ערר על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין

השאלה אם ומתי יש יסוד לבית משפט זה להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד אדם לדין, נדונה פעם אחר פעם על ידי בית המשפט העליון. ההלכה, העולה מפסקי הדין, ברורה ומבוססת. על פי ההלכה, החלטות היועץ המשפטי לממשלה, בעניין העמדה לדין כמו בעניינים אחרים, כפופות לביקורת שיפוטית של בית משפט זה. בין היתר, בית המשפט מוסמך לברר אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה חורגת ממתחם הסבירות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין: השופט י' זמיר: 1. העותרת הגישה תלונה למשטרה. המשטרה החליטה, לאחר חקירה, לסגור את התיק. העותרת הגישה ערר ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה החליט לדחות את הערר. עתירה זאת מכוונת נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה. העותרת מבקשת שבית המשפט יורה ליועץ המשפטי לממשלה לקבל את הערר. העובדות 2. העותרת, עו"ד אילנה בן עזרא, עבדה כסגן היועץ המשפטי במשרד המסחר והתעשיה. ביום 22.10.95 התרחשה תקרית בין העותרת לבין עו"ד מירון הכהן, היועץ המשפטי למשרד המסחר והתעשיה, הוא המשיב 4, שהיה ממונה על העותרת (להלן - המשיב). למחרת התקרית הגישה העותרת תלונה למשטרה, נגד המשיב, בגין תקיפה; ואילו המשיב הגיש תלונה למנכ"ל המשרד, נגד העותרת, בגין עבירת משמעת. בעקבות התלונה שהגיש המשיב, הושעתה העותרת מעבודתה. מה היתה התקרית? על כך קיימות גרסאות שונות: של העותרת מצד אחד, ושל המשיב מצד שני. מהי גירסת העותרת? העותרת אינה מציגה את גירסתה בגוף העתירה. אך גירסת העותרת עולה מן ההודעה שמסרה למשטרה. לפי גירסה זאת, ביום 22.10.95, לעת ערב, צילמה העותרת מסמך מסויים במכונת הצילום של המשרד. המשיב, שנזדמן למקום, שאל את העותרת איזה מסמך היא מצלמת, ומיד לאחר מכן חטף את המסמך, כשהוא דוחף את העותרת. העותרת ביקשה לקבל את המסמך חזרה, אך המשיב סירב, ותוך כדי כך סובב את יד העותרת. לאחר מכן החל המשיב לרוץ אל היציאה מן המשרד, כשהעותרת רצה אחריו. בריצתה נפלה העותרת ונחבלה בידיה ורגליה. אז תפס אותה השומר, שהיה בפתח המשרד, ואילו המשיב נמלט מן המקום. לפי גירסת המשיב, כפי שהיא עולה מן ההודעה שנגבתה ממנו על ידי המשטרה, התקרית אכן החלה כפי שהעותרת תיארה אותה. אולם, לדבריו של המשיב, הוא לקח את המסמך שהעותרת צילמה, כדי לראות מה המסמך, בלי שנוצר כל מגע בינו לבין העותרת. בתגובה, העותרת תקפה ושרטה אותו. כיוון שכך הוא החליט לברוח ממנה ורץ לכיוון היציאה מן המשרד. העותרת רדפה אחריו. משהגיע המשיב ליציאה מן המשרד, ביקש מן השומר שבפתח לעצור את העותרת. השומר ניסה לעצור את העותרת, אך היא נאבקה עמו, ובינתיים הצליח המשיב להסתלק מן המקום. השומר ועד ראיה נוסף מסרו למשטרה תרשומות שתמכו בגירסת המשיב. 