החזר כופר חניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כופר חניה: 1. עתירה זו עניינה לחייב את המשיבה (להלן: "הרשות") להשיב לעותר את סכומי כופר החניה אשר שולמו על-ידו. לטענת העותר הרשות פעלה בניגוד לדין עת גבתה ממנו כופר חניה, ובכל מקרה, עד היום לא קיבל כל תמורה עבור התשלום. 2. בכתב העתירה מציין העותר כי במהלך שנת 1995 בנה, באיזור אשדוד, בניין מסחרי המכיל משרדים, בתי עסק ואולמות שמחה. כתנאי לקבלת היתר הבניה נדרש לשלם כופר חניה. לאחר דין ודברים בין הצדדים, לרבות שומה על ידי שמאי מכריע, סוכם כי גובה התשלום יעמוד על סך 160,576 ₪. הסכום שולם במלואו בינואר 1996. עד היום לא נבנה מגרש חניה עבור הנכס שבנה. תיאור זה של העובדות מוסכם על הצד שכנגד, אך המשיבה הרחיבה את היריעה העובדתית, וראוי שחלק מהעובדות יצויין. הועדה המקומית לתכנון ובניה באשדוד העניקה היתר בניה לעותר בשלהי 1991. לטענת המשיבה חרג העותר מן ההיתר והגדיל את שטח החנויות בקומת הקרקע על חשבון השטח שיועד לחניה. חריגה זו גרמה למחסור של 29 מקומות חניה במגרש. נגד העותר הוגש כתב אישום. העותר ביקש היתר לבניה החורגת, ובמסגרת בדיקת העניין נבחן תשלום כופר החניה. העדר הסכמה על שיעור התשלום הביא להעברת הסוגייה בהסכמה לשמאי מכריע. העתירה הוגשה בתחילת שנת 2003. לשם הדיוק יצויין כי כחודש לפני כן הגיש העותר כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד הרשות להשבת הסכום ששולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. נקבע על ידי בית משפט השלום באשדוד, בפניו הוגשה התביעה, שנכון יהא להעביר את התביעה לפסים של עתירה מנהלית. משהובאה העתירה לבית משפט זה יש להכריע בה. כאמור הטענה הראשונה של העותר הינה כי אין מקור בדין לחייב אותו בתשלום. העותר הפנה אותי לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג - 1983. הוא מדגיש כי הרשות לא עמדה בדרישת התקנות, לרבות תכנית מאושרת בדבר החניון וקיומה של קרן מיוחדת אשר יעודה מימון הקמת החניון. הרשות מסתייגת מעמדת העותר, היא מדגישה שמצב הדין משתנה כאשר קיימת תוכנית מתאר מקומית. הוא המצב כאן (ראה סעיף 1 ו-3 לתקנות הנ"ל). השאלות יפות אך תחילה עלי לתת את הדעת לטענה מקדמית של הרשות בדבר שיהוי העותר בהגשת העתירה. 3. נראה כי יש ממש בטענה האמורה. נקבע כי מבחן השיהוי בהגשת עתירה מנהלית עומד על שלוש רגליים: א. שיהוי סובייקטיבי. ב. שיהוי אובייקטיבי. ג. הפגיעה בשלטון החוק (ראה: עע"מ 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו (3) 673). על בית משפט לבחון את טענת השיהוי תוך שהוא מאזן בין המבחנים האמורים. השיהוי הסובייקטיבי, קרי - בוחן התנהגות המאחר, הינו רב. תביעת העותר הוגשה כשבע שנים לאחר ששילם את הסכום אליו הגיע השמאי המוסכם. ככלל, השיהוי האובייקטיבי בעל משקל רב יותר מהשיהוי הסובייקטיבי. גם השיהוי האובייקטיבי ממשי, במקרה זה. הרשות התנתה את היתר הבניה של העותר בתשלום כופר החניה. זאת על רקע טענה שהעותר חרג מהיתר הבניה. כך או כך, התשלום אינו סכום של מה בכך וככל שהזמן עובר יש באפשרות השבתו לעותר משום פגיעה במנגנון התקין והשוטף של תפקוד העירייה כרשות. באשר לפגיעה בשלטון החוק, לא הונחה תשתית כי פרט לשאלת התמורה הפגיעה רבה היא. במקרה זה, אין טענה, למשל, כי שיקולי הרשות היו לא עניינים. קיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר פרשנות החוק. נותרה איפוא הטענה כי הפגיעה בשלטון החוק נובעת מהעדר תמורה. אך נכון לערוך סדר בדברים. בשלב הזה נבחנת טענת השיהוי בהקשר של קיום מקור בדין לגביית התשלום. הקשר זה אינו ממצה את עילת חוסר התמורה. עילה זו עומדת בצורה עצמאית. גם אם הרשות פעלה לפי דין בגביית הסכום, מחובתה להעניק תמורה. נכון הוא כי אם העותר לא קיבל ולא יקבל כל תמורה עבור התשלום, כי אז קיימת פגיעה בשלטון החוק. אך, על פני