קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאשרת ביקור: רקע עובדתי 1. העותרת היא תושבת ירדן שנולדה בכוויות ביום 10/1/1975. העותרת 2 היא אחותה של העותרת 1, והיא מתגוררת בירושלים, בשכונת שועפט, ומלמדת בבית ספר לילדים מפגרים בירושלים. הורי העותרות התגוררו בירושלים, עברו להתגורר בכווית, שם נולדה העותרת, ואחר כך השתקעו בירדן. סבותיהן של העותרות - בנות 87 ו-91 מתגוררות בירושלים.   2. העותרת, שביקרה בישראל כדי להיפגש עם בני משפחתה אך בשנות ה-80, חפצה עתה לבקר בישראל ולשהות בה על-פי אשרה ורשיון ביקור למשך כשבועיים, כדי לבקר את סבתותיה ואת בני משפחתה.   העותרת פנתה לפני כשנה לקונסוליה הישראלית ברבת עמון, וביקשה להעניק לה אשרת ביקור, אולם בקשתה לא נענתה. ביום 29/7/2001 שלח בא-כוח העותרת, עורך דין זכי כמאל, לגב' רחל אגם, קונסול ישראל ברבת עמון, וביקש להתיר לעותרת להיכנס לישראל לפי אשרת ביקור למטרה האמורה. העותרת פנתה פעם נוספת לקונסוליה הישראלית ברבת עמון, ביום 15/10/2001, וביקשה אשרת שהיה בישראל כדי לבקר את אחותה. משלא נענו פניות העותרת ובא-כוחה, הוגשה עתירה זו ביום 28/1/2002, שענינה אשרת כניסה לישראל לעותרת למטרת ביקור לתקופה של 14 יום.   נימוקי הסירוב 3. לקראת הדיון המקדמי בעתירה נתבקשה המשיבה ליתן תגובה מקדמית לעתירה. מן התגובה עולה, כי בשתי הפעמים סורבה בקשת העותרת על-ידי הקונסוליה הישראלית ברבת עמון מחמת "חשש כי מתן האשרה המבוקשת עלול להביא להשתקעותה של העותרת בישראל".   4. בדיון המקדמי הסכימו באי-כוח הצדדים, על-פי המלצת בית-המשפט, כי העותרת תציג לשגרירות הישראלית אישורים רפואיים בענין מצבן הרפואי של סבתותיה, וכן אישורים ממקום עבודתה ונכונות בני משפחתה - אחותה וגיסה - לערוב לשובה לירדן בתום תקופת הביקור שתיקבע באשרה - בערבויות סבירות להנחת דעתו של הפקיד המוסמך של משרד הפנים בירושלים.   ואמנם, ביום 3/3/2002 רואיינה העותרת בשגרירות ישראל ברבת עמון, על-ידי ראש המדור הקונסולרי. ביום 4/4/2002 רואיינה העותרת 2 בלשכת מינהל האוכלוסין בירושלים. לטענת באת-כוח המשיבה, העותרות לא המציאו אישורים, למעט אישור על עבדותה של העותרת כמזכירה בחברה ירדנית.   באת-כוח המשיבה הודיעה ביום 29/5/2002 לבית-המשפט בכתב, כי המשיבה שקלה, שוב, ובכובד ראש, את ענינה של העותרת, והחליטה להיענות לבקשה.   5. ואלה נימוקי הסירוב: (א) יש למשיבה חשש כבד כי הביקור הקצר יהפוך להשתקעות העותרת בישראל, על רקע התופעה של השתקעות ירדנים-פלסטינים בישראל. לטענת המשיבה, זו תופעה רבת מימדים, שרשויות המשיבה מנסים לעצרה; (ב) ביום 12/5/2002 (אחרי הגשת העתירה) החליטה הממשלה שלא להתיר כניסת פלסטינים לישראל ושהייתם בה, בשל המצב הבטחוני ובשל תהליכי הגירה והשתקעות בישראל "וזאת עד לגיבוש מדיניות חדשה בענין זה"; (ג) במקביל לבירור בענין העותרת נתקבלה אצל המשיבה חוות דעת של גורמי בטחון, כי "יש בארץ מוצאה של העותרת 1, קרי - כווית, כדי לעורר חשש בטחוני".   אולם, המשיבה לא ערכה "תחקיר מעמיק" בענין זה, כדי להפיג חשש מקיומו של "טעם בטחוני", כי עריכת תחקיר, לדבריה, אינו סביר כשמדובר בתיירת שאין לה כל זכות למעמד בישראל, וממילא קיים חשש להשתקעותה בישראל. העותרות סבורות כי אין ממש בטעמים אלה, וכי החלטת המשיבה אינה אלא דחיה על הסף של בקשת העותרות, מבלי להפעיל שיקול דעת סביר. לטענת העותרות, החלטת המשיבה היא שרירותית ודינה להתבטל.   