3. המשטרה, לאחר שחקרה את תלונת העותרת, הודיעה לה (ביום 5.11.95) כי נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין של המשיב. בהתאם לכך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. העותרת לא השלימה עם החלטת המשטרה. היא ביקשה מן המשטרה שתמשיך בחקירה. המשטרה השיבה לעותרת (ביום 21.11.95) כי ההחלטה לסגור את תיק החקירה עומדת בעינה. העותרת ביקשה לעיין בתיק החקירה, ולאחר זמן נענתה בקשתה. לאחר עיון בתיק, הגישה העותרת (ביום 19.12.95) ערר, על החלטת המשטרה לסגור את התיק, אל היועץ המשפטי לממשלה. הערר נדון על ידי פרקליטת המדינה. במכתב שנשלח על ידי פרקליטות המדינה אל העותרת, ביום 15.7.97 נאמר כך: "הריני להודיעך כי פרקליטת המדינה, הגב' עדנה ארבל, דנה בערר ולאחר שבדקה את תיק המשטרה והמלצותיה לא ראתה לנכון לשנות מההחלטה על סגירת התיק. לאחר שהתיק נסגר השגת על כך ולפיכך המשטרה בדקה בשנית את חומר החקירה ולבסוף החליטה בשנית לסגור את התיק כאשר צויין כי הנילון, מירון הכהן, הוזהר וחתם על כתב ערובה וכי נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדת הנילון לדין. מחומר הראיות בתיק אמנם עולה כי הנילון לקח מסמך אשר היה מונח על מגש מכונת הצילום וסרב להחזירו לך, אולם התנהגותו הוסברה בכך שחשד כי את, כעובדת במשרד התעשיה והמסחר, מצלמת מחוץ לשעות העבודה חומר פרטי. כמו כן הנילון מכחיש כי תקף אותך או נגע בך, אלא טוען כי את היא זו שתקפה אותו בשל לקיחת המסמך ממך ואף שרטת אותו בזרועו. חיזוק לטענות הנילון נמצא בראיות חיצוניות לפיהן הנילון ברח מפניך אל עבר קומת הקרקע בעודו זועק לעזרה כשהוא נראה חסר ישע ואת התנפלת עליו והיכית אותו בנסיון לקחת מידיו את המסמך. מחומר הראיות עולה גם כי לאחר שנערכה בדיקה של האירוע ע"י מנכ"ל המשרד, אשר שמע עדויות מפי העדים שנכחו, הושעית לתקופה של 14 יום מעבודתך בשל תקיפתך את הנילון. לפיכך בהעדר כל ראיה כי הנילון תקף אותך אין להעמידו לדין. כמו כן אין עניין ציבורי להעמדתו לדין בשל לקיחת עותק מצולם מהמסמך אשר צילמת במכונת הצילום. בנוסף אציין כי טענותייך בעררך באשר לאי סדרים באשר להעברת החומר מתיק המשטרה לגורמים שונים - מקומן אינן בערר זה. אי לכך החליטה פרקליטת המדינה לדחות את הערר". העותרת לא השלימה עם ההחלטה של פרקליטת המדינה. אולם, על אף פניות נוספות שלה אל פרקליטות המדינה, נותרה ההחלטה של פרקליטת המדינה בעינה. כפי שנכתב לעותרת על ידי פרקליטות המדינה ביום 1.9.97: "החלטת פרקליטת המדינה לדחות את הערר עומדת בעינה והיא סופית". 4. או אז הגישה העותרת (ביום 4.3.98) את העתירה לבית משפט זה. בעתירה היא מבקשת שבית המשפט יצווה על פרקליט מחוז ירושלים (המשיב 2) ועל היועץ המשפטי לממשלה (המשיב 3) לקבל את הערר ולהורות למשטרה להשלים את החקירה. העותרת הוסיפה גם את שר התעשיה והמסחר כמשיב לעתירה (משיב 1), אך לא ביקשה בעתירה סעד נגד השר. 5. עתירה זאת אינה עומדת בגפה. בעקבות התקרית, שהתרחשה בין העותרת לבין המשיב ביום 22.10.95, נקטה העותרת שורה של הליכים משפטיים. בעתירה שהגישה (ביום 30.3.99) נגד שר התעשיה והמסחר ואחרים (בג"ץ 667/99), אמרה השופטת דורנר בפסק הדין כך: "העותרת שימשה כעורכת דין במשרד התעשיה והמסחר, ובתאריך 21.6.95 פוטרה מעבודתה. מאז היא מנהלת מערכת משפטית ממושכת ורחבת היקף, שמטרתה העיקרית הינה החזרתה לתפקידה במשרד התעשיה והמסחר. מערכת משפטית זו כוללת, בין השאר, תובענות ובקשות רבות שהגישה העותרת לבתי הדין לעבודה בירושלים ובתל-אביב, בקשות רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, תלונות ליועץ המשפטי לממשלה ועתירות לבית משפט זה. כך, העתירה שבפנינו הינה העתירה הרביעית המוגשת על-ידי העותרת לבית משפט זה תוך כשמונה חודשים". פסק הדין דחה את העתירה על הסף והעותרת חויבה לשלם את הוצאות