טעות של עורך דין - הארכת מועד

טעות של עורך דין או של צד אינה מהווה כשלעצמה טעם מיוחד להארכת מועד, וזאת בדרך כלל (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, סעיף 684וכן ב"ש 24/86). משמע, יש אשר בית-הדין יראה צודק לאור נסיבות מיוחדות לנתב נימוק זה אל שביל היוצא מן הכלל שכן "הכלל שטעות שבחוק אינה טעם מיוחד, אינו כלל נוקשה" (זוסמן , שם) וכן אם מצטרף לנימוק זה, גם נימוק אחר, הנה לא נותר הראשון לעצמו וביחד אפשר שיהיה בכוחם להשתכלל ולהעלות לכדי 'טעם מיוחד' הדרוש לפי תקנה 105 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-.1969 במלים אחרות - הכלל אינו נוקשה, ובתיתו דעתו על כל נסיבות המקרה, יבול בית-הדין להכיר בחריגים לו (ב"ש 208/68). עם זאת, טעות של צד שנגרמה בגלל טעות של בית-הדין, מהווה טעם מיוחד (פסק-הדין אוחנה הנ"ל). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות של עורך דין - הארכת מועד: .1המבקש תבע את המשיב בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (תב"ע מט/12-3) ובבית-משפט השלום בירושלים (ת.א. 12473/88). ביום 1.1.1991ניתן בבית-הדין האזורי לעבודה פסק-דין המבוסס על הסכמת הצדדים לפיה הסמיכוהו לקבוע סכום כלשהו בין 000, 2ש"ח לבין 000, 55ש"ח, עת הסכום שייקבע יביא קץ לסכסוך גם בבית-משפט השלום. כמו כן הסכימו הצדדים כי בית-הדין יהא רשאי להתייחס גם "לחומר" שבתיק בית-משפט השלום. לאחר שעיין כנ"ל, פסק בית-הדין שעל המשיב לשלם למבקש סך 500, 18ש"ח, תוך קביעה שהדיון בבית-משפט השלום הסתיים עם מתן פסק-הדין. לא למותר לציין כי התביעה בבית-הדין היתה בסך של 500, 22ש"ח ובבית-משפט השלום בסך של כ-000, 38ש"ח. .2עם קבלת פסק-הדין ביום 6.1.1991ניתק המבקש את קשריו עם עורך-הדין שייצגו, ומינה את בא-כוחו הנוכחי. המבקש, באמצעות בא-כוחו, פנה לבית-הדין האזורי ביום 22.1.1991ולבית-משפט השלום ביום 24.1.1991וביקש להמשיך בדיון, שכן לטעמו פסק-הדין ניתן בלא סמכות ולפיכך הינו בטל מעיקרו. בעוד בית-משפט השלום הותיר את ההחלטה בידי בית-הדין, החליט זה האחרון ביום 18.2.1991כי הדרך הנכונה הינה ערעור. ההחלטה נמסרה למבקש ביום .24.2.1991 .3הבקשה שלפני הוגשה ביום 10.3.1991ועניינה הארכת מועד להגשת ערעור. לבקשה נימוקים אחדים שחלקם הועלו במהלך הדיון: א) אי-הגשת הבקשה במועד נבעה מטעות אנוש בדבר ההליך המתאים והמבקש פעל בשתי הערכאות; ב) לשאלה שבמחלוקת נודעת חשיבות עקרונית וחשובה, שכן טרם נדונה שאלת סמכות בית-הדין לפסוק בעניין שאינו בסמכותו בהסכמת הצדדים; ג) פסק-הדין בטל מעיקרו לפי שניתן בחוסר סמכות; ד) יש לנקוט גישה סלחנית בנסיבות העניין; ה) למבקש סיכויים לזכות בערעור. .4התנגדות המשיב לבקשה סומכת על אלה: א) טעות שבחוק אינה יכולה לשמש טעם מיוחד (הטענה לוותה באסמכתאות לרוב); ב) חשיבות העניין כשלעצמה אינה טעם מיוחד, אלא אם היא מלווה בטעם נוסף; ג) אין לנקוט גישה סלחנית מכיוון שהמבקש עורר את עניין הסמכות רק משנוכח כי תוצאת ההסכם אינה לרוחו, ובכך יש חוסר תום לב; ד) אף אם פסק-הדין ניתן בחוסר סמכות, כשר הוא שכן יש להביא לסופיות הדיון ולכיבוד הסכמים (בעניין זה הסתמך בא-כוח המשיב על ע"א 61/84[1], בהמשך פס"ד ביאזי). .5טעות טעות של עורך דין או של צד אינה מהווה כשלעצמה טעם מיוחד להארכת מועד, וזאת בדרך כלל (י' זוסמן [11], סדרי הדין האזרחי, סעיף 684וכן ב"ש 24/86 [2]). משמע, יש אשר בית-הדין יראה צודק לאור נסיבות מיוחדות לנתב נימוק זה אל שביל היוצא מן הכלל שכן "הכלל שטעות שבחוק אינה טעם מיוחד, אינו כלל