמד בבסיס היעתרותנו לבקשה במעמד צד אחד. אנשי ההנהלה לא התקרבו למשרד החוץ על מנת להימנע מעימות, כדברי מנכ"ל משרד החוץ. יושב ראש הוועד הודיע כי חדר המצב הופעל בידי חבר ועד, שהוא מנהל חדר המצב. אמנם ההנהלה לא קבעה מי יפעיל את חדר המצב באותו יום, וזאת בגין השביתה, אך המשיבים דאגו להפעילו בידי מי שמוסמך לכך. מנכ"ל משרד החוץ העיד כי חבר הנהלה, שהיה לו מקרה דחוץ לטפל ניתן לו להיכנס (עדות מר מרחב). כמו כן אישר מר מרחב כי מחלקת הקשר אף היא אוישה, והתורנות בה התנהלה ללא שום פגיעה ואושרה כניסת קצין הבטחון של המשרד, באם יבוא, לדבריו: "לא היתה שום אלימות, אבל סגירת שער לפי הבנתי זה 'פיסי'" (בע' 2לפרוטוקול של הישיבה דהיום). אשר על כן הגענו למסקנה כי עובדי משרד החוץ לא נקטו באמצעים אלימים, וכי הם דאגו השביתה לא תגע בשירותים החיוניים ביותר. טענות המבקשת טענתה העיקרית של המבקשת בפנינו היום היתה שהשביתה אינה מוגנת. ואלה נימוקיה: א) השביתה היא בתקופת תוקפו של הסכם קיבוצי. אין חולק כי תוקפו החוזי של ההסכם הקיבוצי לשנים 1990- 1988(צורף כנספח מב/ 1בתב"ע תשן/12-4) פג ביום 31.3.1990, אך, טוענת המבקשת, כי ההסכם הוא עתה בעל תוקף סטטוטורי לתקופה בלתי מוגבלת, מכוח סעיף 13לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, (להלן - חוק הסכמים קיבוציים). משכך, על העובדים לכבד את סעיף השקט התעשייתי שבהסכם; ב) השביתה לא אושרה ולא הוכרזה בידי הגוף המוסמך לכך - המוסד המרכזי העליון - ועל כן אין למעשה אישור של ההסתדרות לשביתה כנדרש; ג) ההודעה על-פי סעיף 5א' לחוק יישוב סכסוכי עבודה מתייחסת לסכסוך משפטי ולא כלכלי, באשר סעיף 6להודעה (נספח א' לבקשה בתב"ע תשן/17-4) נאמר: "העניינים שבסכסוך ...אי מימוש הבטחת שרי החוץ לתשלום יחודי עבור פעילויות עובדי משרד החוץ (ההדגשה שלנו)". משכך, הרי המשיבים ראו בסכסוך סכסוך משפטי בהיותו נובע מהפרת הבטחות, אשר דיון בעטיו יש לקיים בערכאות המתאימות ולא בדרך של שביתה. המבקשת טוענת אמנם כי בעיניה אין הסכסוך משפטי אלא כלכלי, אך על המשיבים להיות נאמנים לטענתם הם; ד) על המשיבים להעלות את טענותיהם במסגרת המשא ומתן הכללי עם כלל עובדי המדינה. אין מקום להפריד את עניינם מהמשא ומתן הכללי, ועל האורגן היציג להביא עניין זה בעת המשא ומתן הנ"ל. האם השביתה בלתי מוגנת אין חולק כי תוקפו החוזי של ההסכם פג. בא-כוח המשיבים טען בפנינו כי משפג תוקפו החוזי של ההסכם, הרי שהשביתה לא חלה בתקופת תוקפו של ההסכם ולכן היא מוגנת. אין בידינו לקבל טענה זו של המשיבים. משלא פעלו המשיבים להודיע על גמר תוקף ההסכם כנדרש בסעיף 13לחוק הסכמים קיבוציים, חל ההסכם מכוח החוק. על כן השביתה בלתי מוגנת (ראה דב"ע מח/20-41, מח/23- 4[1], בע' 454). באשר לדרך האישור או ההכרזה על הסכסוך, הרי ההודעה על השביתה מציינת כי השביתה אושרה בידי האיגוד המקצועי. הטענה היא כי לא הגוף אשר מוסמך לאשר את השביתה, הוא שאישרה והכריז עליה, כנדרש בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. ואמנם האישור לא ניתן בידי הוועד הפועל אך ניתן בידי אורגן כלל ארצי של ההסתדרות. פסק-הדין הנ"ל בעניין רשות שדות