כליאת כתפיים בלידה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כליאת כתפיים בלידה:  כללי התובע קטין, והוא נולד ביום 9.2.1994. במהלך לידתו ארע סיבוך, המכונה "כליאת כתפיים" (או "היצרות כתפיים", ובלועזית - SHOULDER DYSTOCIA), כאשר ראשו של העובר יוצא, אך שאר הגוף נכלא פנימה, על שום שהכתפיים רחבות מכדי לצאת כרגיל. משנכלאו כתפי התובע (לאחר שראשו יצא) הוא יולד והכתפיים שוחררו, אך לא בלי שנותר בו נזק. בתובע אובחן, עם לידתו, שיתוק על שם ארב (ERB) בגפה העליונה הימנית. הוא תבע את בית החולים שבו הוא נולד על מנת שיפצה אותו על הנזק הנובע מן השיתוק, מתוך שהוא טוען כי השיתוק ארע לו משום התרשלות שהתרשל כלפיו הנתבע בלידה. הוא טוען, כי לפי משקלו בעת שהגיעה אמו לחדר הלידה (נקדים ונציין, הוא נולד במשקל 4250 גרם) - היה על רופאי בית החולים לצפות, כי לידתו תהא כרוכה בסיכון של כליאת כתפיים. הערכה שכזו לא נעשתה, וממילא לא נעשתה כל הערכות הולמת, שתקדם את פני הסכנה, והסכנה נתממשה לדאבונו, ולאחר שראשו יצא נותרו כתפיו כלואים בפנים. במהלך חילוץ הכתפיים נגרמה החבלה שגרמה לשיתוק. הצוות שיילד אותו לא היה הצוות הצריך שיהא בנסיבות שכאלה, ומכל מקום לא היה מיומן, כך טוען התובע, ולא עשה את הפעולות הנכונות, שאילו נעשו היו מונעות את הנזק. הנתבע התגונן מפני התביעה ודחה את הטענה שהוטחה בו, כאילו התרשל כלפי התובע. הוא טוען, כי לא ניתן כלל לחזות את התרחשותה של כליאת הכתפיים. הוא כופר בכך, שלפי מצבו של העובר היה על הרופאים להיערך היערכות מיוחדת. הוא טוען כי הצוות הרפואי ערך, עובר ללידה, את הבדיקות שיש לעשותן לפי נסיבותיו של המקרה. מכל מקום, משאירעה כליאת הכתפיים - הצוות הרפואי שיילד את התובע, שהיה צוות מיומן וראוי, עשה את הפעולות הצריכות למצב של כליאת כתפיים. השיתוק, בין אם הוא תוצאה של כליאת הכתפיים (ואף בזאת כופר הנתבע) ובין אם לאו, לא נבע ממעשה או מחדל של הצוות המיילד, שעשה את כל שצוות סביר היה עושהו בנסיבות העניין.  הראיות 3. לשם הכרעה בשאלת רשלנותו של בית החולים הנתבע נתן כל אחד מבעלי הדין חוות דעת של מומחה מטעמו. מטעם התובע ניתנה חוות דעתו של פרופ' יוסף שנקר; הנתבע תמך את הגנתו בחוות דעתו של פרופ' גונן אוהל. שני המומחים נחקרו שתי וערב על חוות דעתם. ועוד העידו בבית המשפט מספר עדים: מטעם התובע העידה אמו; מטעם הנתבע העידו הרופאה המיילדת (דר. מרינה קפולנסקי) ומנהל מחלקת נשים בבית החולים הנתבע (דר. מרואן חכים).  רשלנות 4. עוולת הרשלנות עומדת בבסיס תביעת התובע. בכגון דא על התובע לשכנע בשניים: האחד - התרשלות שהתרשל כלפיו הנתבע, והשני - קשר סיבתי שבין ההתרשלות לנזק. בהוכחת ההתרשלות על התובע להראות תחילה, כי בית חולים חייב חובת זהירות מושגית כלפי ילוד. דומה שעל קיומה של חובת זהירות מושגית שכזו איש לא חלק. אחר כך על התובע לשכנע, כי בית החולים הנתבע הפר את חובת הזהירות (הקונקרטית) כלפיו. אם יעשה כך כי אז יוכיח את ההתרשלות. אלא שדרכו לא תצלח בהוכחת עוולת הרשלנות אם לא ישכנע, כאמור, בקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע הנזק.   