נוקשה" (זוסמן [11], שם) וכן אם מצטרף לנימוק זה, גם נימוק אחר, הנה לא נותר הראשון לעצמו וביחד אפשר שיהיה בכוחם להשתכלל ולהעלות לכדי 'טעם מיוחד' הדרוש לפי תקנה 105לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-.1969 במלים אחרות - הכלל אינו נוקשה, ובתיתו דעתו על כל נסיבות המקרה, יבול בית-הדין להכיר בחריגים לו (ב"ש 208/68[3], ודומני שבא-כוח המשיב ייצג שם את המבקש). אציין כאן ואסביר בהמשך כי טעות של צד שנגרמה בגלל טעות של בית-הדין, מהווה טעם מיוחד (פסק-הדין אוחנה [2] הנ"ל). בצייני כן, הזהרתי וחזרתי והזהרתי את עצמי שאין אני משמש ערכאת ערעור ואינני קובע שבית-הדין האזורי לעבודה טעה או גרם לטעות. .6חשיבות העניין במה שונה החשיבות בענייננו מכל עניין אחר? שני גורמים חברו יחדיו, כאשר פניהם לישוב הסכסוך בין הצדדים. הגורם הראשון מחד גיסא הינו בית-הדין אשר כמשפטו כל הימים מנסה להוביל לפשרה, והשני הינו הצדדים עצמם, אשר קצה נפשם בסכסוך המתמשך ביניהם, ובלחצו של בית-דין נאותו להיעתר ולהגיע לכלל הסכם פשרה. עד כאן - הכל רגיל ושגרתי! אולם משנטל בית-הדין לידיו גם את הסכסוך שהתברר בבית-משפט השלום, אף כי בהסכמת הצדדים, חרג לכאורה מסמכותו שכן שם, אין מקור הסכסוך ביחסי עובד-מעביד אלא בהשבת כספי שותפות. השאלה הטעונה בירור היא, כלום רשאי בית-הדין להכניס תחת כנפיו עניין שאינו בגדר סמכותו, עת הצדדים מסכימים לכך? בא-כוח המבקש גורס שאין בית-הדין מוסמך לכך, ומכאן חשוב ועקרוני שבית-דין בערכאה גבוהה יותר, יבחן את השאלה ויכריע בה. לתימוכין בעמדתו הצביע על הפסיקה שיצאה מבית מדרשו של בית-המשפט העליון לפיה אין בחשיבות העניין בלבד כדי לשמש טעם מיוחד להארכת מועד, אך בהצטרפות אל הסבר סביר לאיחור שחל יכול לקום טעם מיוחד כאמור (ב"ש 1424/90[4]). כמו כן סמך על פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה לפיה אין הצדדים בני חורין להעניק סמכות לבית-משפט שלא הוסמך לכך חוק (דב"ע מח/6- 6[5]). הווה אומר, חשיבות העניין, בתוספת הטעות כפי שהוסברה בסעיף 2דלעיל - ביחד - יש בהם כדי טעם מיוחד להארכת המועד. בא-כוח המשיב, תוך שהוא מאשש את גישתו על פסק-הדין ביאזי [1] הנ"ל, טוען כי אחת המטרות השיפוטיות הראשונות במעלה היא סיום הדיון והדברים שבין בעלי הדין, ועל כן בקשה לביטול פסק-דין שהושג בהסכמה "פוגעת בתקנת הציבור של כיבוד הסכמים ושל סיום וסוף להליכים" (שם [1], בע' 477), וכן כי טובת הציבור אינה מונעת מבעלי דין להתנות על דיני הראיות, ורשאים בעלי הדין להכשיר ראיה פסולה (שם [1], בע' 473), ולבסוף כי: "אמת והסכם - הסכם עדיף" (שם [1], בע' 475). בפרשת ביאזי הגיעו הצדדים (בבית-המשפט המחוזי) להסכם, שקיבל תוקף של פסק-דין, לפיו ייבדקו על-ידי פוליגרף ויקבלו על עצמם את מסקנות הבדיקה. תוצאות הבדיקה הראו כי אחד מהם שיקר. בית-המשפט המחוזי נתן תוקף להסכם בדבר קבלת ממצאי הפוליגרף כראיה החלטית. השאלה שנדונה בערעור היתה באיזו מידה רשאי בית-המשפט הדן במשפט אזרחי לתת תוקף להסכם אשר לפיו יש לראות בתוצאות בדיקת פוליגרף תשובה החלטית לשאלות העומדות במחלוקת במשפט. על רקע זה, יש להתייחס לדברי בית-המשפט העליון שנזכרו. בענייננו לא ניצבת השאלה אם ההסכם עדיף על האמת, כשם שאין מתעוררת שאלה של קבלת ראיה פסולה או דחייתה. אימתי בקשה לביטול פסק-דין שהושג בהסכמה פוגעת בתקנת הציבור של כיבוד הסכמים ושל סיום וסוף להליכים? אומר השופט הנכבד אלון: "משבאו בעלי הדין להסכם ביניהם לפתרון הסכסוך, אשר הבינו את משמעותו, וההסכם אושר וניתן לו תוקף של פסק-דין, הבקשה לביטולו של הסכם זה, על סמך טענה של רצון לבירור האמת על-פי מסמך שבידיהם. .. בקשה זו היא הפוגעת..." (שם [1], בע' 477מול האות א'). אך דומני שגולת הכותרת של דברי השופט אלון, ככל שהם נוגעים לענייננו היא זו: "...