ערעור על חומרת גזר הדין בעסקת טיעון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על חומרת גזר הדין בעסקת טיעון: 1. נגד המערער ואדם נוסף הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בצפת (פ' 8862-05-09), במסגרתו, יוחסו לו עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לאחר שהחלה שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום, הושמטו ממנו הוראת החיקוק הנוגעת לעבירה של תקיפת שוטר במילוי תפקידו והעובדות הרלוונטיות לאישום זה, והמערער הודה בביצוע עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בהתאם לעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. 3. בהסדר הטיעון הוסכם עוד כי בטרם יורשע המערער, הוא ישלח לקבלת תסקיר שירות המבחן, אשר יתייחס גם לאפשרות להימנע מהרשעתו, וזאת מבלי שהאמור בתסקיר יחייב מי מהצדדים, כשהטיעון לעונש יהא חופשי. 4. בסופו של יום, החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער והטיל עליו קנס בסך 1,000 ₪, 6 חודשי מאסר על תנאי וחייבו לבצע של"צ בהיקף של 140 שעות. 5. בפנינו ערעור על חומרת גזר הדין, בפרט בכל הנוגע להחלטת בית המשפט קמא שלא להימנע מהרשעה. 6. לטענת ב"כ המערער, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי לא מדובר במקרה חריג, שבו ניתן להימנע מהרשעה. באת כוח המערער מפנה בעניין זה לנסיבות ביצוע העבירה וטוענת כי האירוע נשוא כתב האישום, התפתח על רקע ביקור של המערער ואדם נוסף (נאשם מס' 1 בכתב האישום) בהילולה במירון בל"ג בעומר, תחילתו של האירוע בפרובוקציה של הנאשם האחר מול השוטרים שכיוונו את התנועה באזור, כשהמערער גונן על השוטרים ובשלב מאוחר כשניסו לעצור את חברו, ניסה לגונן גם עליו ובכך גרם להפרעה במילוי תפקידם של השוטרים. עוד מפנה ב"כ המערער לגילו הצעיר של המערער בעת שביצע את העבירה, לעברו הנקי ולהמלצת שירות המבחן, אשר לפי הנטען, נתן דעתו לכל השיקולים הרלוונטיים לעניין ההרשעה, כפי שהוגדרו ב"פרשת כתב" (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל). לטענת ב"כ המערער, מדובר במעידה חד פעמית, שאיננה מאפיינת את אורח חייו של המערער, המערער נטל אחריות למעשיו, והסיכוי להישנות העבירות הוא נמוך. בנוגע להשפעה שעלולה להיות להרשעה על שיקומו של המערער, נטען כי מדובר בבחור צעיר, שעדין לא גיבש את עמדתו לבחירה מקצועית ואין זה נכון ל"סגור בפניו דלתות" על ידי הרשעתו בדין. ב"כ המערער מפנה לאישור ממעסיקו כי אם יורשע, תפגע ההרשעה במקום עבודתו, המחייב כניסה לאתרים בעלי סיווג בטחוני. לחלופין, טוענת ב"כ המערער כי העונשים שהוטלו עליו הינם חמורים ויש להקל בהם. 7. בטיעון בפנינו, קבלה ב"כ המערער על כך שהדרישה להצביע על פגיעה קונקרטית בסיכויי השיקום, משמעה, כי בחור צעיר, שעדין לא בחר את דרכו המקצועית לא יוכל לעולם להיכנס לגדר המקרים עליהם חלה "הלכת כתב", רק משום שאין באפשרותו להוכיח שהתעסוקה בה בחר עלולה להיפגע. לכן, לגישתה, יש להחיל את ההלכה גם על אדם צעיר, שסיים לימודיו או טרם בחר לו תחום לימודים או עיסוק. 8. עמדת המשיבה לא הובאה בפנינו, מאחר ובדיון שהתקיים ביום 21.12.10 לא נכח איש מטעמה, עקב שביתת הפרקליטים. 9. לאחר שבחנו את טענות המערער, שוכנענו כי דין הערעור להדחות. 