ובמלים אחרות, ואולי הן הולמות יותר את המקרה שבפנינו, על התובע לשכנע, כי הנתבע סטה מן הנורמות המקובלות בענף הרפואה הנדון, והחלות על מקרים כגון המקרה שלפנינו (התרשלות), ובשל סטייה זו מן הנורמות הראויות - סובל התובע כיום משיתוק בכתפו הימנית (קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק).  5. הבה ונניח להעמדה זו של הדברים, והרי היא כללית משהו, על מנת שנראה מהו שטוען לו התובע ומהו שעליו לשכנע על מנת שיוכיח את אחריותו (ברשלנות) של הנתבע לנזקיו. ובכן מספר נדבכים בונים את טיעונו של התובע, לביסוס רשלנותו של הנתבע:ב  א. אחד הסיכונים לכליאת כתפיים הוא עובר גדול מימדים ("מקרוזומי"). על כן, עם בואה של יולדת לבית חולים - על הרופאים לערוך ליולדת בדיקה של משקל העובר. הבדיקה צריכה להיות הן קלינית והן במכשיר אולטרא סאונד. אם ההערכה מן הבדיקה מעלה, כי העובר הוא מקרוזומי, כי אז הרופאים עשויים לחזות, כי תתרחש כליאת כתפיים, ועל כן עליהם להיערך בהתאם, על ידי הצבת צוות רפואי מתאים (ובו רופא מיילד בכיר, רופא מרדים ורופא ילודים). עם התרחש הסיבוך של כליאת כתפיים על הצוות המיילד לנקוט בתמרון על שם "מקרוברטס", המשחרר את הכתפיים ומשלים בכך את הלידה.  ב. במקרה שלנו, כך ממשיך טיעונו של התובע, בעת שהגיעה אמו לבית החולים לא נעשתה בה הערכה (ראויה) של משקל העובר. הבדיקה היתה צריכה במיוחד במקרה של התובע, משום ההיסטוריה של ההיריון, שהרי נעשו באם בעת הריונה בדיקות (העמסת סוכר), הנעשות כשיש חשש לעובר גדול.  ג. משלא נעשתה הערכת משקל, ומשהצוות המיילד לא ידע, על כן, כי עניין לו בעובר גדול, לא נצפתה על ידי הצוות גם הסכנה, הנובעת מהיות העובר גדול, משמע כליאת כתפיים. על כן גם לא היתה הכנה מתאימה של בית החולים, משמע לא הוצב בחדר הלידה צוות מתאים, הכולל רופא מיילד בכיר, רופא מרדים ורופא ילודים. לטענת התובע - לא השתתפה בלידתו אלא מיילדת (אחת) בלבד (שאיננה רופאה).  ד. הנדבך הבא בטיעונו של התובע: משאירעה כליאת הכתפיים, לא טופל האירוע כדבעי על ידי המיילדת האחת, שלא עשתה את שצריך היה לעשותו בכגון אלה.  ה. טיעונו של התובע מושלם בטענה, כי משלא נעשו הפעולות הצריכות לסיבוך מסוג זה בלידה - נגרם לו השיתוק על שם ארב. שיתוק זה, כך התובע, נגרם כתוצאה של פעולות לא נכונות בלידתו.  העובדות 6. זהו טיעונו של התובע. הטיעון איננו יכול שייבחן אל נכון, בטרם נקבע את העובדות הצריכות לנו. ובכן אלה הן העובדות:נ  7. אמו של התובע ילידת 1972 היא. התובע הוא בנה השני. לפניו היא ילדה את בנה הראשון בשנת 1992 ומשקלו בלידה היה 3600 גרם. אין לנו אינדיקציה לתחלואה אצל האם או בקרב בני משפחתה. בעת ההיריון היא היתה במעקב של התחנה לבריאות האם והילד ("טיפת חלב"). בדיקות שונות שנעשו בה במהלך הריונה נתגלו כתקינות.  