חוזה חכירה ללא תאריך השלמת הבניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוזה ללא תאריך השלמת הבניה: השופט ד' לוין: .1המערער התקשר ביום 30.4.78 בחוזה עם המשיבה, לפיו החכירה המשיבה למערער יחידת בניין ששטחה 21.95מ"ר בבית עסקים, שהמשיבה עמדה להקים על מגרש ברמת-גן סמוך לבורסת היהלומים. בחזה זה הוצהרו, הותנו ונקבעו כמה וכמה דברים, הראויים לציון לענייננו. במבוא להסכם נאמר כך: "והואיל וברצון צד א' (הכוונה למשיבה - ד' ל') להקים על המגרש בנין שיעודו בורסת יהלומים" (ההדגשה שלי - ד' ל'). סעיף 1 בגוף החוזה קובע לאמור: "המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד הימנו". סעיף 12של החוזה קובע לאמור: "א. צד ב' (הכוונה למערער - ד' ל') מתחייב לעסוק ביחידה בעסקי יהלומים בלבד. ב. צד ב' לא יכניס למשרד כל מכונה הקשורה בייצור ובליטוש יהלומים. ג. מוסכם בזה כי במידה ויימצא כי השימוש ביחידה על ידי צד ב' אינו כפי שנקבע בס"ק א' לעיל, יחשב הדבר להפרת הסכם זה". סעיף 13קובע לאמור: "א. צד ב' מצהיר בזה במפורש כי בהיות הבנין מיועד לבורסת יהלומים יחולו תנאים והגבלות הנובעים מעובדה זו כגון: ביקורת ביחס למבקרים בבנין וכו'. ב. צד ב' מסכים לכל התנאים וההגבלות כנ"ל וכן מתחייב לקחת חלק בהוצאות הנובעות מכך". אכן, המיפרט הטכני המצורף לחוזה מלמד, כי הייעוד המיוחד הזה של בניין העסקים הצריך ציוד מיוחד, הכרוך בהוצאות ניכרות למערער ולחוכרים של יחידות עסק בבניין האמור. כך, למשל, מדובר על התקנת כספת בכל משרד, על התקנת מערכת אזעקה בבניין ובכל היחידות, אפשרות למערכת טלוויזיה במעגל סגור ואמצעים אלקטרוניים הדרושים להבטחה בבניין זה, כגון מנעולים חשמליים, לחצנים, מכשירי טלפון פנים וכל כיוצא באלה ... סעיף 14לחוזה קובע לאמור: "א. צד ב' מצהיר כי ידוע לו שביחס לחלקים האחרים של הבנין (מחוץ ליחידה) יהא צד א' חופשי לנהוג כפי שייראה לו, וללא כל הגבלה, ובלבד שלא תפגע זכותו של צד ב' בשימושו ביחידתו. ב. צד ב' ישתמש ביחידה, במתקנים בשירותים המשותפים הנועדים לכל החוכרים בבנין, מבלי להפריע לשימוש שאר החוכרים". (ההדגשה שלי ד' ל'). .2המערער עיסוקו ביהלומים. הוא התקשר, כאמור, בחוזה הנ"ל ורכש יחידה בבניין הנ"ל במטרה לקיים שם עסקי סחר ביהלומים. יתרה מזו: על- פי טענתו של המערער, אמור היה הבניין על-פי תכנונו להכיל גם אולם, שישמש קומת בורסה לבעלי העסקים שבבניין ולעוסקים עמם. הא ראיה - במיפרט הטכני, בתיאור הבניין נרשם, בין היתר, "קומת בורסה ...". בניית הבניין התנהלה בעצלתיים, אל נכון, משום שהחברה המשיבה נקלעה לקשיים כספיים והתקשתה, מחוסר מימון, להשלים את הבנייה. החוזה לא קבע כל תאריך מוסכם להשלמת הבנייה ולמסירת היחידה, שחכר המערער להחזקתו ולרשותו. המקום, אשר יועד בחוזה לקביעת מועד זה (בסעיף 