10. אין צורך לחזור ולומר כי הרשעתו של מי שביצע עבירה הוא הכלל, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם עלולה ההרשעה לגרום לפגיעה ממשית ובלתי מידתית בסיכויי שיקומו של הנאשם, ניתן להימנע מהרשעה, בכפוף לכך שלא יפגעו יתר שיקולי הענישה הנעוצים באינטרס הציבורי. 11. בית המשפט קמא בחן את הקריטריונים הרלוונטיים להכרעה בסוגיה ושוכנע כי המקרה איננו נכנס לגדר המקרים החריגים בהם נכון יהא להימנע מהרשעה. בית המשפט קמא עמד על הצורך להגן על שוטרים, במטרה לאפשר להם למלא תפקידם נאמנה, ללא חשש וללא מורא וקבע כי על בית המשפט לשגר מסר ברור ולא סלחני במקרים כאלו בהם אנשים מתפרעים, מפריעים לעבודת השוטרים ואחד מהם אף תוקף את השוטרים. על סמך נימוק זה כשלעצמו, קבע בית המשפט קמא, כי לא ניתן להביא לסיום ההליך ללא הרשעתו של המערער. 12. לא מצאנו כי בכך שגה בית המשפט קמא, ונוסיף, כי מעבר לטעמים שפורטו לעיל על ידי בית המשפט קמא, הנסיבות הספציפיות בהן בוצעה העבירה מלמדות על מידת תעוזה והתרסה כנגד שלטון החוק, שאינם מאפשרים להימנע מהרשעת המערער. 13. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה המערער, ביום האירוע עשו המערער וחברו את דרכם לכיוון מירון, כשהמערער נוהג ברכב. בהגיעם למחסום משטרתי, הודיעו להם השוטרים כי אינם יכולים להמשיך בדרכם, בתגובה קילל חברו של המערער את השוטרים בלשון בוטה, איים עליהם וניסה לעזוב את המקום, לאחר שהודע לו כי הוא מעוכב. בשלב זה, ונוכח התנהגותו של החבר, נחלץ המערער לעזרתו, כשהוא חוסם את דרכו של השוטר אשר ניגש לעבר חברו. בהמשך, לאחר שהחבר תקף את השוטרים וגרם לאחד מהם חבלה של ממש, התערב שוב המערער לעזרת חברו וניסה לחלץ אותו מידי השוטרים, שניסו לכבול את ידיו בעת שזה התנגד למעצר. 14. בהתנהגות מעין זו קשה לראות סממן של "רגישות לצרכי האחר, הבנה והתמסרות לחולשת רעהו", כפי שמרמזת ב"כ המערער, בהסתמכה על האמור בתסקיר שירות המבחן, אלא יותר, ביטוי לבריונות ואי כיבוד החוק. 15. הואיל והתנאים שנקבעו ב"הלכת כתב" הינם מצטברים, די היה באמור, בכדי להביא לדחיית הערעור. יחד עם זאת, נוסיף, כי גם בהיבט הפגיעה בשיקומו של המערער, לא מצאנו כי סיכויי שיקומו עלולים להיפגע באופן בלתי מידתי ובאורח שונה מכל אדם צעיר אחר המורשע לראשונה בחייו, עד כי ניתן לומר כי מקרהו הוא יוצא דופן וחריג. 16. המערער איננו ממקד טענותיו באפשרות לפגיעה במקום תעסוקה ספציפי, יתכן משום שלפי האמור בתסקיר, חדל לעבוד כמחסנאי אצל אותו מעביד, שנתן בידיו את האישור, עוד במאי 2009, ללא קשר להליך זה. 17. הטענה כי עקב ההרשעה "תסגרנה בפניו דלתות", הועלתה באופן כוללני, ואין בה כדי לענות על הדרישה, לפיה על המערער להראות ולשכנע כי תגרם לו פגיעה, ולהצביע על היקפה של פגיעה זו. 18. לאור האמור, לא מתקיימים במערער אף לא אחד מן התנאים המצטברים הרלוונטיים להימנעות מהרשעה ואין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה. 19. העונשים שהוטלו על המערער, אף בשים לב לעברו ולגילו הצעיר, אינם חמורים במידה המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור. 20. לפיכך, וכאמור, אנו דוחים את הערעור. ערעורהסדר טיעון (עסקת טיעון)משפט פלילי