לטענת התובע, בכתב התביעה המתוקן, נחתם הסכם הפשרה על-ידי עו"ד מתניה ללא הרשאה מפורטת, תוך חריגה מהרשאה, מי שמבקש לבטל פסק-דין, אשר אושר על יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול (להבדיל מערעור על פסק-הדין), ועליו הראיה שאכן דבק בחוזה אחד מן הפגמים היכולים לשמש עילה לביטולו. בתביעה יתבקשו ביטולו של ההסכם ושל פסק הדין שניתן על יסודו. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה ללא הרשאה על הסכם פשרה / ביטול פסק דין בגין פגם בהסכם פשרה: לטענת התובע, בכתב התביעה המתוקן, נחתם הסכם הפשרה על-ידי עו"ד מתניה ללא הרשאה מפורטת, תוך חריגה מהרשאה, נחתם מתוך טעות והטעיה ויש לבטל על-מנת ליתן לתובע הזדמנות להוכיח טיעוניו, דבר שהפשרה האומללה, שקבלה לבוש של פסק-דין מנעה מלהגשים, וזאת מתוך אילוצים ולא מתוך רצון חופשי. .2 "מי שמבקש לבטל פסק-דין, אשר אושר על יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול (להבדיל מערעור על פסק-הדין), ועליו הראיה שאכן דבק בחוזה אחד מן הפגמים היכולים לשמש עילה לביטולו. בתביעה יתבקשו ביטולו של ההסכם ושל פסק הדין שניתן על יסודו. כאמור לעיל, פסק-הדין שאושר בהסכמה בין בעלי הדין נושא עמו אופי של הסכם ואופי פסק דין. הוא מורכב כאילו משני מרכיבים, והם ההסכם בין הצדדים וכן האישור שניתן לו על ידי השופט. אם צד טוען, שנפל פגם בהליכי המשפט לרבות בסדרי הדין או בפסק הדין (כולל מקרה בו נטען כי פסק הדין ניתן רק בלחצו של בית-המשפט), יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. מאידך גיסא, כאמור כבר, אם ההליך השיפוטי היה תקין אולם נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תביעה חדשה, שהרי בדרך כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים שבחוזה (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים; מהדורה 4תשל"ד) 422; ע"א 511/78 (1); ע"א 422/83 (2) בעמ' 770); ע"א 116/82, פ"ד לט(2) 729, 732, 733)." הנה כי כן, בהיות הטענות שהעלה התובע טענות המתייחסות לכריתת החוזה ניתן להעלותן במסגרת זו של התביעה לביטול פסק-הדין. .3טוען התובע, כי הסכם הפשרה נחתם ללא הרשאה מפורשת או תוך חריגה מהרשאה. ולא היא. עיון בתיק בית-המשפט בתביעת הפינוי (שבהסכמת הצדדים הונח בפני) מעלה כי לעו"ד מתניה, פרקליטו דאז של התובע, היה יפוי כח להופיע בשמו של התובע ולייצגו ואף להתפשר בשמו. בסעיף 6ליפוי-הכח נקבע: "להתפשר בכל ענין הנוגע או הנובע מהענינים האמורים לעיל לפי שיקול דעתו של בא-כחי ולחתום על פשרה כזו בבימ"ש או מחוצה לו". ב"כ התובע בסיכומיו, מודע להוראות יפוי הכח הנ"ל, אלא שלטענתו יפוי-כח זה אינו משקף את חוזה השליחות שבין התובע לפרקליטו. יתדותיו תומך הוא בהוראות סעיף 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה- 1965[8] (להלן - חוק השליחות) הקובע: "השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה". אולם, היא הנותנת: סעיף 6ליפוי-הכח הוא הרשאה מפורשת לחתום על פשרה ומצביעה בעליל כי התובע התכוון להעניק לפרקליטו סמכויות של פשרה. מי שחותם על מסמך, יודע על מה חתם, והתכוון למה שנכתב בו. אף באסמכתאות שהובאו לענין זה ע"י ב"כ התובע אין כדי לסייע לטענתו. בע"א 