8. ביום 9.2.1994 הגיעה אם התובע עם צירי לידה לבית החולים הנתבע, על מנת ללדת את בנה. השלב הראשון של הלידה (משמע עד כדי פתיחה מלאה) ארך כ- 7 שעות, במהלכו נעשו באם בדיקות שגרתיות שונות, כולן נמצאו תקינות. בשלב השני של הלידה, שארך 12 דקות בלבד, היתה ירידה ספונטאנית של הראש, ולאחר לידת הראש נכלאו הכתפיים. לשם שחרור הכתפיים ולידתם נעשתה אפיזיוטומיה (חיתוך הפות) ותרגולת על שם מקרוברטס, והכתפיים אמנם שוחררו והלידה הושלמה. משקל התובע בלידתו - 4250 גרם. הוא דורג עם לידתו ב-"אפגר 9" בדקה הראשונה ו"אפגר 10" בדקה החמישית שלאחר הלידה (אין חולק, כי "ציון" זה, המתאר בסולם של 0 עד 10 את מצב הילוד מייד לאחר הלידה, הוא ציון גבוה).   מייד לאחר הלידה אובחן בתובע שיתוק על שם ארב בכתף ימין. הוא אושפז בפגיה של בית החולים, ומצבו היה טוב, להוציא השיתוק שאובחן. אורטופד שבדק אותו אישר את האבחנה.   לפי חוות דעת של מומחה מטעם התובע (פרופ' וייס), בשל השיתוק נותרה בו נכות צמיתה בשיעור של 40%. 9. עובדות אלה שציינתי למעלה אינן שנויות במחלוקת. שנויה במחלוקת השאלה, מי היה הצוות שיילד את התובע, ומה מיומנותו. ובכן אמו של התובע העידה, כי בכל מהלך לידתה לא ראתה רופא, וכי מי שיילדה אותה היתה מיילדת אחת שאיננה רופאה, וגם לאחר שארע הסיבוך לא בא לאותה מיילדת בודדה כל סיוע, והיא פעלה לבדה כל העת.   אין בידי לקבל עדות זו של אם התובע, מטעמים מספר: א. עניין לנו בעדות (יחידה) של קרובה של בעל דין, ובחינתה צריכה שתיעשה בזהירות הראויה. לא ראיתי טעמים טובים לקבוע ממצא על פי עדות זו, שלא נתמכה בראיות כי אם נסתרה על ידן. ב. בתיעוד הרפואי של הלידה מצוין, כי בלידה נכחה הרופאה דר. קפולנסקי, בניגוד גמור לעדותה של האם. ג. מן התיעוד הרפואי של הלידה אנו יודעים, כי לאחר שנכלאו כתפיו של התובע נעשה באמו תמרון על שם מקרוברטס. על פי תמרון זה - מורמות רגליה של היולדת כלפי מעלה והן נלחצות כלפי הבטן. הדבר נעשה על ידי מספר אנשי צוות, שהרי אדם אחד איננו יכול לעשות את הפעולה המאומצת הלזו. אמו של התובע העידה, כי בעת שארע הסיבוך - היא עצמה סייעה למיילדת (שהיתה יחידה בלידה, לטענתה) להרים את רגליה שלה. עדות זו נשללה על ידי העדויות ששמעתי, ומהן למדתי כי לא יתכן שהסיוע לתרגולת מקרוברטס יבוא מן היולדת, כי אם הוא צריך במספר אנשי צוות, שירימו בחוזקה את הרגליים וילחצו עד לצאתם של הכתפיים, כאמור. ד. הרופאה המיילדת העידה בפניי, כי היא נכחה בלידה מתחילתה ועד סופה. עדות זו נאמנה עליי, אף כי ברור לי, כי הרופאה לא יכולה היתה לזכור את האירוע המסויים הלזה, שהרי עם כל הקושי שבו ועם כל נדירותו, משך שנותיה הרבות כרופאה היא נכחה במספר רב מאוד של לידות, ובתוכן, מן הסתם, בלידות שהסתבכו. עם זאת, הרופאה יכולה היתה להעיד לפי הגיונם של דברים ולפי שהיא נוהגת לעשות בתנאים נתונים שהוצגו בפניה. ואמנם ראינו, כי היא זיהתה את כתב ידה על גבי התיעוד הרפואי של הלידה, ובעדותה היא הסבירה, כי אם בכתב ידה רשומים הדברים, כי אז הפעולות המפורטות בכתב היד הן פעולותיה שלה, והיא ממילא היתה נוכחת בזמן הלידה. ואותה רופאה גם העידה