זמן קצר לאחר הוצאת הפוליסה ביקש התובע להקפיאה בשל כך שמכר הרכב. בחלוף מספר חודשים, ומשרכש התובע רכב אחר, הוא ביקש להחיות הפוליסה. הנתבע הבהיר לתובע, כי יתכן שיהא עליו לשלם תשלום נוסף לנתבעת, בשל ההבדלים בסוג הרכב. התובע ביקש מהנתבע שיודיע לו על כך. הנתבעת החייתה הפוליסה בתאריך 1.11.99, ומשלא שולם לה ההפרש בדמי הביטוח היא פנתה לתובע במכתב נושא תאריך 5.3.00 בדרישה לשלם ההפרש בסך של 360 ש"ח תוך עשרה ימים. המכתב לא הגיע לתעודתו הגם שנשלח בדואר רשום. הנתבע עצמו לא הודיע לתובע דבר בענין זה. בתאריך 3.7.00 נתקע הרכב, ואז התברר לתובע לראשונה - מפי הנתבע אליו הוא התקשר - שאין הוא מנוי על שירותי גרירה. ##להלן פסק דין בנושא מנוי לשירותי גרירה - העברת בעלות ברכב:## התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 8,350 ש"ח. הנתבעת מספר 3 (להלן: "הנתבעת") טוענת, שיש לדחות התביעה כנגדה. הנתבע מספר 1, שהוא מנהלה של הנתבעת 2, וכל הטענות שמועלות על ידו מתייחסות אף אליה (להלן יכונו שני הנתבעים הללו: "הנתבע") טוען, שיש לחייבו אך בסך של 150 ש"ח, שלדבריו היה מוכן לשלם לתובע זה מכבר. העובדות הצריכות לענין הן כלהלן: בין התובע לנתבע הוסכם, כי רכבו של התובע יבוטח - באמצעות הנתבע - אצל הנתבעת, וכי הביטוח יכלול גם שירותי גרירה. לצורך התשלום בעבור הביטוח מסר התובע לנתבע שיק על סך של 2,500 ש"ח. בקבלה ת2/ שהוצאה על ידי הנתבע צויין מפורשות שהתשלום הוא גם עבור שירותי גרירה. פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת לא כללה שירותי גרירה, והתובע שלא עיין בפוליסה לא ידע על כך. למעשה התכוון הנתבע להתקשר לענין שירותי הגרירה עם חברה אחרת, תמורת סך של 250 ש"ח, אותו התכוון להפריש מתוך השיק שמסר לו התובע, אך בפועל ובשל מחדל של הנתבע כלל לא נעשתה ההתקשרות עם אותה חברה אחרת להבטחת מתן שירותי הגרירה. התובע לא ידע על כך. זמן קצר לאחר הוצאת הפוליסה ביקש התובע להקפיאה בשל כך שמכר הרכב. בחלוף מספר חודשים, ומשרכש התובע רכב אחר, הוא ביקש להחיות הפוליסה. הנתבע הבהיר לתובע, כי יתכן שיהא עליו לשלם תשלום נוסף לנתבעת, בשל ההבדלים בסוג הרכב. התובע ביקש מהנתבע שיודיע לו על כך. הנתבעת החייתה הפוליסה בתאריך 1.11.99, ומשלא שולם לה ההפרש בדמי הביטוח היא פנתה לתובע במכתב נושא תאריך 5.3.00 בדרישה לשלם ההפרש בסך של 360 ש"ח תוך עשרה ימים. המכתב לא הגיע לתעודתו הגם שנשלח בדואר רשום. הנתבע עצמו לא הודיע לתובע דבר בענין זה. בתאריך 3.7.00 נתקע הרכב, ואז התברר לתובע לראשונה - מפי הנתבע אליו הוא התקשר - שאין הוא מנוי על שירותי גרירה. הנתבע הציע לתובע לגרור ברכב על חשבונו והבטיח לו להשיב את הסכום שישולם על ידו לגורר. בהזדמנות זו הוא הודיע לתובע שקיימת יתרת חוב לנתבעת. או אז אמר לו התובע שהוא אינו מבקש לקבל בחזרה הסכום שישלם לגורר, אלא שסכום זה יקוזז מיתרת חובו לנתבעת. הוא ביקש מהנתבע לקבל פרוט יתרת החוב בכתב. התובע לא המציא לנתבע את החשבונית בגין התשלום לגורר - מחד, והנתבע לא הודיע לו מה יתרת החוב לנתבעת - מחד. בתאריך 22.12.00 הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובע בגין אי תשלום יתרת החוב. סכום התביעה עמד על 1.405 ש"ח. בהסדר