3), נשאר ריק, שכן באותו סעיף נאמר: "וימסרנה לו לא יאוחר מיום ...". אולם, אין לפרש מצב דברים זה, כאילו מרשה הוא למשיבה להשהות את מלאכת הבנייה עד אין סוף, שכן במקרה כזה חל הכלל, כי צד לחוזה, המתחייב לעשות מעשה מוסכם, שומה עליו לקיים את התחייבותו ולבצע את המעשה בתוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. כלל זה מעוגן גם בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וגם בחוק המכר, תשכ"ח-1968: סעיף 41לחוק החוזים (חלק כללי) קובע לעניין זה: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". סעיף 9(א) לחוק המכר קובע לאמור: "מקום שהממכר לא נמסר על אתר, תהא המסירה זמן סביר לאחר גמירת החוזה". לפיכך, רשאי היה המערער להניח, שקרב ובא היום, שבו תושלם הבנייה, תימסר לו היחידה, והבניין כולו ישמש את ייעודו כבורסת יהלומים. והנה, לימים נודע למערער, שהמשיבה מתכוונת לעשות שימוש באולם, המצוי בבניין הלא גמור, למטרה שאיננה קשורה כלל ועיקר בענף היהלומים. אין חולק על כך, כי המשיבה אכן ביקשה להשכיר חלק זה שבמבנה לתקופה של שלוש שנים למשרד מהנדסים. המערער ראה בכך פגיעה משמעותית בעיקר מעיקרי החוזה ושינוי מהותי של ייעוד הבניין. לפיכך, הגיש תובענה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו וביקש, כי יינתן צו מניעה, האוסר על משיבה ו/או על כל הבא מכוחה או מטעמה לבנות או לשנות את קומת העמודים שבבניין, הבנוי על חלקה 627בגוש 6207ברח' בצלאל 48ברמת-גן, הוא הבניין הנ"ל, וכן כי יוצהר, שהמשיבה אינה רשאית להתיר השימוש באולם לכל מטרה אחרת זולת בורסה ליהלומים. .3שופט השלום המלומד, לאחר שמיעת הדיון ועל-פי התייחסותו לחוזה הנ"ל, לתנאיו, לטעמו ולהגיונו, הגיע לכלל המסקנה, כי המבקש (הוא המערער בענייננו) צודק, ועל-כן נעתר לתביעתו ופסק כדלהלן: "מוצהר בזה כי המשיבה אינה רשאית להשתמש בעצמה או להתיר למישהו אחר להשתמש באולם אלא למטרת בורסת יהלומים ולא לכל עסוק אחר שהוא". בנמקו את מסקנתו הנ"ל קבע השופט המלומד שתי קביעות עיקריות, עובדתיות-משפטיות, בשאלות המרכזיות שבמחלוקת והן: א. מתוך קריאת החוזה כולו עולה ברורות, שייעודו של הבניין הינו לשמש בורסת יהלומים, ודי, בין היתר, לתת את הדעת לכל אותן מגבלות, שהוטלו על המבקש כרוכש יחידה, כדי להבין, שמטרתם המוצהרת של הצדדים ייתה, כי בבניין זה לא יופעלו שום עסקים זולת עסקי יהלומים. ב. אכן, בסעיף 14א' לחוזה נקבע במפורש, כי המבקש יודע, שביחס לחלקים האחרים של הבניין (מחוץ ליחידה שחכר) תהא המשיבה חופשית לנהוג כפי שייראה לה. לכאורה, רשאית היא איפוא להחכיר יחידות בבניין, לרבות האולם, לכל מטרה שהיא ולעיסוקים מעיסוקים שונים. אולם הצהרה כללית ונרחבת זו צומצמה והוגבלה בסיפא לאותו סעיף לאמור: "ובלבד שלא תיפגע זכותו של צד ב' (המערער - ד' ל') בשימושו ביחידתו". האומנם עלולות זכויות המבקש להיפגע בנסיבות העניין? עיון בחוזה בכללו על המגבלות שהוטלו על החוכרים - המחייבות אותם לעסוק בעסקי יהלומים בלבד, להשתתף בהוצאות הכרוכות בהתקנת אמצעי שמירה ואזעקה, להגביל המבקרים בבניין ולפקח עליהם - מלמד, כי היה מוסכם בין הצדדים, שהשימוש הבלעדי המותר בבניין הוא לעסוק בעסקי היהלומים. החכרת יחידה למי שמבקש לנהל בבניין עסק שונה יפגע בהומוגניות של הרשאים להשתמש בבניין, כל דיכפין יבוא אז וייכנס, יתערערו סידורי הביטחון. זאת ועוד. מהמיפרט הטכני ברור, כי בתחומי הבניין, המיועד כאמור לשמש מרכז לסחר ביהלומים, יותקן אולם בורסה, שישמש לבעלי העסקים בבניין לקיום מסחרם התקין. לפיכך - זו מסקנת השופט המלומד - יש בהשכרת האולם למשרד מהנדסים כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש לשימוש ביחידתו. .4כנגד פסיקתו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי, וערעורה נתקבל, לאו דווקא מטעמיה של המשיבה. זו ביקשה לסתור את מסקנת השופט המלומד ולקבוע ולהצהיר, כי על-פי החוזה בכללו ועל-פי המותנה בו, רשאית המשיבה להחכיר יחידות, לרבות האולם, לכל מטרה, כפי שייראה לה מכוח סעיף 14א' לחוזה, וכי אין בהחכרה כזו משום פגיעה במערער. ערכאת הערעור סברה, כי טרם הגיעה שעת ההכרעה בסוגיה זו. גישת דרגת הערעור הייתה, כי מוקדם להתייחס לסוגיה נכבדה זו, משום שהבניין טרם הושלם. המשיבה טורחת להשלימו, הגם שלא הוגבלה בזמן מוגדר למסירת יחידות הבניין לחוכרים. המשיבה אינה מסוגלת להשלים את המבנה בשל מחסור במזומנים. בא-כוח המשיבה טען, ודבק בעמדתו, כי אין היא מבקשת לשנות טוטאלית את הצהרת כוונותיה. אם המצב ישתפר תוך שלוש שנים - תקופת ההכשרה של האולם - היא אמנם מעוניינת להקים במקום בורסה, הבניין עומד לא גמור, והכסף של ההשכרה ילך להשלמת הבניין. צו המניעה, האוסר השכרה זו, חוסם לה החמצן. אם זו הגישה המוצהרת, אם בלאו הכי אין המערער במצב, המאפשר לו לתבוע אכיפת החוזה כלשונו תוך שלוש שנות ההשכרה הנ"ל, אם ההשכרה נועדה לסייע למשיבה במימון, להשלמת הבנייה, כדי שהבניין יעמוד על תלו וישמש את ייעודו, כי אז ההצהרה וצו המניעה המבוקש יפריעו דווקא לתהליך השלמת הבניין, ואין הם רצויים, איפוא. מכאן המסקנה שבפסק-דינו של כבוד השופט מ' בן-דרור לאמור: " ... אין צורך ואין הצדקה, בשלב מוקדם זה, לדון בשאלת פירושו האמיתי והנכון של החוזה או בהתנהגותם של הצדדים. כל אלה שעתם ומקומם יהיו בתביעה אחרת, אם יהיה צורך זה, בעוד כשלוש שנים כשהמערערת (המשיבה דכאן - ד' ') תגייס את הכספים הדרושים לה להשלמת המבנה". תקופת ביניים זו אין פירושה אלא זאת, שהימצאותם של המהנדסים במבנה לא נועדה לקבוע שינוי בשימוש או במטרות, שנקבעו בחוזה, ובוודאי אין בה כדי להצביע על הפירוש