המשפט של המשיבים. העותרת הגישה עתירה חדשה נגד פסק דין זה (בג"ץ 3273/99) ובה בקשה לעיין מחדש בהחלטה לחייבה בתשלום הוצאות המשפט. אך בית המשפט הסביר כי ההוצאות הוטלו על העותרת כיוון שאותה עתירה היתה "עתירת סרק" ודחה את העתירה. כפי שהעותרת ציינה בפנינו, העתירה בה אנו דנים היא, מבחינתה, ההליך החשוב ביותר. טענות העותרת 6. העותרת, בטענות שהשמיעה בפנינו, מייחסת את כל הצרות שנתרגשו עליה בקשר לעבודתה במשרד המסחר והתעשיה לתקרית שנתרחשה בינה לבין המשיב ביום 22.10.95. לדבריה, מאז אותה תקרית, ובגלל אותה תקרית, היא נרדפת על ידי משרד המסחר והתעשיה. העובדות שונות. כבר ביום 22.1.95 כתב מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה אל הסמנכ"ל לאמרכלות במשרד כי החליט לפטר את העותרת מעבודתה במשרד. סיבת הפיטורים, כפי שהוצגה באותו מכתב, היתה "אי התאמה". המכתב מפרט את התלונות נגד העותרת בנוגע להיעדרות מן העבודה, חוסר תפקוד ויחסי אנוש לקויים בלשכה המשפטית עם מרבית העובדים, ולא רק עם היועץ המשפטי כיום, אלא גם עם שני היועצים המשפטיים שקדמו לו. מסתבר, אם כן, שהתקרית בין העותרת לבין המשיב, לא היתה הסיבה להתנכלות של המשרד לעותרת, אלא באה על רקע של יחסים מעורערים והחלטת המשרד, חודשים רבים קודם לכן, לפטר את העותרת. 7. בעתירה מעלה העותרת טענות משפטיות אחדות. היא טוענת כי היתה צריכה לקבל את ההחלטה של פרקליטת המדינה מנומקת וחתומה על ידי פרקליטת המדינה עצמה (ולא על ידי סגן לפרקליטת המדינה), שאין הסבר מספיק לשיהוי בטיפול בערר, שלא היתה התייחסות לטענות שהעלתה, ועוד. טענות אלה ואחרות הן טענות שוליות, ומכל מקום אין בהן כדי להכריע בעתירה. השאלה העיקרית העולה בעתירה היא, אם יש יסוד לבית המשפט להתערב בהחלטה של פרקליטת המדינה. מבחינה משפטית, כיוון שפרקליטת המדינה החליטה בתוקף אצילת סמכות מן היועץ המשפטי לממשלה, השאלה היא, אם יש יסוד לבית המשפט להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. 8. העותרת הקדישה כמעט את כל הטעון שהשמיעה בפנינו (ביום 14.9.99) לטענה שהעתירה אינה בשלה להכרעה. ומדוע? משום שעדיין צריך, לדעתה, לברר ולקבוע עובדות שונות הדרושות לצורך הכרעה בעתירה. לצורך זה ביקשה העותרת פעמים אחדות לדחות את מועד הדיון בעתירה. המשיב התנגד לבקשות בכל תוקף. הוא טען שהוא נרדף על ידי העותרת כבר זמן רב, שההליכים המשפטיים פוגעים בו באופן קשה, וכי אין יסוד או טעם לבקשות הדחיה. בית המשפט שקל את בקשות הדחיה, לגוף הענין, ודחה אותן. בעת הדיון בפנינו חזרה העותרת וביקשה לדחות את הדיון בעתירה. הטעם הראשון שנתנה הוא, הרצון והצורך לקבל מן המשיבים פרטים נוספים, הדרושים להכרעה בעתירה. לצורך זה הגישה העותרת בקשה לקבלת פרטים נוספים אל הרשמת של בית משפט זה. הרשמת נתנה החלטה מפורטת בה דחתה את הבקשה. העותרת הגישה ערעור על החלטת הרשמת. בית המשפט החליט לדחות את הערעור מן הטעמים שניתנו על ידי הרשמת. עכשיו טוענת העותרת כי היא מבקשת להגיש לנשיא בית המשפט העליון בקשה לקיים דיון נוסף על פסק הדין של בית משפט זה הדוחה את הערעור על החלטת הרשמת. מטעם זה, ועד להחלטה בבקשה לדיון נוסף, מבקשת העותרת לדחות את המשך הדיון בעתירה. כידוע, על פי החוק אין דיון נוסף בבית משפט זה, אלא במקרים נדירים, מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בבית