ערעור על החלטת פסלות שופט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת פסלות שופט:   בפני ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופט הדר) מיום 30.12.2002, לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (ת.ד 70235/02).   1.        נגד המערער הוגש (ביום 14.5.2002) כתב אישום (ת.ד 70235/02) המייחס לו אישום של גרימת מוות בנהיגה רשלנית (להלן - התיק העיקרי), עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - פקודת התעבורה) ביחד עם סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בד בבד הוגשה נגדו בקשה (ב"ש 1254/02) לפסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים (להלן - התיק הקשור), לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה. בדיון שהתקיים (ביום 14.5.2002) בתיק הקשור, הסכים המערער להישאר בפסילה למשך שישה חודשים וביקש לקיים את ההקראה בתיק העיקרי. בית המשפט נעתר לבקשה וקיים באותו מעמד דיון בתיק העיקרי. במסגרת דיון זה, כפר המערער בעובדות כתב האישום וברשלנות המיוחסת לו אך הודה בתוצאה והודיע לבית המשפט שאינו כופר בקשר הסיבתי שבין מעשיו לתוצאה. בדיון שהתקיים בתיק העיקרי (ביום 4.7.2002), ביקש המערער לחזור בו מהכפירה ולהודות בכתב האישום. בית המשפט קיבל את בקשתו והרשיע את המערער באותו מעמד בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.   2.        המערער העביר (ביום 24.11.2002) בקשה לבית המשפט בה הוא מבקש לאפשר לו לחזור חלקית מההודיה לגבי חלק מסעיפי כתב האישום. המערער הדגיש בבקשתו כי אינו חוזר בו מההודיה לגבי אחריותו לתאונה ולגבי הקשר הסיבתי שבין מעשיו לתוצאה. בקשת המערער נתמכה בחוות דעת מומחה (להלן - חוות דעת המומחה). בית המשפט קבע את הבקשה לדיון והציע לצדדים כי הכרעת הדין לא תשונה, אך במסגרת הראיות לעונש תביא התביעה את בוחן התנועה שיציג את ממצאיו ויתייחס אל חוות דעת המומחה. התביעה סירבה להצעת בית המשפט תוך שהיא מציינת כי בקשת המערער משמעה בחירת העובדות בכתב האישום בהן הוא מודה. לפיכך, הודיעה התביעה כי היא מסכימה לכך שהמערער יחזור בו מהודאתו בתנאי שתיערך הקראה מפורטת והתיק יקבע לשמיעת כל הראיות. כן ציינה התביעה את עמדתה לפיה ראוי כי יקבע מותב אחר לשמיעת הראיות. בית המשפט ראה בעמדתה האמורה של המשיבה משום בקשת פסילה שלא הוכתרה בכותרת המפורשת. לפיכך, שאל בית המשפט (ביום 16.12.2002) את המשיבה האם ברצונה לבקש את פסילתו. תגובת המשיבה היתה כי לא מבוקשת פסילתו של בית המשפט אולם היא סבורה שמוטב כי מותב אחר ישמע את התיק. המערער, מצידו, ביקש מבית המשפט שלא לפסול עצמו מלדון בתיק. בית המשפט פסק כי הגם שאין בפניו לכאורה בקשת בעל דין לפסול עצמו, למעט אותה אמירה של המשיבה לפיה אין זה ראוי כי ישמע את התיק, החליט לשקול האם לאור מכלול ההתרחשויות בתיק ראוי כי התיק יידון בפניו. מסקנת בית המשפט היתה כי עליו לפסול עצמו מלישב בדינו של המערער. זאת בשל חשיפתו לעמדת ההגנה במשפט שהתנהל, ובכלל זה לחוות דעת המומחה אשר כללה ניתוח מפורט של ראיות התביעה שיש בו, לדעת בית המשפט, כדי להשפיע על מסקנותיו עוד בטרם החל המשפט. מכאן הערעור שלפני.   3.        