פשרה שהושג בין הצדדים הוסכם שהתביעה תמחק ללא צו להוצאות וזאת בגין שהתובע שילם לנתבעת סך של 1,200 ש"ח. התובע טוען שיש לחייב כל הנתבעים לשלם לו את הסכום ששולם על ידו על פי הסכם הפשרה; את הסכום ששילם לגורר - 150 ש"ח; וכן סכום נוסף של 7,000 ש"ח בגין אובדן ימי עבודה, טרדה, עגמת נפש, והשחרת פניו של התובע בפני בני משפחתו אותם הפנה אל הנתבע לצורך עריכת ביטוחים. אין ספק, שדינה של התביעה כנגד הנתבעת להידחות, וזאת מהטעמים שלהלן: א. התובע אינו יכול לשלם לנתבעת על פי הסכם פשרה - מחד, ולתבוע השבה של אותו סכום, במסגרת תבעה אחרת - מאידך. הסכם הפשרה מחייב את התובע והוא הביא הסכסוך בין הצדדים לידי סיום. זאת ועוד - לא נטען וממילא גם לא הוכח שהנתבעת לא היתה זכאית לקבל את הפרש תשלום דמי הביטוח. מכאן שהתביעה לגבי הסך של 1,200 ש"ח דינה להידחות. אשר לתשלום עבור הגרירה - הנתבעת לא התחייבה מלכתחילה ליתן לתובע שירותי גרירה, ומכאן שהיא לא היתה חייבת לספק לו שירותי גרירה או לשלם עבורם. לפיכך התביעה לגבי הסך של 150 ש"ח דינה להידחות. התובע לא הוכיח שנגרם לו הפסד שכר כתוצאה מהצורך לטפל בענייניו עם הנתבעים, ובכלל זה לא הוכח שהוא נעדר מעבודתו ונוכה משכרו בגין כך. אין ספק, שלו היה התובע טורח להסדיר את תשלום יתרת חובו לנתבעת כאשר נודע לו על כך ב- 3.7.00 לא היתה מוגשת נגדו תביעה והטרחה ועוגמת הנפש היו נמנעות ממנו. בנוסף לא הוכח שנפל דבר ביחסים שבין הנתבע לבין קרובי משפחתו של התובע או בין התובע לבין קרובי משפחתו. מכאן רכיב זה של התביעה יש לדחות - לגבי כל הנתבעים. מכאן לתביעה כנגד הנתבע: כאמור העתירה לחייב הנתבע לשלם 7,000 ש"ח דינה להידחות לגבי כל הנתבעים. אשר לעתירה לחייב הנתבע לשלם לתובע הסך של 1,200 ש"ח - אשר שולם לנתבעת: כאמור כבר ביום 3.7.00 ידע התובע שעליו לשלם לנתבע ההפרש בדמי הביטוח. מאז ועד שהוגשה נגדו התביעה הוא לא טרח לשלם. נכון אמנם, שהנתבע לא הודיע לו מהו הסכום שעליו לשלם לאחר קיזוז התשלום לגורר, אך בענין זה אין לתובע אלא להלין על עצמו, שכן הוא לא טרח להמציא לנתבע החשבונית של הגורר, וכך לא ניתן היה לחשב את היתרה. גם רכיב זה של התביעה נגד הנתבע דינו להידחות. אין ספק, שהנתבע התרשל ואף הפר את התחייבותו כלפי התובע כאשר לא דאג להתקשר עם החברה האחרת בעל מנת לצרך התובע כמנוי על שירותי גרירה, הגם שילם לו עבור כך. לכן גם אין ספק שעל הנתבע להשיב לתובע הסכום ששולם לגורר. העובדה שהתובע לא המציא לנתבע את החשבונית של הגורר לא פטרה את הנתבע מחובת התשלום ולמעשה היה עליו לפנות לתובע לברר כמה שילם לו ולהשיב לו הסכום מיד. הנתבע לא עשה כן וגם בכך התרשל, ולפיכך עליו לשאת בהוצאות המשפט. סוף דבר: התביעה כנגד הנתבעת נידחת. התובע ישלם לה את הוצאות המשפט בסך של 200 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הנתבעים מספר 1 ו -2 ישלמו לתובע סך של 150 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מתאריך 3.7.00 ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף הם ישלמו לתובע את הוצאות המשפט (לרבות האגרה ששולמה על ידו) בסך כולל של 500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. רכבבעלותבעלות רכבהעברת בעלותגרירת רכב