התעופה [1], קובע (דבר שהיה במחלוקת בפסיקה עד לאותו פסק-דין, ראה הפרופ' רות בן-ישראל [4] השביתה, 194) כי הארגון היציג המוסמך להכריז על שביתה הוא הוועדה המרכזת של הוועד הפועל. דרישה זו, שהמוסד המרכזי העליון יכריז על השביתה, באה משום שהשביתה אינה מקומית אלא ארצית. בענייננו הודיע מר הברפלד, יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי, כי הוועדה המתאמת אישרה הכרזת סכסוך עבודה. אין חולק כי לא מועצת פועלים מקומית בלבד הכריזה על השביתה אלא הסתדרות עובדי המדינה. הסתדרות עובדי המדינה, ולא ועד עובדים או איגוד מקומי, הכריזו עליה. אך אין לנו צורך לדון בשאלת האישור באשר הגענו למסקנה כי השביתה אינה מוגנת משהיא חלק בתקופת תוקפו של הסכם והיא נוגעת לשכר. אין חולק כי ניתנה הודעה לפי סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. הוגשו לנו הן ההודעה והן מכתבו של מר דנון המאשר כי קיבל את ההודעה. מהות הסכסוך אין בידינו לקבל את טענת המבקשת כי המשיבים מתייחסים לסכסוך כאל סכסוך משפטי. המשיבים טוענים כי הם ראו בסכסוך סכסוך כלכלי, וטענה זו מקובלת עלינו. הודעתם לפי סעיף 5א נושאת את הכותרת "הודעה על שביתה". ההסתמכות על "אי-מימוש הבטחת שרי החוץ..." אין בה כדי להצביע על הסכמים אשר הופרו, על-פי הטענה. אף מנכ"ל משרד החוץ הצהיר בתצהירו וחזר וטען בפנינו, כי זה למעלה משתים עשרה שנים דורשים העובדים, ההנהלה ושרי החוץ, כי תינתנה תוספות כפי שדורשים העובדים. אך בשום מקום לא נטען ולא הובאה ראייה כי היו הסכמים בנדון. לא די ב"הבטחות של שרי החוץ" על מנת להפוך את הסכסוך לסכסוך משפטי. העובדים מבקשים לשאת ולתת עמם באשר לזכויות אשר טרם גובשו, ושרי החוץ, וכן מנכ"ל משרד החוץ דהיום, תמכו ותומכים בדרישות. אשר על כן הגענו למסקנה כי הסכסוך הוא כלכלי וכי כך גם רואים אותו המשיבים. שיקולי בית הדין לאי-מתן צו מניעה א. נפקות היות השביתה בלתי מוגנת בבואנו לשקול האם להיעתר לבקשת המבקשת, שקלנו כשיקול ראשון את העובדה כי השביתה אינה מוגנת באשר היא פרצה בתקופת חלות ההסכם הסטטוטורי, והארגון היציג לא הודיע על גמר תקופו כאמור בסעיף 13לחוק הסכמים קיבוציים. יחד עם זאת התחשבנו בעובדה כי מדובר בתקופת תוקפו של הסכם קיבוצי כללי לכלל עובדי המדינה, וכי המשיבים מייצגים קבוצת עובדים קטנה, את עובדי משרד החוץ. עובדי המדינה כולם אינם מעוניינים בגמר תוקפו של ההסכם עד אשר ייחתם עמם הסכם חדש. מטרתו של סעיף 13הנ"ל היא, כי תכוסה תקופת הביניים עד לכריתת הסכם חדש. על כן אין לכלל עובדי המדינה עניין בביטול ההסכם. יוצא, איפוא, כי מעובדי משרד החוץ נשלל מכשיר השביתה כדרך למאבקם - זכות יסוד, חרות, שאין צרוך לחזור ולהדגיש את חשיבותה בחברתנו הדמוקרטית בצד חרויות אחרות, כגון חופש הביטוי. עובדים אלה לא יוכלו לקיים לעולם שביתה על מנת להגן על האינטרסים הספציפיים להם, באשר הסיכוי שכלל עובדי המדינה יודיעו על ביטול הסכמי המסגרת בטרם נחתם הסכם חדש הוא קטן ביותר. נימוק זה אף עומד בפני בית-הדין הנוטה פחות להוציא מתחת ידו צווי מניעה כאשר השביתה פורצת בתקופת תוקפו הסטטוטורי של ההסכם. עמד על כך בית-הדין הארצי