סטיה מנתיב שמאלה בגלל רכב אחר

המחלוקת שבין הצדדים, ולמעשה המחלוקת שבין הנתבעים לבין צד ג' היא בשאלה האם מחוייבת היתה הנתבעת 2 לסטות שמאלה והאם סטייתה זו קשורה בצורה כזו או אחרת לעובדה כי רכב צד ג', אשר בא מימינה, ביקש להשתלב לנתיב נסיעתה של הנתבעת 2. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטיה מנתיב שמאלה בגלל רכב אחר: אין חולק כי ביום 18.06.01 פגע רכב שבו נהגה הנתבעת 2 ברכב בו נהג התובע. עוד אין חולק כי ההתנגשות ארעה כאשר הנתבעת 2 ביצעה סטיה לנתיב משמאלה, שבאותה עת היה "תפוס" על ידי רכב התובע. למעשה, אין גם מחלוקת כי בין רכב צד ג' לבין רכב הנתבעת לא נוצר כל מגע. המחלוקת שבין הצדדים, ולמעשה המחלוקת שבין הנתבעים לבין צד ג' היא בשאלה האם מחוייבת היתה הנתבעת 2 לסטות שמאלה והאם סטייתה זו קשורה בצורה כזו או אחרת לעובדה כי רכב צד ג', אשר בא מימינה, ביקש להשתלב לנתיב נסיעתה של הנתבעת 2. הואיל ולא נתקיים מגע בין רכב צד ג' לבין רכב התובע, שהרי רכבו של התובע נפגע מרכב הנתבעת 2, כי אז הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אופן וצורת נהיגתו של הנהג ברכב צד ג', לבין עובדת סטייתה של הנתבעת 2 לתוך נתיבו של התובע, מוטלת על הנתבעים. למעשה, אין מחלוקת בדבר חוסר אחריותו של התובע לנזק שנגרם לו ואף אין מחלוקת באשר להיקף נזקיו. במצב דברים זה, על בית המשפט להכריע בשאלה האם הנהג ברכב צד ג' הוא שגרם באשמו לצורך של הנתבעת 2 לסטות שמאלה ואגב כך לפגוע ברכב התובע, או שמא הסטייה שמאלה נעוצה כל כולה בהחלטה שגויה של הנתבעת 2. מהטעמים אותם אפרט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח כי סטייתה שמאלה היתה מחוייבת המציאות עד כי לא ניתן לומר שהיתה בפני הנתבעת 2 אפשרות אחרת, זולת סטייה שמאלה ופגיעה ברכב התובע. הנתבעת 2, בחקירתה בפניי העידה כדלקמן: "אנו נוסעים במהירות של 30 קמ"ש ברמזור ירוק, כשיש נתיב האטה ורכב שבא מימיני ואשר היה בנתיב השתלבות, בא בטיל, במהירות ואני פחדתי שתהיה תאונה". (פרוטוקול עמוד 3). ובהמשך: "הרכב של קוקה-קולה (הצד השלישי - נ.נ.), לא פגע בי בכלל. אם אני הייתי ממשיכה אנחנו היינו מתנגשים אחד בשני". (פרוטוקול עמ' 3). בחקירתה הנגדית על ידי נציג הצד השלישי נרשמו מפיה הדברים הבאים: "הוא (הכוונה לרכב הצד השלישי - נ.נ.) לא בא מאחורי, אלא הוא בא יחד איתי, הוא נסע לצידי... אני ראיתי אותו כשהוא יוצא לפניי במהירות שיא. אני ראיתי אותו ממולי. כנראה שאני הסתכלתי במראה הצידית ואז ראיתי את רכב צד ג'. הוא נסע מהר מאוד". (פרוטוקול עמוד 3). בהמשך חקירתה הנגדית הודתה הנתבעת כי לא האטה את מהירות נסיעתה ומשנשאלה מדוע, השיבה "כנראה שהיינו קרובים אחד לשני ולכן לא בלמתי". (פרוטוקול עמוד 4). הנהג ברכב הצד השלישי העיד כי לא נכנס לנתיב נסיעתה של הנתבעת 2 וכי ממקום המצאו ועד להתמזגות של שני הנתיבים היה מרחק של עוד כ- 100 מטר וכי ניתן היה להמשיך ולנסוע בנתיבו ובמקביל בנתיב בו נסעה הנתבעת, מבלי שיווצר כל מגע בין שני כלי הרכב. מר דלל, הוא הנהג ברכב הצד השלישי, הדגיש כי לא סטה לנתיב נסיעתה של הנתבעת ואף לא חסם את מסלול נסיעתה. ניתוח עובדות אלו מחייב את המסקנה כי אכן יש מידה רבה של אמת בטענת מר דלל, כי לא סטה לנתיב נסיעתה של הנתבעת וכחיזוק לכך יש לראות בעובדה