ועוד זאת: השיקול הבטחוני לא עלה כלל ועיקר בכל דיון בפני הרשויות המוסמכות והוא נוצר לצורך העתירה. גם שיקולי "מדיניות חדשה" אינו יכול להתקבל: ראשית, דחיית הבקשה באה עוד לפני שהמדיניות החדשה, שלא הוכחה, באה לעולם. שנית, מדיניות חדשה זו מתייחסת לפלסטינים, תושבי האיזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית, ואינה מתייחסת לתיירים ממלכת ירדן. כך סבור בא-כוח העותרות. שלישית, לטענת בא-כוח העותרות, מדיניות זו עומדת עתה לבחינה במסגרת עתירה שהוגשה לבית-המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בין כך ובין כך, אין כל חשש בטחוני מביקורה של העותרת את בני משפחתה, ובעיקר סבתותיה המופלגות בגילן. אחות העותרת וגיסה, היו נכונים ליתן ערבויות מתאימות וסבירות לשובה למקום מגוריה בירדן בתום הביקור, אך משום מה חזרו בהן רשויות המשיבה מנכונותן להתיר את שהותה של העותרת לביקור קצר בן כשבועיים, ללא סיבה סבירה ומוצדקת. העותרת 2 טענה, כי מי שראיינו אותה בלשכת מינהל האוכלוסין "הצהירו מפורשות בפני העותרת 2, כי הם מסכימים להבאת אחותה לארץ, אלא שביקשו להתנות זאת בערבות של לא פחות מ-100,000 ₪ שאינה סבירה ואינה עומדת בשום מבחן של מידתיות...". זאת, גם אם טענות עובדתיות אלה לא נתמכו בתצהיר.   דיון 6. המשיבה הודיעה, על-פי החלטת בית-המשפט, כי אין היא מתנגדת שהמשך הדיון ייעשה כאילו הוגשה תשובה מטעמה, וכי תגובתה המקדמית והודעתה מיום 28/5/2002, ייראו כתשובה מטעמה. באי-כוח בעלי הדין גם הסכימו, כי בית-המשפט יתן פסק דין בעתירה על-פי כתבי הטענות והטיעונים שנטענו בדיון המקדמי.   7. סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - "החוק") קובע, כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודה עולה תהיה ישיבתו בישראל על-פי רשיון ישיבה לפי חוק זה". שר הפנים רשאי ליתן אשרות ורשיונות לישיבת-מעבר, לישיבת-ביקור, לישיבת-ארעי ולישיבת-קבע, לתקופות מרביות שנקבעו בחוק.   לשר הפנים, או למי ששר הפנים העביר לו את סמכויותיו לפי סעיף 16 לחוק, שיקול דעת רחב אם ליתן אשרה ורשיון ישיבה למי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה. לא זו בלבד, אלא שלפי סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, אין "חוק ההנמקות" האמור חל על "החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 למעט החלטה על ביטול רשיון ישיבה של מי ששהה בישראל כדין".   הנה כי כן, שר הפנים או מי שהוסמך על ידו, רשאי לקבוע אם יינתנו אשרה ורשיון לישיבת ביקור, ובאלו תנאים יינתנו, הגם שהחוק והתקנות שהותקנו לפיו - תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 - לא קבעו תבחינים ואמות מידה להענקת רשיון כאמור (בג"צ 482/71 לאוניה קלרק ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כז(1), 113, 116-11; בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505): "למשיב [שר הפנים] נתון שיקול דעת רחב בנושא והוא אינו חייב לנמק את החלטתו... עמדה זו אינה יוצאת דופן. מקובל הדבר בארצות רבות לשמור את הזכות למנוע מזרים להכנס לתחומן או להרחיק מתוכן את אלה שאינם רצויים עוד..." (פרשת קנדל הנ"ל, עמוד 520).   