בדב"ע מח/20- 41[1] הנ"ל בע' 458באמרו: "לסעיפי ה'שקט התעשייתי' בהסכמים השונים, לרבות בהסכם המוסד לבוררות מוסכמת, יינתן משקל רב שעה שתוכרז שביתה בתקופה המוסכמת על-ידי הצדדים לתחולת ההסכם הקיבוצי, ומשקלם יפחת בהרבה מקום שהשביתה פורצת לאחר שהמועד המוסכם חלף, אף כי ההסכם עדיין בתוקף, מכוח הוראות חוק (ההדגשה שלנו)". ראה גם דב"ע מט/13- 41[2] החוזר על שיקולים אלה. שביתה בלתי מוגנת אינה שביתה אסורה. ועובדה זו מקבלת יתר תוקף בתקופת הסכם סטטוטורי. כאמור השתכנענו כי העובדים לא נקטו בדרכים פסולות ואלימות, ומתצהירו של המצהיר מטעמם עולה כי הם גם אינם מתכוונים לעשות זאת. הם מתכוונים לשבות שביתות ספורדיות, אך לקיים את השירותים החיוניים. על כן נראה לנו כי יש להימנע לאור הנסיבות ממתן צו מניעה במקרה זה. ב. מאזן האינטרסים הדיון בבקשה שבפנינו אינו דיון לגופו של הסכסוך, אפס כי בשקלנו את מאזן האינטרסים עלינו לבחון, לא רק את האמצעים שבהם נוקטים השובתים, אלא גם את השאלה האם הם נוקטים בנשק השביתה כשלב ראשון, או שעשו ניסיונות למצות הליכים אחרים. לצורך זה לקחנו בחשבון בשיקולינו את העובדה, אשר מנכ"ל משרד החוץ הצביע עליה, כי במשך למעלה משתים-עשרה שנה חוזרים העובדים עלד רישותיהם, ואין להם אוזן קשבת. העובדים הביאו את דרישתם, בין השאר, בפני המוסד לבוררות מוסכמת, אשר דחה את התביעה מנימוקים פרוצדורליים. לדבריו: "בתביעה הנדונה לא הוכנה התשתית העניינית הדרושה לביסוס עילת התביעה בדבר יחודיות עבודתם של עובדי משרד החוץ" (בר"מ 17/84[3], בע' 271). המבקשת הודיעה לבית-הדין בעת הדיון כי היא אינה מוכנה לשאת ולתת בנפרד עם עובדי משרד החוץ בשאלת תביעותיהם, והיא עומדת על כך שדרישותיהם תועלנה בידי הארגון היציג בעת המשא ומתן הכללי עם כלל עובדי המדינה לקראת הסכם המסגרת החדש. לראייה כי המשיבים עשו לשם הבאת המבקשת לשולחן הדיונים, הגיש לנו מנכ"ל משרד החוץ את החוברת מחודש נובמבר 1989בה מסוכמות דרישותיהם, ובה גם מובאת התכתבות ענפה בשאלה זו עם גורמי ממשלה שונים, כולל ראש הממשלה ונציב שירות המדינה. כאמור עולה אף מדברי מנכ"ל משרד החוץ, אשר ביקש להוסיף דברים לאחר סיכומי הצדדים, כי המשיבים עשו רבות לשם קבלת דרישותיהם. נחה דעתנו, וזאת כמובן מבלי להיכנס לשאלה אם צודקות תביעות המשיבים לגופן, ומבלי להתייחס לטענת מנכ"ל משרד החוץ כי הדרישות מוצדקות, כי העובדים נקטו בנשק השביתה לאחר ניסיונות נפל רבים לשאת ולתת בעניינם. זאת מחד גיסא. מאידך גיסא ניצבת שאלת הנזק אשר ייגרם למבקשת אם ישבתו העובדים. משהראו העובדים בתצהירם, והדבר עלה גם מעדותו של המצהיר מטעם המבקשת - מנכ"ל משרד החוץ, כי השביתה היא ללא אלימות וללא פגיעה בשירותים החיוניים ביותר, נראה לנו כי יש לכבד את זכות היסוד של העובדים שלבות. סיכומו של דבר, משפרצה השביתה בתקופת הסכם סטטוטורי, הסכם החל על כלל עובדי המדינה שהמשיבים מייצגים חלק קטן מהם, הרי שגם אם שביתה "אינה מוגנת" הרי "אי-ההגנה" שלה נחלשת בגין השיקולים שפירטנו. על כן, למרות היותה בלתי מוגנת, הפעלנו את שיקול דעתנו והחלטנו לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני.שביתהתעשיה