כי הנתבעת 2 לא טענה כי בוצעה סטייה, ואם לא די בכך, הרי שלא נוצר כל מגע בין שני כלי הרכב. מסקנה נוספת מתבקשת היא כי הנתבעת 2, לכשהבחינה ברכב צד ג', יתכן שבאיחור מה, אכן האמינה בתום ליבה כי לא ניתן יהיה להמשיך ולנסוע בנתיבה ללא מגע עם הרכב הנוסע מימינה. אלא שבית המשפט מחוייב לבחון את התנהגות הנתבעת 2 על פי מבחן האדם הסביר, תוך הצבת השאלה האם התנהגותה של הנתבעת 2 היא אכן ההתנהגות הסבירה והמקובלת בנסיבות כגון אלו. בכל הכבוד ומשלא נסתרה טענת דלל, כי עד להתמזגות של שני הנתיבים (נתיב ההשתלבות והנתיב הימני), היה עוד מרחק של כ- 100 מטר, כי אז סברתה של הנתבעת 2 כי אם תמשיך לנסוע בנתיבה, התנגשות בינה לבין רכב צד ג' הינה בגדר תוצאה ודאית, נמצאת בלתי סבירה ואף בלתי מתקבלת על הדעת, במיוחד לנוכח האפשרות האחרת שאף היא היתה ברת ביצוע וכוונתי היא לאפשרות להאט ולבלום. כנזכר לעיל, הודתה הנתבעת 2 כי לא בלמה ואף לא ידעה לומר מדוע העדיפה לסטות על פני בלימת הרכב והתמיהה אף רבה יותר אם אכן מהירותה העצמת של הנתבעת 2 היתה 30 קמ"ש, כפי שהעידה. למעשה, הנתבעת 2 התקשתה מאוד להוכיח טענתה כי הסטייה שמאלה היתה מחוסר ברירה ובהעדר מוצא אחר. מהנימוקים אותם ציינתי לעיל, אין בידי לקבוע כי הסטייה שמאלה התחייבה לנוכח המצאותו של רכב הצד השלישי בנתיב ההשתלבות. משזו מסקנתי, כי אז אין עוד רלוונטיות לטענת הנתבעות כי רכב צד ג' קיפח את זכות הקדימה שניתנה לנתבעת וזאת כאמור לנוכח טענתו של דלל, אשר לא נסתרה, כי נתיב ההשתלבות איפשר לו נסיעה למרחק של עוד כ- 100 מטר נוספים עד להתמזגות בין הנתיב האמור לבין הנתיב בו נהגה הנתבעת 2. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי לקבוע שהנתבעים הוכיחו כי הסטייה שמאלה ואגב כך הפגיעה ברכב התובע הינה תוצאה בלתי נמנעת עקב אופן נהיגתו של הצד השלישי. הנני לקבוע כי האחריות לקרות ההתנגשות בין רכב התובע לבין רכב הנתבעת 2 רובצת על הנתבעת 2 בלבד. באשר לנזקי התובע - התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת שמאי, אשר לפיה נזקי הרכב מסתכמים ב- 3,288 ₪. אין חולק כי התובע גבה את נזקיו הישירים באמצעות מבטחתו ובתביעה זו מבקש הוא לקבל את השתתפותו העצמית וכן את התוספת בגין כינון סכום הביטוח. התובע אף דרש את הפסד העדר הנחת תביעות, אלא שלגבי עניין זה הודתה אשת התובע כי הם חידשו הביטוח ולא נגרם להם הפסד בפועל של ההנחה. כיוון שהפיצוי מטרתו להשיב את הניזוק למצבו, עובר לקרות הארוע המזיק, הרי שאין בידי לקבוע כי אכן ניזוק התובע בעניין הפסד ההנחה והתביעה בראש נזק זה נדחית. לנוכח מסקנתי לגבי האחריות לקרות הארוע המזיק, הנני מחייבת הנתבעים לשלם לתובע הסכומים כדלקמן: 1. סך של 1,585 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.06.01 ועד לתשלום המלא בפועל. 2. סך של 161 ₪ (תוספת כינון), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.06.01 ועד לתשלום המלא בפועל. 3. כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ופיצוי בגין טרדה וטרחה בסכום כולל של 600 ₪. באשר להודעה לצד ג' - מהנימוקים אותם פירטתי בהרחבה לעיל, דין ההודעה להדחות. ההודעה לצד שלישי נדחית איפוא. בנסיבות העניין, אינני מחייבת הנתבעים לשלם לצד השלישי הוצאות משפט. סטיה מנתיבמשפט תעבורהרכב