בערעורו טוען המערער כי אין בחשיפת בית המשפט לחוות דעת המומחה כדי להקים לבית המשפט עילת פסלות. לטענת המערער, הדברים נכונים ביתר שאת לאור העובדה שמדובר בראיות מטעם ההגנה שהן קבילות לחלוטין. המערער מציין כי אף המשיבה לא בקשה מבית המשפט לפסול עצמו. לא זו אף זו - לטענת המערער הפסקת ההליך המשפטי וחידושו בפני שופט אחר יגרמו לו עינוי דין מיותר. זאת כאשר המערער בחר להודות, על אתר, בגרימת התאונה וכל שביקש לאחר מכן, תוך הסתמכות על חוות דעת המומחה, הינו לכפור במספר טענות עובדתיות שיש בהן, לטענתו, כדי ללמד על רשלנות גבוהה מזו שהופגנה למעשה. על כן, מבקש המערער מבית המשפט להורות על ביטול החלטת בית המשפט לתעבורה ולהורות למזכירות להחזיר את התיק לשופט הדר לשם המשך הדיון לגופו.   4.        פניתי, ביום 12.2.2003, מכוח סמכותי לפי סעיף 147(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אל השופט הדר וביקשתי ממנו להעיר את הערותיו באשר להשפעה שהיתה לראיות אליהן נחשף על שיקול דעתו. בתגובתו (מיום 16.2.2003) ציין השופט הדר כי בשל השתלשלות האירועים בעניינו של המערער, נחשף כבר למעשה למכלול ראיות התביעה וכן לעמדת ההגנה באשר להן. זאת עוד בטרם החל המשפט ובטרם הועדו עדים. בין ראיות אלה מצויה חוות דעתו של המומחה אשר מבקרת את ממצאי בוחן התנועה וחולקת עליהם. זאת כאשר בוחן התנועה הוא, לדברי השופט הדר, העד המרכזי בתיק. את השפעת הראיות אליהן נחשף על שיקול דעתו תיאר השופט הדר כ"מרחיקת לכת" (סעיף 8 לתגובתו).   5.        לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כאשר מדובר בפסילה עצמית של שופט היושב בדין, כמו במקרה שלפנינו, יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט לפיה מן הראוי הוא שימנע מלדון במקרה שלפניו (ראו ע"א 8124/01 משה קאשי חב' קבלנית לבנין נ' אהרונוב (לא פורסם)). בית משפט זה כבר עמד על כך כי "לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב (לא פורסם; להלן - עניין שחר)). בהתאם לכך נקבע כי "אין הקבלה בין טעם פסילה המועלה מצד נאשם לבין פסילה עצמית על ידי שופט. הווי אומר, כדי ששופט יחליט לפסול עצמו לפי שיקול דעתו, אינו דרוש קיומן של נסיבות שהיו יכולות לשמש גם לנאשם כטעם לפסילת השופט" (ע"פ 1828/92 גדריך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). העולה מן האמור הוא שרשאי שופט, הנוכח כי בנסיבות העניין הנדון לפניו לא ראוי שיוסיף לשבת בדין, לפסול עצמו אף בלא שהתבקש לעשות כן על ידי מי מהצדדים. אולם, החלטת השופט לפסול עצמו אינה אלא ראשית הדרך ובית משפט זה רשאי להפוך את החלטתו שכן "להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 677). על השופט הפוסל עצמו להביא בגדר שיקוליו כי "שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו במקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט" (ע"פ 5756/95 עתאמנה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם)). אם לא יעשה כן יפגע האינטרס רב הערך של אמון הציבור שכן "השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה" (עניין שחר).   6.        במקרה שלפני, מצביע המערער על הפגיעה הצפויה בו באם יועבר הדיון בעניינו למותב אחר. אל מול החשש לפגיעה זו, ניצב חששו של השופט הדר, היושב בדינו, שיבצר ממנו לנהל את ההליך כנדרש לאור החשיפה המלאה לכל הראיות. חשש זה, העולה מהחלטתו של השופט הדר, אינו קל. הוא אף גובר לנוכח תגובת השופט (מיום 16.2.2003), המלמדת כי מקור החלטתו לפסול עצמו אינו אך באי נוחות גרידא, שאין בה כדי להשליך באופן ממשי על ניהול המשפט, כי אם בהשפעה "מרחיקת לכת" שהיתה, לדבריו, לחומר הראיות אליו נחשף. בנסיבות אלה, מתגבש חשש אובייקטיבי למשוא פנים שבגינו יש להשאיר את החלטת השופט לפסול עצמו מלשבת בדינו של המערער על כנה.              אשר על כן, דין הערעור להידחות.ערעורפסלות שופטשופטים