האמנם אין גבולות לשיקול דעתו של המשיב, ואין החלטותיו בנושא זה נתונות לביקורת משפטית או אחרת? אף שיקול דעת רחב ככל שיהיה של רשות מינהלית, נתון לביקורת שיפוטית לפי הכללים והמבחנים של המשפט המינהלי. אם ההחלטה נגועה בפסלות מיוחדת כגון שהפעולה נעשתה מתוך שחיתות, מרמה, חוסר תום לב, שרירות בלתי סבירה, וכיוצא באלה פעולות שלטוניות פסולות לפי כללי המשפט המינהלי, הרי שבית המשפט יפסול את ההחלטה (ראו בג"צ 482/71 קלרק הנ"ל).   מותר לה למדינה להפעיל הגבלות ולגדור סייגים לכניסתם ולהתאזרחותם של מי שאינם אזרחיה - לתחומה. להגבלות אלה מטרות שונות ומגוונות ובין היתר: שמירה על צביונה, תרבותה, הסדר והמוסר הציבורי שלה ועל האינטרסים הכלכליים שלה. זאת, לבד משמירה על בטחונה והגנה על אזרחיה מפני זרים שאינם חפצים בשלומה ובשלום אזרחיה ותושביה. הכלל הוא שמי שאיננו אזרח או עולה לפי חוק השבות - אין הוא זכאי להיכנס למדינה ולשהות בה, אלא אם ניתן לו אחד מסוגי הרשיונות: למעבר, לביקור, לישיבת ארעי או לישיבת קבע. אף לאחר שניתן רשיון, רשאיות רשויות המשיבה לבטלו, ולהרחיק את הזר הלא רצוי מתחום המדינה, ולעתים ללא כל סיבה. מצב זה אינו מיוחד, כאמור, למדינת ישראל והוא נוהג אף במדינות הנאורות והמתקדמות (ראו בג"צ 1031/93 אליאן (חנה) פסרו (גולדשדטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661, 677- 678; וכן ענין קלרק הנ"ל, בעמוד 117).   ההתערבות של בית-המשפט בשיקול דעתו הרחב של שר הפנים, עשויה לבוא אך בנסיבות מיוחדות:   "הלכה מכבר כי שר הפנים קנה שיקול דעת רחב ביותר לענין הירת או איסור כניסתם מי - שאינם - אזרחי - ישראל לארץ, וכי בית-המשפט לא יתערב בהחלטתו אלא בנסיבות מיוחדות. ראו, למשל: בג"צ 482/71 קלארק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113; בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים (טרם פורסם" (בג"צ 1810/96 אנקלטו מסנקאי ואח' נ' שר הפנים, תקדין עליון 96(2), עמוד 441).   אמת הדבר, שאם הבקשה היא לישיבת קבע, הרי שחושי הרשות המוסמכת צריכים להיות חדים יותר, והבקשה צריכה להיבדק לפרטיה, בזכוכית מגדלת. גם החלטת הרשות המבוססת על הפעלת שיקול דעת רחב ביותר, תהיה נתונה לביקורת בדרגה נמוכה, ככל שאין עולה ממנה פגם מיוחד במינו של מרמה, שחיתות או חוסר תום לב ושרירות קיצוניים. אולם, אם מדובר בבקשת רשיון לביקור או אשרת תייר לתקופה שאינו עולה על שלושה חודשים - נתונה ישראל כמו מדינות מתוקנות בעולם להסדרים בינלאומיים ולאמנות שחתמה עליהן. רשויותיה ינחו את עצמן לפי ההסכמים הבינלאומיים, ולא בנקל יפעילו הגבלות מחמירות לכניסת תיירים לארץ. אולם, גם במקרה כאמור יפעילו את שיקול דעתן כדי למנוע ניצול אשרת תייר לשהות של קבע, בהעדר אפשרות של "פיקוח צמוד" על תנועותיו של כל תייר בארץ. מדינת ישראל גם אינה מדינה שמפעילה משטר של פיקוח על תנועות תיירים, אלא מדינה המקדשת את חופש התנועה וחרויות הפרט. עם זאת, מדינת ישראל הפכה בימינו אלה "אבן שואבת לבני לאומים שונים וארצות שונות הבאים להתגורר בארץ ולעבוד בה... ורצונם להמשיך בשהותם בארץ ככל שיוכלו ואף להשתקע בינותינו", גם לאחר שפקעה אשרת שהותם בארץ (בג"צ 3548/97 סטמקה נ' משרד הפנים, פ"ד נג(2), 728).   