ראיה לכאורה

מהי ראיה לכאורה ? מהי ראיה לכאורה בקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה" ? מהי ראיה לכאורה בעניין מעצרו של נאשם ? כפי שקבעה ההלכה הפסוקה - ראו: פסק-דינו של הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל - משמעותה של "ראיה לכאורה" כתנאי להחזקתו של נאשם במעצר עד תום ההליכים היא תשתית ראייתית לכאורית המקימה "סיכוי סביר" להשגת הרשעה. אופיו של המבחן לקיומה של ראיה כאמור, נגזר מן התיבה "סיכוי סביר", המבטאת את משמעותה. בתור שכזה, זהו מבחן מיוחד במינו, השונה מן המבחנים הנוהגים בעניין קיומה של "ראיה לכאורה" בתום פרשת התביעה - בקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה" - ובעניין קיומה של "ראיה מספקת" לביסוסה של הרשעה בתום הדיון כולו. לעניינה של "ראיה לכאורה" בקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה", המבחן הוא מבחן "חיצוני" של ראיות התביעה "על פניהן", בלי ליתן את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת. ואילו לעניינה של "ראיה מספקת" לביסוסה של הרשעה, עומדים שיקולי מהימנות ומשקל בראש מעייניו של בית-המשפט; כאשר על-פי טיבו, המדובר במבחן "פנימי" היורד ליכולת לסמוך על הראיות מימצא מרשיע. שונים פני הדברים תכלית שינוי כאשר מדובר במבחנה של "ראיה לכאורה" בעניין מעצרו של נאשם. כאן מככב, כאמור, ה"סיכוי הסביר" להשיג הרשעה, ודי לו ל"סיכוי" זה שיימצא ב"מיתחם הסבירות" כדי לבסס החזקה במעצר עד תום ההליכים. מבחנו של ה"סיכוי" בעניין זה הוא, מטבע הדברים, מבחן אובייקטיבי משולב של כמות ואיכות גם יחד; כאשר היחס בין הגורם ה"כמותי" (המאפיין את המבחן הנוהג בשלב של "אין להשיב לאשמה") לבין הגורם ה"איכותי" (המאפיין את המבחן הנוהג בעניין ההרשעה בתום הדיון) עשוי להשתנות בהתאם לשלב הדיון. עם זאת, ככלל, בכל שלבי הדיון - ולא רק בשלב שלפני הבאת הראיות - הבכורה נתונה לגורם הכמותי; כאשר להיבט האיכותי יש משמעות-של-ממש, רק בנסיבות מיוחדות שבהן יש בכוחו לא רק להעיב על המתחייב מן ה"כמות" ולצמצם את סיכויי ההרשעה על-פיה, אלא להוציא סיכויים אלו אל מחוץ למיתחם הסבירות. ייחודו של המבחן נעוץ בכך שתוצאותיו מבטאות "הערכה מסתברת" של "סיכוי", להבדיל מ"קביעה קונקרטית מעשית" של משקל ראייתי, דוגמת המבחנים הנוהגים בעניין הטענה של "אין להשיב לאשמה" או בעניין קיומה של ראיה מספקת להרשעה בתום הדיון. שני המבחנים האחרונים בוחנים את כוחה של התשתית הראייתית "בפועל"; בעוד שהמבחן המיוחד של "ראיות לכאורה" למעצר עד תום ההליכים בוחן את כוחה "בכוח". הראשונים שואלים מה "יש" בה עתה; בעוד שהאחרון מתמקד במה ש"טמון" בה לעתיד. אשר-על-כן, לתוצאותיו של מבחן ה"סיכוי הסביר" להרשעה, יש השלכה מעשית אך ורק לעניין ההחזקה במעצר ואין להן - ולא צריכה להיות להן - השלכה במישור הדיון בכתב-האישום. הדרישה של "ראיה לכאורה" כתנאי להחזקת נאשם במעצר מיועדת להבטיח שחירותו של אדם לא תישלל ממנו, בשל עצם הגשת כתב-האישום נגדו, והיא משמשת לבית-המשפט אמצעי של פיקוח על עמדת התביעה בעניין זה. זהו פיקוח על "החזקה במעצר", ולא פיקוח על "הגשת כתבי אישום", או על הרשעה לפיהם. במצב דברים זה, אין זה בלתי אפשרי, שבית-המשפט ימצא שאין בראיות התביעה די כדי להקים "סיכוי סביר" להרשעה, בכל הקשור למעצרו של הנאשם, ועם זאת, יימשך משפטו של אותו נאשם, הוא יחויב להשיב לאשמה והתביעה תוכל לבקש עם סיומו של המשפט את הרשעתו בדין. זאת משום שהערכת "הסיכוי-להשיג-הרשעה" נעשית במישור "אחר", שונה מן המישור שבו מוערכות ראיות התביעה בפועל במהלכו של הדיון הפלילי; כאשר תכלית ההערכה מצומצמת להבטחה, שחירותו של נאשם לא תיפגע אלא אם כן קיים סיכוי סביר להרשעתו על-פי חומר הראיות שברשות התביעה. אכן, הקביעה ש"אין ראיות לכאורה" למעצר - בכל שלב של ההליך - צריכה להעמיד את התביעה על המשמר, וראוי לה שתחזור ותבחן שמא לוקות ראיותיה ב"חסר", או שמא מהימנותן "תולה על בלימה". ברם, כאמור, אין בקביעה זו, כשלעצמה, כדי למנוע את המשך קיום הדיון על-פי אותן ראיות; כאשר התביעה מאמינה, שבסופו של דיון יהיה בהן די כדי לבסס הרשעה על-פי המבחן הקונקרטי שבו נבחנות הראיות בסופו של דיון. מבחן מיוחד זה לעניין המעצר, אינו משתנה בשלבי הדיון השונים; הוא חל גם בשלב שלפני הגשת ראיות התביעה וגם בשלב שלאחר הגשתן, ובמקום שחל כרסום בראיות התביעה במהלך הדיון - אין מניעה לפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר בקיומה של "ראיה לכאורה" לנוכח "שינוי הנסיבות". כאמור, כעיקרון, השמטת הבסיס מתחת לקיומה של "ראיה לכאורה" לעניין המעצר אינה שוללת את האפשרות שבית-המשפט יקבע שעל הנאשם להשיב לאשמה ואף ירשיענו בסופו של דיון באישום המיוחס לו. אשר-על-כן, אין לחשוש מ"התנגשות" או מ"סתירה" בין הערכת ה"סיכוי-הסביר-להשיג-הרשעה" לעניין המעצר, לבין קיומה של ראיה לכאורה המחייבת מתן תשובה לאישום, או של ראיה מספקת לביסוס הרשעה בסיומו של הדיון. ראיות לכאורה