הנכון, שיש לתת לזכותה של המערערת (המשיבה בענייננו) לגבי קביעת אופיו של המבנה האמור. כל אלה יכול שיתעוררו רק לקראת השלמת המבנה, וזאת אם תבקש המערערת לעשות שימוש במבנה, שימוש של קבע, למטרה שעליה יחלוק המשיב. ברם, כפי שהדברים נראים עתה ועד לשלבי השלמת המבנה, שאלות אלה אינן מתעוררות כלל. גישה זו נתקבלה על דעת יתר חברי ההרכב, ומשום כך - בלי להכריע בשאלות המרכזיות שבמחלוקת - נתקבל הערעור, ופסקו ההצהרתי של שופט השלום המלומד בוטל. .5פסק-דינו של בית המשפט המחוזי רק דוחק, למעשה, את הקץ ודוחה את הבירור במחלוקת הנוקבת, הקיימת בין בעלי הדין, שיחסיהם מעורערים ועכורים. גם משיושלם הבניין - צפוי, כי המחלוקת במלוא חריפותה והיקפה תצוף ותתעורר מחדש על-פי תביעה חדשה שתוגש. מה טעם איפוא לדחות את ההכרעה, משכבר מוצה הדיון? הייתי רואה בגישת ערכאת הערעור הצעת פשרה חיובית ואף מועילה, לתקופת ביניים, ובלבד שבגדר הסדר כזה הייתה נקבעת הסכמה בדבר דרך השימוש המותר במבנה הגמור לעתיד. אולם, משביקש המערער, בעתירתו, לפרש החוזה ולהכריע בשאלה שבמחלוקת לגופה, ומשפרשה המשיבה במהלך הדיון את מכלול טענותיה לשלילת גישתו העקרונית של המערער, נדרשת במקרה דנן קביעה החלטית לגופו של עניין. אכן, שני שופטי ההרכב האחרים - כבוד השופט מ' אילן וכבוד השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן - נטו להכריע במחלוקת עצמה. דעתם הייתה, כי על המערער בענייננו היה להוכיח, שזכות השימוש ביחידתו נפגעה. זאת לא הוכיח, ומטעם זה היו נוטים לקבל את ערעורה של המשיבה בענייננו. אולם גישת השופט מ' בן דרור הייתה מקובלת גם עליהם. משום כך הסתפקו רק בהערות אגב קצרות והצטרפו למסקנה, כי פסק-דינו של שופט השלום יבוטל מהטעם האמור בחוות-דעתו של כבוד השופט מ' בן-דרור. .6נראה לי, בכל הכבוד, כי פסק-דינה של ערכאת הערעור אינו יכול לעמוד, וממספר טעמים. א. אין זה מדויק לקבוע, ששעת ההכרעה בסכסוך שבין בעלי הדין טרם הגיעה. כאמור בראשית הדברים, גם כאשר אין המתקשרים בחוזה קובעים במפורש זמן מוגדר לביצוע התחייבות, זכאי הנושה לכך, שההתחייבות תבוצע תוך זמן סביר. במקרה דנן החוזה נכרת באפריל .1978פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביוני 1982(דהיינו מעבר ל- 4שנים לאחר כריתת החוזה). האין להניח, כי אותה שעה, ומכל מקום במרוצת שנה-שנתיים לאחר מכן, תגיע שעת הביצוע הסבירה? אמור איפוא, כי תוך תקופת ההשכרה המבוקשת של האולם למשרד המהנדסים, מן ההכרח יהיה להכריע בסכסוך גופו, ולוא גם כדי לקבוע, אם יש לאכוף ביצוע החוזה כולו, בשלמות וכרוחו, דהיינו השלמת המבנה בבניין, המיועד לעסקי יהלומים בלבד והכולל בתוכו אולם בורסה לניהול העסקים. ב. אין זה גם נכון לקבוע, כי מה שאולי אסור לה למשיבה לעשות בתום הבנייה מותר לה לעשות בתהליך הבנייה, כעולה