אובדן כושר עבודה עקב תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן כושר עבודה עקב תאונת דרכים: 1. עקב עומס העבודה הרב המוטל עלי, ניתן פסק דיני רק עתה. עם ב"כ הצדדים הסליחה. 2. בתאריך 7.1.99 ארעה לתובע תאונת דרכים בה נגרמו לו נזקי גוף. אין חולקין כי הנתבעים נושאים באחריות מוחלטת לגרם התאונה ותוצאותיה בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. 3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. נקבעה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 20% מיום 1.12.00 בתוספת הפעלת שליש של תקנה 15 באופן שנכותו הצמיתה המשולבת עולה כדי 27%. 4. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הגישו תצהירי עדויות, ואף העידו, העדים דובי גסר, עזריאל יצחק, גוטמן מרדכי וגב' גרצוק דרורה, רעייתו של התובע. לאחר שמיעת הראיות הוריתי על הגשת סיכומי טענות. סוכם כי בגדר הכרעתי אדרש אף לבקשת התובע בתיק בש"א 3666/03. מונח בפניי אף חומר ראיות ענף. 5. התובע הוא יליד 1932. עובר לתאונה הוא היה בן 67. כיום הוא בן 72. הוברר לי כי עובר לתאונה עסק התובע בעבודות שיפוצים כעצמאי, במקומות שונים. בתאונה הוא נפגע קשה. הוא אושפז בבתי החולים בני-ציון ופלימן למשך 55 יום. בהתאם לנתוני המל"ל הוא היה משולל כושר עבודה מוחלט למשך 6 חודשים. לאחר מכן נפסקו לו נכויות זמניות של 30% ו-20% מיום 9.7.99 ועד 1.12.00. 6. מדו"ח הוועדה הרפואית של המל"ל, ומכלול התיעוד הרפואי, עולה כי התובע סובל משבר בצוואר הירך בימין. כתוצאה מכך, כאמור, נפסקה לו נכות צמיתה בשיעור של 20%. ועדת הרשות, שנדרשה לעניין הפעלת תקנה 15, קבעה "כי אכן איבד את עיסוקו". אולם "הואיל וכאמור התובע בן כ- 68 שנים ממליצה ועדת הרשות על הפעלת תקנה 15 בשליש" וזאת כי "(תוחלת שנות עבודתו אינה ארוכה"). ראוי לציין, לעניין זה, כי בהתאם להערכתו של רופא התעסוקה, ד"ר סטפן שלוסברג, חוות דעתה של ועדת הרשות, "במילים עדינות - שערורייתית, האיש לא מסוגל לשום עבודה יצרנית ומפרנסת ובוודאי לא לעבודתו כאיש אחזקה, מקצוע פיזי לכל הדעות, וזאת לצמיתות" (נספח ג' לסיכומי ב"כ התובע). 7. מן החומר שבפניי נהיר לי כי חרף גילו של התובע, אף חרף מצבו הרפואי כחולה סכרת עובר לתאונה, הוא המשיך בעבודתו כקבלן שיפוצים. הנתונים שבפניי ברורים וחד משמעיים. איני מייחס כל משמעות לעניין היקף עבודתו שהרי הוא נלמד משומות מס הכנסה שהוצגו בפניי. התמונה המצטיירת לנגד עיניי היא של אדם הנמצא בתהליכי פרישה, ומשום כך הכנסותיו הולכות ופוחתות עם השנים, אם משום מצבו הרפואי ללא קשר לתאונה, אם משום תהליך הזדקנותו ואם משום רצונו להפחית קצב העבודה. ועם זאת ברי לי כי עובר לתאונה לא התכוון התובע לפרוש מעבודתו. מקובל עלי ניתוח ב"כ הנתבעים כי היקף הכנסותיו של התובע פחת ב- 4 השנים שקדמו לתאונה לכדי 50%. אין לי, איפוא, אלא להניח כי במהלך 4 שנים נוספות היה היקף הכנסותיו של התובע הולך ופוחת, הגם שלא בהכרח באופן ליניארי, עד לפרישתו המוחלטת מעבודה בגיל 71. 8. מקובלת עליי ההשקפה כי כתוצאה מהתאונה לא מסוגל היה התובע לשוב לעבודתו. כך אני קורא אף את מסקנתה של ועדת הרשות. אני למד ממנה, מחד גיסא, כי היא השתכנעה כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת. ואולם, מאידך גיסא, רק משום השקפתה הנכונה של הוועדה כי תוחלת עבודתו של התובע פחתה ממילא, לנוכח גילו, היא ראתה לשקלל העלאת הנכות בהתאם לתקנה 15 בשליש בלבד. השקפתי-שלי דומה, אך לא זהה. לתובע קיימת נכות לא מבוטלת בשיעור כולל של 27%. היא מונעת את חזרתו של התובע לעבודתו הקודמת באורח מוחלט. היא איננה שוללת מן התובע לעסוק בכל עבודה חליפית אחרת. אכן, שומה עליי לקחת בחשבון את נכותו ואת גילו. משום כך הנני סבור כי במרבית התקופה יש לייחס לתובע אובדן כושר השתכרות בשיעור העולה באופן ניכר על נכותו הרפואית, שהנני אומד אותו ב- 70%. 