משום כך, שומה על הרשויות המינהליות לבחון כל בקשה לשהות ארעי או לשהות זמנית - אם תוכה כברה ואם אין מאחורי הבקשה לאשרת תייר - רצון להשתקע בארץ. 8. ומן הכלל אל הפרט. העותרת ביקשה בפנותה בפעם הראשונה לשגרירות ישראל בירדן, לקבל אשרת ביקור בנימוק של חתונת בן דוד, ובפעם השניה לביקור אחותה. בעתירה זו היא מעלה נימוק חדש-הומני שקשה לסרב לו: ביקור בישראל כדי להיפגש עם סבתותיה המופלגות בגילן, שמא תהא זו ההזדמנות האחרונה לראותן בין החיים. לכאורה, סירוב המשיבה ליתן אשרת ביקור מטעם הומני זה, נראה תמוה ויש בו משום קשיות לב. אולם, נימוקי העותרת לביקורה בישראל לבשו צורה ופשטו צורה. הנימוק של מפגש אחרון עם הסבתות - לא עלה בפניה הראשונה של העותרת לשגרירות ישראל ברבת עמון, והוא עלה אך "כמקצה שיפורים" בהצבת המטרה.   המשיבה טוענת, כי לו ביקשה העותרת 2 באמת ובתמים להיפגש עם אחותה - העותרת והיתה כה כמהה לראותה, היתה יכולה לעשות זאת בשנת 2000 ובשנת 2001, שבהן יצאה את גבולות ישראל. אינני מקבל נימוק זה כנימוק שיכריע את גורל הבקשה של העותרת להיכנס לישראל ולשהות בה לפי אשרת ביקור. אף אם שיקול הדעת של הרשות המינהלית הוא כה רחב - אין הרשות יכולה לתכנן את חיי העותרות ולהכתיב להן את "סדר יומם". הבקשה צריכה להיבחן ולהיבדק לפי מבחנים אובייקטיביים ולפי שיקולים עניניים. גם השיקול הבטחוני, שלא הוכח כלל ועיקר, הנובע, לטענת המשיבה, מעצם לידתה של העותרת בכווית, אינו מקובל עלי. אין לפסול כל מי שנולד בכווית פסילה גורפת אך בשל מקום לידתו. מדובר באזרחית ירדנית שעם מדינת ישראל מושבה הקבוע, יש לישראל קשרים דיפלומטיים, והעובדה שהיא נולדה בכווית משום שהוריה עזבו את ירושלים לכווית - אינה מעלה, לעצמה, "חשש בטחוני". אם היה למשיבה טעמים בטחוניים ספציפיים היה עליה לפרט זאת ולהראותם לבית-המשפט. אין די לענין זה בחשש כללי - משום מוצא או מקום לידה.   עם זאת, וגם אם אינני מקבל את הטעם הבטחוני, אינני רואה מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשות המינהלית, ואין לפסול את שיקוליה. אכן "מדיניות חדשה" של הממשלה, שטרם נתגבשה, הלכה למעשה, בדבר מניעת פלסטינים או ירדנים-פלסטיניים מהשתקע בישראל, היתה טעונה הוכחה, וממילא יש צורך להעמידה במבחן הביקורת השיפוטית. אולם, אינני יכול לשלול חששות של "איחוד משפחות" של פלסטינים שהם אזרחי מדינות אחרות, באיצטלא של "ביקורי משפחה" או "ביקורי קיץ". מקרים כאלה אינם נדירים, ולפי שטוענת המשיבה, הם רבים וממדיהם הולכים וגדלים. משום כך, אינני רואה לפסול את החלטת המשיבה בענינה של העותרת.   והערה עמי: אם אמנם נמסר לעותרת 2 כי הרשות המוסמכת תתיר שהותה של העותרת לפי אשרת ביקור, כטענת בא-כוח העותרות, אם תינתן ערבות של 100,000 ₪, הרי שיש מקום לשקול התניית אשרת הביקור בערבות סבירה, ולא בסכומים כאלה. אם החשש של הרשויות יפוג על-ידי ערבות רצינית - יש לשקול זאת. אמרתי זאת כהערה בלבד משום שהדברים האמורים לא נתמכו בתצהיר ובתשובת המשיבה לא בא כל אישור לדברים אלה, כשם שלא באה להן הכחשה.   בנסיבות הענין, כפי שעולה מכתבי הטענות ומן הטיעונים בעל פה - איני רואה לקבל את העתירה. יהא זה נכון ומוצדק לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.    אשרה (ויזה)מסמכיםאשרת ביקורמשרד הפנים