712/74 פרומן נ' עזבון פרומן ואח' [1] (בעמ' 112) לא היה המדובר כלל ביפוי-כח לעורך-דין, ובנסיבות המקרה, נקבע כי מהות השליחות לא השתמעה מיפוי-הכח שניתן. מה שאין כן במקרה קא עסקינן, שמהות השליחות, ייצוגו של התובע בפני בית-משפט, משתמעת היטב מייפויהכח והיא כוללת גם את הכח להתפשר. בע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל [2], התבקש ביטולו של הסכם בוררות, שכמוהו לענין זה כהסכם של פשרה, שניתן לא רק ללא הסכמה מפורשת של המדינה, אלא בניגוד להסכמתה. כב' השופט ברק, אכן מפנה בפסק-דינו הנ"ל להוראות סעיף 5(א) לחוק השליחות וקובע כי בהעדר סעיף מפורש המעניק לשלוח כח להתפשר יש לפסול את הסכם הפשרה. מה שאין כן האמור בעניננו. הנה כי כן, רשאי היה עו"ד מתניה לחתום בשמו של התובע על הסכם הפשרה ת/ 1מכח יפוי-הכח. ועל כן, דבריו של התובע בעדותו בפני, (עמ' 2לפרוטוקול מיום 26.3.89) כי לא נתן לעו"ד מתניה סמכות לבצע פשרה בשמו, אינם נכונים ועומדים בסתירה לאמור ביפוי-הכח. .4 לא מצאתי כל ראיה כי בשלב כלשהו שלאחר חתימת יפוי-הכח בוטלה ההרשאה הנקובה בו. התובע אישר בחקירה הנגדית כי לא ביטל את יפוי הכח. עו"ד מתניה העיד, ואני מאמינה לו, כי התובע היה מעונין לסיים התיק בפשרה. הדברים נתמכים אף באמור ב-נ/.3 התובע, אמנם ניסה להסביר את דברי עו"ד מתניה בכך שאמר, שהיה מעונין לסיים את המשפט אך לא את התיק בפשרה, וזאת עקב הסחבת הגדולה אך אינני מאמינה לו. הדברים הינם בסתירה ל-נ/3, והתרשמתי שאם התובע לא היה שבע רצון מטיפולו של עו"ד מתניה לא היה דבר שמנע ממנו באותו שלב מלהחליף עורך-דין. זאת ועוד. התובע העיד כי פעל לקבל הלוואה. קבלת ההלוואה, בצירוף חלקו של התובע בדמי המפתח שאמור היה לקבל, נועדה למצוא לו מגורים חליפיים. דבר זה תומך בעליל בנאמר ב-נ/ 3בכל הנוגע להסכם הפשרה, ובדברי עו"ד מתניה. .5אפילו אניח, לצורך הדיון, כי הסכם הפשרה נחתם בלא הרשאה, הרי שהתובע אישרר את החתימה בדיעבד ובהתאם בסעיף 6לחוק השליחות, אישור כזה כמוהו כמתן כח מלכתחילה. אינני מאמינה לתובע כי לראשונה נודע לו על קיום הסכם הפשרה רק בחודש נובמבר 1987, משבא לבית-המשפט לצורך ענין אחר. שמעתי מעו"ד מתניה, הן בעדותו (מיום 15.11.88) והן בעדותו לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן (ביום 20.3.88), כי בעת שנכנס ללשכתה של השופטת, המתין לו התובע בחוץ, ביום בו נחתמה הפשרה, ובצאתו מלשכתה בנוכחות עו"ד חלד מסר עו"ד מתניה לתובע על חתימת הפשרה. עו"ד מתניה, היה איתן בגירסתו אף העיר וחזר ואמר כי הוא משוכנע בה, אך אמר כי אם עו"ד קציר מסר לו שהתובע מתעקש על כך כי לא היה נוכח בבית-המשפט, הדבר עורר בו ספק. עו"ד מתניה גם סיפר על המתח הרב שבינו ובין התובע והתרשמתי הן מעו"ד מתניה בעת עמדו על דוכן העדים והן מהתובע כי עו"ד מתיה נתון לאימה שהטיל עליו התובע, ובהיותו בין הפטיש והסדן, ועל מנת שלא להסתכן בעדות שקר, אינו מוכן לומר אלא זאת כי הוטל בו ספק בדבר נוכחותו של התובע בבית-המשפט. עדותו של עו"ד מתניה נתמכת בעדותו של עו"ד חלד שהעיד כי התובע נכח בבית-המשפט ועו"ד מתניה יידע אותו על חתימת הפשרה. אני מעדיפה עדויות אלה על גירסת הנתבע כי לא נוכח בבית-המשפט. עוד אוסיף ואומר, כי בבקשת