מפסק דין, כי כל עוד הבנייה לא הושלמה רשאית המשיבה - הבונה כדי להשיג מימון להשלמת העבודות - להשכיר חלק של המבנה למטרות הנוגדות את החוזה, זאת כמובן בהתחשב בהנחה, שהחוזה אכן שולל מהמשיבה כל זכות להחכיר יחידות במבנה לכל מטרה, שאינה עסקי יהלומים, או לא להועיד במבנה אולם לבורסה. מה שאסור על-פי החוזה עם מימושו, אסור ממילא, ובאותה מידה, בטרם מימושו, שהרי השימוש החורג בטרם מימוש עלול להכשיל מראש את יכולת ביצוע ההתחייבות בהגיע שעתו. זאת ועוד. היכן נציב גבול לחריגים? אם תורשה חריגה שבהשכרת אולם הבורסה למשרד מהנדסים, מדוע לא תורשה, עד להשלמת הבנייה, השכרת יחידות נוספות למטרות ממטרות שונות, כאולמות משחקים ועוד כיוצא באלה? ג. השיקול, כי ההשכרה תסייע למשיבה לעמוד בהתחייבותה משום המימון, שיקל עליה במצוקה החומרית, שיקול זה אינו רלוואנטי לעניין, ואין להסתייע בו. יתרה מזו. כלל לא ברור, שהתמורה שהייתה מתקבלת מההשכרה, הייתה מושיעה את המשיבה. מצויות בדין ובהלכה דרכים נאותות להביא לביצוע התחייבות להקמת בניין, כאשר הבונה - הקבלן - אינו מסוגל לעמוד בהתחייבות בגלל חסרון כיסו, כגון מינוי כונס נכסים וכדומה. הפתרון, הניתן בפסק-דינה של ערכאת הערעור, אינו פתרון, אינו מבטיח דבר ואינו מסיים מחלוקת, אלא רק דוחה אותה ואולי אף מחריף אותה. ד. הלכה היא, כי חוזה יש לפרש ככל האפשר מתוכו וכרוחו, והוא הדין בענייננו. החוזה מדבר בעד עצמו, ודומה שברור לחלוטין מקריאתו, כי המתקשרים בחוזה התכוונו לכך, שהמבנה, שתקים המשיבה, ישמש לעסקי יהלומים בלבד ולא לעיסוקים אחרים, וכי שטח מתאים במבנה - הוא השטח שבמחלוקת - נועד לשמש אולם בורסה לבעלי העסקים בבניין. כך עולה בבירור מהמבוא לחוזה, שהוא חלק בלתי נפרד מגוף החוזה, מהתנאים המגבילים ומהדרישות המיוחדות שהתייחס אליהן, כאמור לעיל, שופט השלום המלומד, ומהמיפרט הטכני, שגם הוא מהווה חלק מההתקשרות בשלמותה. ה. לא רק מתוכנו של החוזה מגיעים למסקנה זו, אלא גם מהצהרות בא- כוח המשיבה במהלך טיעונו - בעת הדיון - כמצוטט בפסק-דינה של דרגת הערעור. בתגובה לחששות, שהעלה המערער בתביעתו, משיב בא-כוח המשיבה ומרגיעה: " ... אנו איננו מבקשים לשנות טוטלית את הצהרת כוונותינו. אם המצב ישתפר תוך שלוש שנים אנו מעוניינים להקים במקום בורסה ..." הווה אומר, מבחינה עקרונית מסכימה גם המשיבה, כי על-פי הצהרת הכוונות שומה עליה להועיד את הבניין לבורסה לעסקי יהלומים, אלא מה? היא זקוקה לחמצן לנשימה, למימון שתזכה בו בעקבות ההשכרה החריגה. לנימוק זה ניתנה כבר תשובה לעיל. ו. כאמור, חלק משופטי ערכאת הערעור סברו בחוות-דעתם הקצרה, שניתנה אגב אורחא, כי המערער לא הוכיח, שתיפגע זכות השימוש ביחידתו שלו עקב ההשכרה הנ"ל, ולא היא. להוכיח כי זו התוצאה הלכה למעשה לא יכול היה המערער, שהרי הבניין