9. הוברר לי כי שכרו של התובע עובר לתאונה עלה לסך של 3,040 ₪. לעניין זה אני מעדיף את שומתו השנתית על פני הממוצע התלת חודשי שיכול להיות מקרי ומזדמן. ערכו המשוערך המעוגל של סכום זה עולה לסך של 3,300 ₪. 10. הנני רואה לפסוק לתובע הפסד שכר מוחלט הן בתקופת אי הכושר והן בחלק מתקופת נכויותיו הזמניות וזאת עד ליום 1.5.00. הנני בדעה כי בתקופה זו, אף בתקופת הנכויות הזמניות ולנוכח הקרבה לתאונה הקשה, ראוי לפצות את התובע במלוא הפסד ההשתכרות. הנני פוסק, איפוא, לתובע בגין תקופה זו סך מעוגל של 52,800 ₪. 11. מאז 1.5.00 יש לפצות את התובע עד הגיעו לגיל 71, דהיינו לתקופה של 31 חודשים. בתקופה זו, כאמור, יש לפצות את התובע, במשוקלל, בשיעור של 70% לאורך התקופה. זאת ועוד: כבר ציינתי כי במהלך תקופה זו הכנסתו של התובע, ממילא, הייתה הולכת ופוחתת עקב גילו ומחלותיו. הנני סבור, איפוא, כי יש לאמוד את שכרו הסכוי בשיעור של 2,500 ₪. 70% מסך זה עולה לכדי 1,750 ₪. התובע זכאי, איפוא, בגין תקופה זו לסך של 54,250 ₪. 12. התובע לא הוכיח להנחת דעתי כל הפסד בגין אובדן זכויות סוציאליות ואין בדעתי לזכות אותו בפיצוי בגין פריט זה. 13. התובע היה משולל כושר עבודה מוחלט במשך 6 חודשים. אף לאחר מכן היה בנכויות זמניות שהגבילו כושר עבודתו. נחה דעתי כי רעייתו סעדה אותו והושיטה לו עזרה הגם שנהיר לי שדרישות התובע בעניין זה הן מוגזמות. נראה לי שיש לפצות את התובע בגין עזרה צד ג' בעבר בסכום גלובלי של 6,000 ₪. זאת ועוד, בגין הוצאות לנסיעות והוצאות רפואיות שונות, שיכול שלא כוסו ע"י המל"ל הנני רואה לפסוק לתובע סכום גלובלי נוסף בשיעור של 2,000 ₪. 14. לנוכח נכותו הרפואית של התובע הנני סבור כי יש לפצות אותו באופן גלובלי, אף בגין עזרה צד ג' בעתיד. כך, לנוכח נכותו. מנגד, לנוכח העובדה כי מדובר בתובע שממילא אמור היה להזדקק לעזרה צד ג' לנוכח גילו ומצבו הבריאותי, אף לנוכח העובדה כי עד כה לא נדרש התובע, מכל מקום לא הוכיח זאת, לעזרת צד ג', ראוי לפצותו בסכום מתון לעתיד שהנני אומד אותו בסך של 6,000 ₪. 15. נכותו של התובע הסבה לו כאב וסבל. בהתאם לתחשיב ב"כ הנתבעים המקובל עליי בגין כאב וסבל זה זכאי התובע לסך 40,845 ₪ נכון ליום 16.12.03. אבהיר, כי כל הסכומים הנפסקים בגדרו של פסק דין זה נכונים ליום זה. 16. התובע טוען כי יש לפצותו בגין הצורך לעקור מדירה המצויה בקומה השלישית לדירה בקומת קרקע. בגדר תיק בש"א 3666/03 ביקש התובע להמציא חוות דעת מתווך לעניין העלות הכרוכה בכך. לחילופין, עתר ב"כ התובע כי בית המשפט יורה על מינוי מומחה לרפואה שיקומית. בדעתי לדחות עתירה זו של התובע. מפסק דינו המנחה של כב' השופט אור ב-בר"ע 2985/96 מדלסי נ' אבנר גוני ואח' (נספח י"ב לסיכומי ב"כ התובע), אני למד כי התשתית הרפואית לעניין הצורך באמצעי שיקום, חייב להיות מוכח בחוות דעת רפואית לעניין זה. רק כתוצאה מכך יכול בית המשפט לשקול קבלת ראיות של מומחה אחר, לעניין העלויות הנדרשות בעקבות תשתית רפואית-שיקומית זו. כשעסקינן בתאונת דרכים שהיא אף תאונת עבודה שהוכרה ע"י המל"ל, חוות דעת הועדה הרפואית של המל"ל משמשת כתחליף לחוות דעת כאמור. דא עקא, עיון בחוות דעת זו לא מעלה כל צורך שיקומי, כעתירת התובע. במצב דברים זה אמור היה התובע, בהליכים המקדמיים, לעתור למינוי מומחה לרפואה שיקומית. הוא לא עשה כן. ספק בעיניי אם הייתי נענה לעתירה כאמור, גם לו הייתה מוגשת במועד. משעה שלא הוגשה לא אדרש לעניין זה עתה. 17. סך כל נזקי התובע עולים, איפוא, לסך של 161,895 ₪. התובע קיבל תשלום תכוף ותשלומי מל"ל שערכם המשוערך, בהתאם לתחשיב ב"כ הנתבעים המקובל עליי, עולה לסך של 36,352 ₪. התובע זכאי, איפוא, ליתרה בסך 125,543 ₪ נכון ליום 16.12.03. 18. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 125,543 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.12.03 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכיה ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ על הסך הנ"ל. אובדן כושר עבודהתאונת דרכים