הדחיה (נ/3), שהוגשה עובר לחתימת הפשרה, נתבקשה הדחיה כדי ליתן שהות בידי התובע להשיג הלוואה לרכישת דירה לאחר שיפנה את המושכר. עיון בפשרה מעלה כי ניתנה לתובע ארכה של ששה חודשים לפנות המושכר, להשיג דייר מוצע תחתיו ולקבל את חלקו בדמי המפתח. הפשרה שהושגה, לא נפלה איפוא על קרקע בתולה, אלא התישבה או התקרבה מאוד למה שהצדדים ניסו להשיג ככל הנראה במו"מ שנזכר ב-נ/3, ומתיישב גם עם דברי עו"ד מתניה שסיפר כי בצאתו מלשכת השופטת, אמר לתובע כי השיג עבורו ארכה של ששה חודשים. גם במכתב נ/1, אשר התובע העיד כי הגיע לידיו, ישנה התייחסות מפורשת לפסק-דין הפינוי; התרשמתי שאילו הדבר לא היה לרוחו, או לא היה ברור או נהיר לתובע במה מדובר ומהי הכוונה לפסק-דין הפינוי המאוזכר ב-נ/1, לא היה שוקט על שמריו אלא פונה לקבל הסבר ונוקט בפעולות מתאימות. שתיקתו היא המדברת. התובע גם אישר כי המכתב נ/ 1נשלח בתגובה למכתב ל-נ/ 2שנשלח בידיעתו ובשיתופו והמכתב נ/ 2מתיחס לביצוע הפשרה. כל אלה אינם אלא מעידים כמאה עדים כי התובע ידע על הפשרה בסמוך לחתימתה התחיל לבצעה, ואפילו חרג עו"ד מתניה מסמכותו, אישרר התובע את פעולותיו. .6טוען ב"כ התובע, כי עו"ד מתניה חתם על הסכם הפשרה מתוך טעות. טעות זו נעוצה בכך כי סבר שעליו להתחיל בהבאת ראיותיו לבית המשפט והוא לא יכול היה לעשות כן, באופן מושלם לדעתו, בעוד שלמעשה ב"כ הנתבעים הוא זה שהיה צריך להתחיל בהבאת ראיותיו. כיון שלב"כ הנתבעים, לא היו עדים אותה עת, הרי שחששו היה חשש שווא. טענה זו שבהגדרת הטעות, שהובאה בסיכום טענותיו של ב"כ התובע, עומדת בסתירה לנטען בסעיף 11לכתב התביעה, לאמור, "טעותו של עו"ד מתניה היתה בכך שסבר, בטעות, כי התובע, מאיר אשל, יסכים לפנות את המושכר תמורת חלקו בדמי המפתח". זוהי דרך פסולה בהעלאת טענות. אלא, בין אם הטעות היא כנטענת בסיכומים, ובין היא זו שנטענה בכתב התביעה, אין בידי לקבל הטענה. .7כדי שטעות תשמש עילה לביטול חוזה עליה לעמוד בתנאי סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[9] (להלן חוק החוזים), משמע: (א) שיתקיים חוזה; (ב) שיהיה קשר סיבתי בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה; (ג) שהטעות תהא יסודית; (ד) ושהצד השני ידע עליה. טעות יסודית היא טעות היוצרת שוני מהותי בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה, ובין העיסקה האמיתית. (ג' שלו, "פגמים בכריתת חוזה" בתוך: פירוש לחוק החוזים (בעריכת ג' טדסקי) עמ' 40[10]). בין אם עו"ד מתניה חתם על הסכם פשרה בסברו י יש לו סמכות לעשות כן וכי התובע מעונין בכך כנטען בכתב התביעה, ובין אם חתם בסברו כי אין לו ראיות, הרי שלא היה בכך טעות בהבנת העסקה. לכל היותר טעותו היא בהבנת רקע העובדות אשר הניעו אותו לחתום על הפשרה. לא מצאתי בחומר הראיות מאומה היכול לתמוך בטענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי עו"ד חלד ידע על שקולי עו"ד מתניה או כי היה עליו לדעת על שקוליו. הטעות, אינה אלא טעות סובייקטיבית של עו"ד מתניה, "ואין צורך לומר שטעות סובייקטיבית של צד אחד להסכם אינה אלא מקח טעות להבדיל מעילה לביטולו" (ע"א 523/77 ברקוביץ נ' ניומן [3], בעמ' 537). .8טוען ב"כ התובע, כי עו"ד חלד הטעה את עו"ד מתניה באמרו כי יש