לא הושלם, והעסקים טרם הופעלו. אולם, המערער הצביע גם הצביע במידה רבה של הסתברות, כי אם בסופו של דבר תורשה המשיבה להחכיר יחידות למטרות שונות, שאינן עסקי יהלומים בלבד, למרות שהחוכרים חויבו לכך, ותורשה פעול בדרך, שעלולה למנוע ממנה את האפשרות להועיד אולם במבנה, שישמש בורסה לבעלי העסקים בבניין, תיפגע גם תיפגע זכות השימוש שלו ביחידתו. הדברים הוסברו בפסק-דינו של שופט השלום המלומד, ואני תמים דעים עמו. .7הנה כי כן, דעתי היא, כי דין הערעור להתקבל. יש להחזיר את פסק-דינו של בית-משפט השלום על כנו; ההצהרה, הכלולה בפסק הדין, תעמוד בעינה ובתוקפה. המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בדרגה זו ובדיון בבית המשפט המחוזי בסך כולל של 000, 40שקלים. השופט ג' בך: גם אני מסכים לתוצאה, אליה הגיעו חבריי הנכבדים, אולם הייתי מגביל את פסק-דיננו לעובדות המיוחדות של המקרה שלפנינו. נראה לי, כי ההחלטה העקרונית, הנשמעת מפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, הינה גורפת מדיי. בסעיף 6ב לפסק-דינו קובע חברי-הנכבד, בין היתר: "אין זה גם נכון לקבוע, כי מה שאולי אסור לה למשיבה לעשות בתום הבנייה מותר לה לעשות בתהליך הבנייה ... מה שאסור על-פי החוזה עם מימושו, אסור ממילא, ובאותה מידה, בטרם מימושו, שהרי השימוש החורג בטרם מימוש עלול להכשיל מראש את יכולת ביצוע ההתחייבות בהגיע שעתו". לדעתי, מסקנה אחרונה זו מתבקשת לא בכל המקרים. אם, לדוגמא, הייתה המשיבה, תוך הליך הבנייה, משכירה את האולם לצורך עריכת חגיגה מסוימת חד-פעמית או אף לצורך עריכת מסיבות או אירועים אחדים, מוגדרים וספציפיים, ובנסיבות ותוך התחייבויות חוזיות עם הנוגעים בדבר, שהיה בהן כדי לשלול כל חשש של סיכול המטרות האמיתיות של הבניין עם השלמתו, כי אז לא הייתי רואה בכך משום הפרת התחייבות כלפי המערער, ולא הייתי רואה הצדקה להתערבות בית המשפט. השאלה הקארדינאלית, שעל בית המשפט לשאול את עצמו כל אימת שמתעוררת בעיה מהסוג הנדון, הינה: האם קיים חשש סביר, שההסדרים החוזיים "החורגים" עלולים לסכן את מימוש מטרותיו האמיתיות של החוזה או לסכל את ביצועו התקין? אם התשובה על שאלה זו היא חיובית, כי אז "ההסדרים חורגים" אינם מותרים אלא בהסכמתם של הצדדים האחרים לחוזה העיקרי (ייתכן שהסכמה כזו תינתן, אם ישתכנעו, למשל, כל הצדדים, שהשכרות כאלה אמנם חיוניות הן כדי לממן את השלמת הבנייה). אם התשובה היא שלילית, היינו, כאשר משתכנע בית המשפט, כי אין בהשכרת הביניים הזמנית כדי להביא לסיכול ביצוע החוזה, אלא להפך, יש בה כדי לעזור להשלמת הביצוע ולזירוזו, כי אז נראית לי גישת בית המשפט המחוזי כמוצדקת, לפיה אין למצוא פסול "בעיסקת ביניים" שכזו. חברי הנכבד, השופט ד' לוין, מציג בהמשך פסק-דינו (באותו סעיף 6(ב) הנ"ל) את השאלה, לאמור: "זאת ועוד. היכן