ומה שעל בית המשפט לבדוק, כאשר מתבקש הוא לתת להסכמת בעלי הדין תוקף של פסק דין, אינו אלא אם בעלי הדין הבינו על מה באים הם לכלל הסכמה, שאין כאן טעות והטעיה, שההסכם ניתן לביצוע וכיוצא באלה שאלות שבסדרי דין ושבסמכות... משנתמלאו ונבדקו דרישות אלה.. . (יש) לתת תוקף של פסק-דין להסכמת בעלי הדין (ולהביא ל) סיום דין ודברים שבין בעלי הדין". (שם [1], בע' 476- ההדגשות הוספו). אם כן, על בית-הדין לבדוק אם העניין הוא בגדר סמכותו, ורק לאחר שבדק והסיק שאכן כך הדבר, יביא לסיום הסכסוך על-ידי אישור הסכם הפשרה. וזו בדיוק השאלה - כלום מוסמך בית הדין לעבודה לפסוק בעניין שאינו בסמכותו בהסכמת הצדדים? ועל כך פסק בית הדין הארצי לעבודה ב-לאו! (פס"ד ברוכם [5] הנ"ל ודב"ע מח/74- 3[6]). על פני הדברים, ולכאורה, אפשר - מודגש אפשר - שפסק-הדין שניתן בהסכמה נגוע בפגם היורד לשורשו של עניין, וזהו נושא בעל חשיבות עקרונית, כללית וציבורית מיוחדת, השנוי במחלוקת וראוי לו שיתברר בערכאת הערעור (השווה ע"א 232/60[7]). שאלה נוספת הראויה לבירור, לצד השאלה שהעליתי היא אם הדרך לביטול פסק-הדין אשר טוענים שהוא בטל מעיקרו היא ערעור לערכאה גבוהה יותר או הגשת תובענה לביטולו (ואולי עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, כפי שרמז בא-כוח המבקש במהלך הדיון). בסיפה של סעיף 5בהחלטתי הזכרתי שטעות של אחד הצדדים אשר נגרמה בגלל טעות של בית-הדין, מהווה טעם מיוחד. אם הנחתי נכונה - ושוב לכאורה ובלי להתיימר להוות ערכאת ערעור - הרי טעה בית-הדין האזורי שעה שקיבל את הצעת הצדדים לפסוק גם בסכסוך שאינו בגדר סמכותו הייחודית, וזה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, על אחת כמה וכמה כאשר מצטברים שני גורמים (טעות וחשיבות העניין). .7סיכויים לזכות בערעור בדרך כלל, לא מן הראוי שבבקשה להארכת מועד תובע דעה לעצם העניין של הערעור (ע"א 201/66[8]). בפסיקה מאוחרת יותר נקבע שראוי לייחס משקל מסוים גם למהותו של העניין ולסיכויים לכאורה בערעור, ככל שניתן לעמוד על כך על פני הדברים (ב"ש 230/86[9]; והשווה ב"ש 14/86[10]). כמוסבר וכמפורט, לא אוכל להתעלם מן הפגם לכאורה בפסק-הדין של בית-הדין האזורי, ודומני שיש מקום, בנסיבות העניין, לאמץ את ההלכה של בית-המשפט העליון, בדבר הסיכויים לכאורה בערעור. .8גישה סלחנית בית-הדין לעבודה נוקט בגישה סלחנית מקום שהוכח כי צד שקד לפעול, ככל שניתן במסגרת הזמן שנקבע בדין. פנייתו הראשונה של המבקש אל בית-הדין האזורי לעבודה ואל בית-משפט השלום, היתה בתוך שלושים יום. לאחר קבלת החלטת בית-הדין האזורי מיום 18.2.1991, פנה אל בית-דין זה תוך שישה עשר יום, לא לפני שהתלבט איזהו ההליך המתאים (ראה לעיל סעיף 2). אין לומר שהמבקש נהג בזלזול או ברשלנות, או שהיה שאנן, להיפך הוא פנה לשתי הערכאות. סבורני שזה מקרה מתאים לנקוט גישה סלחנית ההולמת את ייעודו של בית-הדין ואת אופיו המיוחד, ויש לגלות גמישות וליברליות בנסיבות העניין. אף מסיבה זו הייתי רואה טעם מיוחד להארכת המועד. .9סיכום בצרפי את כל הנימוקים, יש מקום לקביעה כי הוכח טעם מיוחד לצידוק האיחור. אני נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת ערעור. הערעור שבתיק יירשם בספר היסוד. המבקש ישלם למשיב הוצאות בסך 750ש"ח בתוספת מע"מ כדין.עורך דיןהארכת מועד