הדברים פגיעה זו עומדת איתן גם בהנחת הרשות שפעלה על פי דין בהחלטתה לגבות את כופר החנייה בתחילת שנת 1996. חובת מתן התמורה חלה על הרשות על אף שהעותר שילם ללא מחאה, ובהסכמה כי השמאי יקבע את שיעור התשלום. השיהוי של כשבע שנים בהגשת התביעה הינו שיהוי עצום. השיהוי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד, ארוך ביותר. מכאן מסקנתי שדין טענת העותר, בדבר העדר מקור בדין לגבות את כופר החניה, להידחות בשל טענת שיהוי. אמנם, מוטב תמיד להכריע בסכסוך לגופו של עניין, אך, טענת השיהוי הינה עיקרון מוכר במשפט המנהלי, ופרי ניסיון של איזון אינטרסים בין הפרט לבין הרשות. די לציין את התקופה של 45 יום להגשת תביעה מנהלית, המופיעה כתקופת תקרה בסעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, בכדי להעניק פרספקטיבה לגודל השיהוי כאשר מדובר בתקופה בת כשבע שנים. 4. נדמה איפוא כי לב העניין הינו טענת העדר תמורה. בנושא זה טענת העותר מושכת לב. עד היום אין סידור חניה. ואולם, יש לזכור כי העותר מבקש השבה של כל הסכום אשר שילם. תביעה זו מעמידה את העניין באור אחר. נסיבות המקרה הובילו אותי למסקנה כי במובן מסויים עתירת העותר הינה מאוחרת מדי ובמובן אחר מוקדמת מדי. אבהיר דברי. כפי שציינתי, תביעת העותר באשר לעצם הגבייה לוקה בשיהוי. באשר להעדר תמורה - זוהי טענה חלופית של העותר. הוא הסתפק בציון חלוף הזמן ואי הסדרת מקומות חניה. הרשות מסבירה כי על מנת להתחיל בעבודה היה עליה לפרסם מכרז. חברת דרכים זכתה במכרז והיא החלה במלאכה. נטען כי כיום החניון הולך ונבנה. לדבריה היא פועלת במרץ לבניית החניון הציבורי. המצב האמור מקשה על בית משפט להכריע בנדון בשלב זה. לא ניתן לדעת היום מתי, אם בכלל, תשלים הרשות את המלאכה. החסר בנתונים אינו מאפשר לבית משפט לכמת אם יש מקום להורות על השבה באופן מלא, אם בכלל. יהא על בית משפט לקבוע עמדה תוך כמה זמן היה על הרשות להשלים את בניית המגרש. הואיל ואין טענה כי נקבע מועד בחוק, המבחן המחייב הינו מבחן הסבירות. הרשות טוענת כי היא עומדת במבחן זה. המעניין הוא כי אף העותר, בבואו להגן על השיהוי בהגשת העתירה, טען "אין כל שיהוי... בהמתנה שלוש ארבע שנים לרשות שתבצע את התחייבותה לבנות חניון ציבורי מכספי העותר וכספי האחרים" (עמ' 9 לסיכומים). הנה כי כן אף העותר מודה שלא מדובר בפעולה שאמורה להשתרע על 40 יום ו-40 לילה בלבד. במסגרת עתירתו הוא לא הניח כל תשתית להגדרת הזמן הסביר להקמת חניון. 5. סוף דבר. עתירה זו מורכבת משתי עילות. האחת, העדר מקור בדין לגבות את הסכום שנגבה, והאחרת, העדר תמורה בעד התשלום. באשר לעילה הראשונה, סבורני כי דינה להידחות בשל השתהות העותר בהגשת התביעה, בנושא האמור. באשר לעילה השניה שונים פני הדברים. דעתי הנה כי אין מקום לדון בעתירה בשלב זה, ככל שהיא נוגעת בנושא העדר תמורה. משמעות הדבר הינה שבכל הקשור לעילת העדר התמורה העותר לא השתהה בהגשת עתירתו. כך עולה גם מעמדת הרשות שטענה שניתן להצדיק את אי-בניית החניון עד לימים אלו. קביעה זו מצביעה על הצד השני של המטבע. עולה, מבלי לקבוע עמדה גופא, כי אם יבחר בכך יהיה העותר רשאי, תוך זמן סביר, ועל רקע נסיבות העניין והתפתחות בניית המגרש, להגיש תביעתו מחדש בעילת העדר תמורה באופן מלא או באופן חלקי. בית משפט זה אינו מכמת, בכוונה, מהי תקופה סבירה לצורך הגשת תביעה להשבת הסכום ששולם. יחד עם זאת, נראה כי על העותר חלה חובה לבקש עדכון מהרשות מעת לעת בדבר קצב הבניה, לרבות הצפי לגבי מועד סיומה. אין זה אומר שבכוחה של הרשות למנוע מהעותר להגיש תביעת השבה, בכל זמן, בטענה שהבנייה בעיצומה. ברם, באשר לעתירה שהוגשה בפני, על סעדיה, במועד בו הוגשה, ולנוכח טענות הצדדים, סבורני כי אין מקום להיעתר היום לתביעה בגין העדר תמורה. העתירה נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי לא יעשה צו להוצאות. חניהכופר חניהכופר