נציב גבול לחריגים? אם תורשה חריגה שבהשכרת אולם הבורסה למשרד מהנדסים, מדוע לא תורשה, עד להשלמת הבניה, השכרת יחידות נוספות למטרות ממטרות שונות, כאולמות משחקים ועוד כיוצא באלה?" נראה לי, כי יש בקריטריון, אותו הצעתי לעיל, כדי להשיב על שאלתו של חברי הנכבד. אלא שדעתי כדעת חבריי הנכבדים, שחוזה ההשכרה, שנעשה על-ידי המשיבה ביחס לאולם האמור במקרה דנן, עלול אמנם להביא לסיכול ביצועו התקין של החוזה עם המערער, הן מבחינת מהותה של אותה השכרה והן מבחינת תקופת תחולתה. מצטרף אני בעניין זה במיוחד לדבריו של חברי הנכבד השופט ש' לוין בסיפא של חוות-דעתו. בכפוף להערות הנ"ל, מסכים אני, כאמור, לקבלת הערעור. השופט ש' לוין: .1המשיבה טענה לפני הערכאות הקודמות וגם לפנינו, שמטרת החוזה, שהבניין ישמש כבורסה ליהלומים, סוכלה, ודווקא בעטיה של המערערת. נוטה אני לחשוב, שאין לנו עילה להתערב בשיקוליו של בית-משפט השלום, שדחה טענה זו. מחקירתו הנגדית של איש המשיבה, מר קלאוס, בהמ' 6614/81 של בית משפט השלום (שהפכה לחלק מחומר הראיות), יוצא, לכאורה, שגם לפי גירסתה אין המערערת משמשת כגורם לאי-פתיחת אולם הבורסה בבניין. אך, אפילו סוכלה המטרה של פתיחת אולם בורסה, לא יוכל הדבר להושיע את המשיבה, כל עוד היא דוגלת בתיזה, שהבניין יועד למטרת מסחר ביהלומים, והוא עדיין מיועד למטרה זו. הנה כי כן, העיד איש המשיבה מר פרייס (בעמ' 6): " ... הבנין נבנה לצורך מסחר ביהלומים ואנו עומדים על כך גם היום ... (מנהל המערערת) יכול למכור המשרד רק ליהלומנים". בנסיבות אלה, גם אם אניח, לטובת המשיבה, שהוראות החוזה לעניין ייעודו של הבניין לשמש כבורסה ליהלומים הן דו-משמעיות, עדיין השכרת יחידה בבניין למי שאיננו עוסק במסחר ביהלומים (או במטרה נלווית) סותרת את הפירוש שהיא עצמה נותנת להסכם. .2מסכים אני עם חברי הנכבד, השופט ד' לוין, שיש זיקת גומלין בין מועד החובה לבצע את ההסכם לבין זכותה של המשיבה להשכיר יחידות בבניין ל"זרים", ואולי אפשר היה להצדיק מקצת הנמקותיו של בית המשפט המחוזי, לו הוברר, שטרם הבשיל המועד המוסכם (או הסביר) למסירת המשרד למערערת; אילו נוצרה תקופת ביניים, שבגדרה טרם קמה התחייבות המשיבה למסור למערערת את המשרד, ייתכן שלא הייתי רואה פסול בהשכרת ביניים של יחידות בבניין לשאינם יהלומנים. דא עקא, שדווקא מראיותיה של המשיבה בבית-משפט השלום יוצא, שאין הדבר כך; שהרי מדבריו של מר פרייס (בעמ' 6הנ"ל) יוצא, כי "המשרדים גמורים למעשה ומי ששילם קבל מפתח ... נכנסו 5- 4אנשים העוסקים ביהלומים עד כמה שידוע לי". מכאן שתקופת ביניים כאמור לא נוצרה, ולכאורה המערערת, בכפיפות למילוי התחייבויותיה, יכולה לקבל את משרדה על אתר. לפיכך גם דעתי היא, שדין הערעור להתקבל, כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. בניהחוזהחכירה