בסמכותו להתפשר. סעיף 15לחוק החוזים [9] קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו רשאי לבטל את החוזה. לענין זה "הטעיה" לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". לא הוכח לי, במה הטעה עו"ד חלד את עו"ד מתניה. כל שאמר לו, הוא כי ביפוי-הכח שלו מצויה פסקה המאפשרת לו להתפשר. פסקה כזו אכן מצויה בסעיף 6ליפוי-הכח. ועל כן אין היא הטעיה שהיא הצהרה טרום חוזית כוזבת. (ג' שלו [10], שם עמ' 61). .9עוד טוען ב"כ התובע כי הסכם הפשרה לא ניתן מתוך רצון חופשי ולא היווה פתרון צודק עפ"י הנסיבות שחלו על חתימתו. אין ב"כ התובע מפנה לאחת העילות המזכות בביטול חוזה בגין פגם בכריתתו, אך בין אם הוא מתיחס לכפיה (ס' 17לחוק החוזים [9]), או לעושק (ס' 18לחוק החוזים [9]) לא הוכחו לי מרכיביהם. .10סעיף 17לחוק החוזים [9] קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכח או באיום רשאי לבטל את החוזה". הטענה, כי בית-המשפט כפה - הר כגיגית - את הפשרה, משום שסירב להעתר לבקשת הדחיה, אפילו נכונה היא, אין היא מעשה שנעשה על ידי המנוחה או מטעמה, ואין היא עילה לביטול החוזה. אם אמנם נחתמה הפשרה משום עמדתו של בית-המשפט, היתה תרופתו של התובע בהגשת ערעור לבית-המשפט (ע"א 116/82 לבנת נ' טולידנו [4]). .11סעיף 18לחוק החוזים [9] קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". כפי שנפסק, לא אחת, (למשל, ע"א 593/79 מימוני נ' פרלמן ואח' [5], בעמ' 328) יסודות עוולת העושק המנויים בסעיף 18הנ"ל, הינם מצטברים. אומרת על כך דר' ג' שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 121[10]: "הצטברות זו של יסודות סעיף 18חשובה וחיונית באשר סעיף 18מחולל מהפכה זוטא בתחום דיני החוזים באפשרו התערבות באוטונומיות הרצון של הצדדים, גם מעבר לעילות המסורתיות של טעות, הטעיה וכפיה". .12האם הוכחו מרכיביה של העילה? עו"ד מתניה אמנם העיד כי היה אצל השופטת במצב של "טשטוש" שנבע מכך כי לא אבתה לדחות את הדיון, אך נראה לי, כי הוא נקט בלשון כזו על דרך הציור וההגזמה. תיאורו את מהלך הענינים בלשכת השופטת, לרבות בקשותיו השונות לרישום בפרוטוקול אינן מצביעות על "חולשה שכלית", אשר גרמה לו לכך שלא הבין את משמעותה המלאה של העסקה. .13לא מצאתי במה נוצל מצבו של עו"ד מתניה, ע"י עו"ד חלד. "כדי שצד לחוזה יחשב כמנצל את "החולשה" של הצד האחר לחוזה, די בכך שהוא ידע על מצב "החולשה" ובידיעתו מצב זה התקשר עם הצד האחר. המלה "ניצול" בהקשר זה טומנת בחובה משמעות שלילית במובן התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת, כשצד לחוזה ער לכך שהמתקשר עמו נמצא במצב מצוקה, חולשה או חוסר נסיון, הנזכרים בסעיף 18, והוא מנצל מצב זה ומתקשר עם אותו אדם. (השווה: ע"א 403/80 (1) הנ"ל בעמ' 768למטה ובפירוש לחוקי החוזים הנ"ל, עמ' 114-115)". (ע"א 10/81 כהן ושות' נ' גדע ואח' [6], בעמ' 641). .14לא הוכח לי, כי עו"ד חלד ידע שעו"ד מתניה נתון במצוקה. מבקשת הדחיה (נ/3) הובהר, כי הצדדים ניהלו עובר לחתימת הסכם הפשרה משא ומתן בקשר לפנויו של התובע מן המושכר, וכי ביקשו ארכה של זמן כדי שהתובע יוכל להשיג הלוואה. עו"ד מתניה אף העיד שהתובע אמר שהוא רוצה לסיים הענין בפשרה. הפשרה מדברת בפינוי של