המשפט. בדרך כלל, הסיכוי לקבלת בקשה לדיון נוסף במקרה מעין זה, בשאלה אם ראוי או לא ראוי לאשר פרטים נוספים אלה או אחרים, הוא קטן מאד. מכל מקום, אין די בכך שבעל דין מודיע לבית המשפט כי הוא מתכוון להגיש בקשה כזאת, כדי לגרום דחיית הדיון. זאת ועוד. תיק העתירה מלא וגדוש פרטים פרטי פרטים, הרבה מעבר לנדרש כדי להכריע בעתירה. לדעתנו, אין צורך בפרטים נוספים כדי להכריע בעתירה, ופרטים נוספים אינם עשויים לשנות את ההכרעה. לפיכך אין אנו רואים יסוד לדחות את המשך הדיון וההכרעה בעתירה מטעם זה. העותרת תמכה את הבקשה לדחות את המשך הדיון בעתירה בטעם נוסף. היא הגישה לנו, במהלך הדיון (ביום 14.9.99) "בקשה להגשת תצהיר נוסף ועתירה למתן סעד ביניים". הבקשה חוזרת בעיקרה על עובדות וטענות ישנות, שבעיקרן אינן דרושות לצורך הכרעה בעתירה, והסעד המתבקש, "להחזיר לאלתר את העותרת לתפקידה כסגנית היועץ המשפטי במשרד התעשיה והמסחר ולשלם לה דמי מחייה כחוק", אינו שייך לעתירה שבפנינו. זהו עניין לבית הדין לעבודה לענות בו. לפיכך גם טעם זה אין בו יסוד לדחיית הדיון בעתירה. העותרת הוסיפה וטענה בפנינו כי בכוונתה להגיש תצהירים נוספים לבית המשפט, וכי יש לאפשר לה לעשות כן, ולצורך זה ראוי לדחות את המשך הדיון בעתירה. אך לא ראינו בתצהירים שטרם נולדו סיבה לדחיית הדיון, במיוחד משום שלדעתנו התיק בשל להכרעה בשאלה העיקרית, היא השאלה אם יש לבית המשפט יסוד להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. ההתערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה 9. השאלה אם ומתי יש יסוד לבית משפט זה להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד אדם לדין, נדונה פעם אחר פעם על ידי בית משפט זה. ההלכה, העולה מפסקי הדין, ברורה ומבוססת. על פי ההלכה, החלטות היועץ המשפטי לממשלה, בעניין העמדה לדין כמו בעניינים אחרים, כפופות לביקורת שיפוטית של בית משפט זה. בין היתר, בית המשפט מוסמך לברר אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה חורגת ממתחם הסבירות. לעניין זה כך אמר השופט אור בבג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 29, 32-31: "בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי... דברים אלה יפים במיוחד כשמדובר בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה כאחראי על התביעה הכללית של ישראל, וכמי שמופקד על החלטות בדבר העמדה לדין. יש לזכור, כי ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בעניננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על-פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום (ראו סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו עמ' 10 בבג"ץ 3425/94, 3637, 4456). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"ץ 3846/91, בעמ' 436; ראו גם בג"ץ 653/94 יהודה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', בפיסקה 2 לפסק הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא רחב. לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בעניין זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי 'החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי' (דברי השופט בך בבג"ץ 3425/94, 3637, 4456 הנ"ל בעמ' 10). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב אישום היא, על פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הוא נרחב. כפועל יוצר מכך - נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר. אכן, בידי בית משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט אינו 'יועץ משפטי על', ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין הייתה בידו". 10. במקרה שלפנינו, החליטה פרקליטת המדינה לדחות את ערר העותרת, על החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה, על יסוד שני טעמים: ראשית, העדר ראיות; שנית, העדר עניין לציבור. האם יש יסוד לבית המשפט, לפי ההלכה, להתערב בהחלטה של פרקליטת המדינה? הראיות שבתיק מונחות בפנינו. על פי ראיות אלה, אין לנו יסוד לומר כי ההחלטה של פרקליטת המדינה, שמשמעותה כי אין סיכוי סביר להרשעה על יסוד ראיות אלה, חורגת ממתחם הסבירות. אשר לעניין הציבורי בהגשת אישום, קראנו ושמענו את טענות העותרת, הרואה עצמה גם כעותרת ציבורית. היא מבקשת להעצים את התקרית בינה לבין המשיב ולעשות אותה דגל של מאבק כדי "לשרש את תופעת האלימות כנגד עובדות ציבור". אולם התקרית עצמה, אם רואים אותה בפרופורציה נכונה, הינה דלה מכדי לשמש דגל למאבק, להוציא אולי המאבק האישי של העותרת, שאין הוא מאבק ציבורי. מכל מקום, גם לעניין זה, אין לנו יסוד לומר כי ההחלטה של פרקליטת המדינה חורגת ממתחם הסבירות. המסקנה היא שדי היה באחד הטעמים ששימשו את פרקליטת המדינה כדי לדחות את הערר, קל וחומר בשני הטעמים; ואשר לנו, אין מקרה זה נמנה על אותם מקרים קיצוניים ונדירים בהם בית משפט זה מתערב בהחלטה מסוג זה של היועץ המשפטי לממשלה, ומצווה על חידוש החקירה המשטרתית או על הגשת אישום פלילי. 11. בהקשר זה ראוי גם להביא דברים שנאמרו זה לא מכבר על ידי השופט אור בבג"ץ 6271/96 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 430 וכך אמר: "עדים אנו לאחרונה לגל גואה של עתירות המופנות לבית משפט זה, על-מנת שיתערב בשיקול-דעתו ובהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה אם יש מקום לפתוח בחקירה נגד פלוני או אם להעמידו לדין; חלקן עתירות של מי אשר סבור שהוגש או עומד להיות מוגש נגדו כתב-אישום שלא כדין, וחלקן מכוונות נגד החלטה שלא להעמיד לדין את זולתו... אכן, גם החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה כפופות לביקורת שיפוטית, ובמקרים המתאימים לא יהסס בית משפט זה להתערב בשיקול-דעתו, וכבר היו דברים מעולם. אך נוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה ליועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שכלי זה של פנייה לביקורת שיפוטית יופעל רק באותם מקרים, אשר הנסיון מלמד שהינם נדירים, כשיש תשתית המצדיקה זאת. למרבה הצער, כפי שכבר נאמר, נעשה בכלי זה שימוש סיטוני. יש בכך, לעתים קרובות, גם הטרדה שלא לצורך של היועץ המשפטי לממשלה, ולעתים אף פגיעה בלתי מוצדקת בו, וגם הטרדה של בית משפט זה". העתירה שלפנינו היא דוגמה לסוג זה של עתירות. 12. סיכומו של דבר, אין יסוד להתערבותו של בית המשפט בהחלטה של פרקליטת המדינה. העתירה נדחית. העותרת תשלם את הוצאות המשפט של המשיבים 3-1 בסכום כולל של 2,000 ש"ח, ואת הוצאות המשפט של המשיב 4 בסכום כולל של 2,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. עררהיועץ המשפטי לממשלההממשלה