התובע לאחר מחצית שנה וכאשר משולמים לו מלוא דמי המפתח המתאימים. על כן לא היתה סיבה לעו"ד חלד לסבור כי הפשרה אינה לרצון עו"ד מתניה, ואין לדבר פה על מצב של ניצול כלשהו. .15איני יכולה גם לקבוע כי בנסיבות הענין תנאי הסכם הפשרה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. על התובע רבצה סכנה של פסק-דין פינוי שמשמעו פינוי מיידי מהמושכר ללא קבלת דמי מפתח כלשהם. אפילו סבר עו"ד מתניה, כי סיכויי התובע לזכות במשפטו טובים הם, עדיין קיימת סכנה של מתן פסק-דין לרעתו, וימצא כשידיו על ראשו. נגד סיכון זה, ניתנה לתובע בפשרה (ת/1) אפשרות לפנות את המושכר כאילו אין תביעת פינוי תולה כקולר על צווארו וניתנה לו ארכה של חצי שנה לפינוי. בנסיבות הענין, אין זו פשרה גרועה כלל ועיקר. המסקנה היא כי לא הוכחה לי עילה לביטול על יסוד עילת העושק. .16ב"כ התובע היפנה אותי בסיכומיו לע"א 116/82 [4] הנ"ל, שם בוטל הסכם פשרה עקב שינוי מהותי בנסיבות תוך שנוצר מצב של אי צדק, וביקשני לנהוג אף כך במקרה דנן. ברם, אין הנדון דומה לראיה. בע"א 116/82 [4] בוטל פסק-הדין משום שבית-המשפט ראה באחד מתנאי ההסכם תנאי מתלה אשר עם חדלו להתקיים חדלה החובה לעמוד בתנאי ההסכם, והן משום שנמצא כי בנסיבות הענין יהיה זה בלתי צודק באופן ברור וגלוי אם ידרשו מבעל דין ביצוע עבודה שהיא בגדר תמורה לויתורו של בעל הדין שכנגד, על הפעלתו של צו המניעה, כאשר צו המניעה אינו מופסק אלא ממשיך לפעול פעולתו ואינו מותנה להלכה או למעשה, וכאשר אין גם כוונה לבקש בשלב מאוחר יותר את אי הפעלתו של צו המניעה. לא מצאתי כל היקש מנסיבות המקרה שם למקרה דנן. ההיפך: התובע היה אמנם מעונין בחתימת הסכם הפשרה כפי שהעיד עו"ד מתניה וניסה להשיג ארכה לפינוי על מנת לקבל הלוואות. הסכם הפשרה נחתם על-פי הוראותיו ובידיעתו, כפי שכבר בארתי לעיל, באר היטב. מסיבה כלשהי, התחרט התובע ומשהגיע השלב בו היה עליו לפנות המושכר על-פי הסכם הפשרה, על מנת להעביר רוע הגזירה, הגיש תביעה זו, שלא היה לה ואין לה בסיס, כפי שאמרו לו כל אותם עורכי-דין אליהם פנה בבקשה לייצגו. .17לא מצאתי כל סיבה לבטל ההסכם לא מטעמים שבצדק ולא מטעמים אחרים, באשר לא מצאתי כל פגם בכריתתו של ההסכם. ויאים לסיום, דברי כב' השופט אור, בע"א 624/80 עמירה עבד אמארה ואח' נ' ציון נמני וצור חברה לביטוח בע"מ [7], בעמ' 610: "נראה לי, שקיים אינטרס ציבורי ברור דווקא לעודד פשרות בין מתדיינים וכל עוד לא נמצא פגם בכריתת הסכם פשרה כזה - אחד מאותם פגמים אשר מוצאים ביטויים בפרק ב' של חוק החוזים - ואין החוזה פגום מבחינת כושרם של הצדדים המתקשרים, אל לו לבית-המשפט להחפז ולהתערב במה שהסכימו לו הצדדים מרצונם הטוב והחופשי. נקל לשער, איזה סכר היה נפתח בפני תביעות לביטול הסכמי פשרה בין הצדדים, לו בכל מקרה של הסכם פשרה יכול היה צד לו לחזור מההסכם ולבטלו בטענה האחת והיחידה, שתנאי ההסכם, הינם לטענתו, בלתי סבירים. מכל מקום, בענין לפנינו [וגם כאן - ש' ב'] אין עומדת טענת חוסר הסבירות למערערים". אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות התביעה ושכר טרחת עורך-דין בסך של -.500, 2ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד תשלומם בפועל. חוזהמסמכיםהסכם פשרהפשרה