כיצד נעשית (על ידה) תרגולת מקרוברטס, ושלא כטענת האם - אי אפשר שהתרגולת תיעשה בסיוע של היולדת לבדה, כי אם על ידי מספר אנשי צוות. כאמור, עדות זו נאמנה עליי.  10. אם כן השתכנעתי, כי בלידתו של התובע נכחו דר. קפונלסקי ומיילדת נוספת. אגב אותה מיילדת, היא לא הובאה לעדות מטעם הנתבע. ואמנם נכון הוא, כי עדותה חשובה מאוד למשפט שלפנינו, ונכון הוא כי דרך כלל יש לזקוף לחובת בעל הדין (כאן - הנתבע) את העובדה, כי לא הביא עד בעל חשיבות להעיד במשפט. אלא שמיילדת זו, והרי היא תושבת צרפת, חזרה לארצה לפני מספר שנים. נשים לב, כי התביעה הוגשה כשש שנים לאחר הלידה. בנסיבות אלה, וכאשר עדותה של דר. קפולנסקי הותירה בי רושם חיובי, ומשעדותה נתמכת ברישומי בית החולים, יכולתי לקבוע בלא היסוס את שקבעתי למעלה, משמע כי הרופאה דר. קפולנסקי נכחה בלידת התובע, ונקטה בתמרון ע"ש מקרוברטס בעת שנכלאו הכתפיים.   רשלנות - דיון 11. בשאלת אחריותו של הנתבע ברשלנות שהתרשל כלפי התובע אין אני צריך לבחינת כל הנדבכים שבטיעונו של התובע, כפי שנפרסו למעלה. באורח מפורש יותר אומר, כי אין אני צריך לקביעת הנורמה לה טען התובע, כאילו היה על בית החולים לבדוק את משקל העובר עם הגעת האם לבית החולים הן בבדיקה קלינית והן בבדיקת אולטרא סאונד. אין לי גם צורך להכריע בשאלה, האם בית החולים קיים אחר נורמה זו והעריך את משקל העובר כדבעי. אין אני צריך גם לשאלה, מהו ההרכב "הנכון" של הצוות הרפואי שצריך להציב בלידה, בעת שמסתבר (לפי הערכת המשקל) כי העובר גדול במיוחד.   12. את כל אלה ציינתי, על שום מספר טעמים: ראשית, מקובל על הכל, כי כאשר ניתן לחזות את התרחשותה של היצרות הכתפיים, הדרך היחידה למנוע את נזקיה היא בביצוע ניתוח קיסרי. כך באו הדברים לידי ביטוי בע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' אסי מימון (קטין) ואח', מו(5) 628, 630:נ  "מרגע שיוצא ראש העובר ומתברר כי קיימת היצרות כתפיים, לא ניתן למנוע את הנזק לעובר... ... הסיכון שבמהלך לידה תתרחש היצרות כתפיים ניתן לחיזוי מראש במידה כזו או אחרת של דיוק, והדרך למניעתה של היצרות כתפיים, מקום בו קיים חשש להתרחשותה, היא עריכת ניתוח קיסרי."   אלא שבמקרה שלפנינו שני המומחים כאחד היו בדעה, כי לפי הסטנדרטים המקובלים לא היה כל מקום לבצע ניתוח קיסרי, שיקדים תרופה למכה (גם אם מסקנה זו מסקנה רטרוספקטיבית היא), גם לו נעשו בדיקות מקדימות של משקל העובר, שהיו מעלות כי משקלו 4.250 ק"ג (ואינני קובע כי בדיקות שכאלה לא נעשו). שים לב לכך, כי המומחה מטעם התובע מציין בחוות דעתו (עמוד 5 סעיף 9), כי "כאשר חשוד העובר להיות עובר מקרוזומי אצל אשה שאינה סכרתית משקל גבולי ללידה לידנית הוא 4.5 ק"ג". ואנו יודעים, כי אמו של התובע לא היתה סכרתית, ועל כן במשקל עובר של 4.250 ק"ג (משקלו של התובע בלידתו) לא היה כל מקום לבצע ניתוח קיסרי. כל שהיה על הצוות הרפואי לעשותו, איפוא, להמתין ללידה ולקבל את פני הרעה.  13. אם כך, אין לך דרך טובה למנוע כדבעי את נזקי היצרות הכתפיים, אלא בניתוח קיסרי. אם התופעה מתרחשת, כי אז עשוי שייגרם לעובר נזק, גם אם הצוות המיילד הוא צוות מיומן, וכל פעולותיו בלידה טובות.  "סיבוך זה ... הינו אחד החמורים במיילדות "באשר הוא כרוך בשיעור גבוה ביותר של תמותה ותחלואה עוברית". בהתרחש היצרות כתפיים, העובר גדול מכדי שניתן יהיה לחלצו כרגיל בלידה וגינאלית. ראש העובר אמנם יוצא ללא תקלות, אך לא כן לגבי הכתפיים, וכתוצאה מכך יש לחלץ את העובר בדרכים אשר גורמות לו נזק חמור, לעתים עד כדי מוות ... מרגע שיוצא ראש העובר ומתברר כי קיימת היצרות כתפיים, לא ניתן למנוע את הנזק לעובר." (ע"א 2694/90 הנ"ל, ע' 630, ההדגשות שלי - א.א.).  אם כך הנזק הוא בלתי נמנע, במובן זה שגם אם תתבצענה כל פעולות החילוץ, הראויות להתבצע בנסיבות שכאלה, עשוי שיתרחש הנזק (ואין בכך כדי לומר, כמובן, כי בכל מקרה של היצרות כתפיים מתרחש נזק). ואף על פי כן סברתי, כי יש מקום לבחון את הפעולות שעשה הצוות הרפואי שנכח בלידת התובע, בתגובה להתרחשותה של כליאת הכתפיים, ובדיקתי העלתה, כי הצוות, שהיה מיומן ומנוסה בכגון דא, עשה את שצריך היה לעשותו בנסיבות העניין, ואולי הציל על ידי כך את חיי התובע. השתכנעתי, כי בעת שנכלאו כתפיו של התובע פעל הצוות המיילד כפי שצוות רפואי סביר היה נוהג בנסיבות העניין, לפי הפרוטוקול המקובל במקרה של כליאת כתפיים בלידה, ולא התרשל כלשהו בפעולת החילוץ (של הכתפיים). מלים אחרות, לא משום מעשה או מחדל של הצוות הרפואי בפעולותיו בחילוץ הכתפיים נגרמו לתובע נזקיו. לא על הצוות הרפואי על התובע להלין, כי אם על בורא עולם, שהרשה כי התובע ייוולד עם תופעה קשה של היצרות כתפיים.  14. אמרתי, כי השתכנעתי ממיומנותה הראויה של דר. קפולנסקי, והדברים נאמרים חרף העובדה, כי היא איננה רופאה מומחית בתחום בו עסקינן. אנו מדברים ברופאה, שהוסמכה בשנת 1980; היא עסקה, מאז הוכשרה לרפואה, בתחום המיילדות והגניקולוגיה. בכל שנות עבודתה כרופאה היא עבדה בחדרי לידה בבתי חולים. היא נתקלה בתופעה של כליאת כתפיים 4-5 פעמים במהלך שנותיה כרופאה, ומסתבר כי זהו מספר רב של פעמים, משאנו יודעים כי התופעה נדירה מאוד. העובדה כי דר. קפולנסקי איננה רופאה מומחית מוסברת בכך שהיא עלתה ארצה מחבר העמים לפני כעשור שנים, כשבאמתחתה ניסיון רב שנים במיילדות, ועל כן לא החלה בהתמחות רשמית, אלא עבדה כרופאה בהתמחות (לא רשמית), לפחות אצל בית החולים הנתבע (ראו עדותו של דר. חכים, מנהל מחלקת נשים אצל הנתבע). ועל כל אלה, ראינו את הפעולות שהיא עשתה, עת נתקלה בבעיה של כליאת הכתפיים, שאז נקטה בתמרון על שם מקרוברטס לחילוץ הכתפיים, שצלח והציל את חיי העובר. וכאמור, אין חולק כי כך צריך היה לעשות וזהו התמרון שצריך היה לנקוט בו, עם שהתרחשה כליאת הכתפיים.  15. ומדוע אמרתי, כי דר. קפולנסקי פעלה את הפעולות הצריכות לפי הפרוטוקול הקבוע למקרה של כליאת כתפיים:   תחילה אומר, כי על שני המומחים מקובל, שבשעה שהכתפיים נכלאות, יש לנקוט בתמרון ע"ש מקרוברטס, על מנת לשחרר את הכתפיים ולילדם. ובכן אנו יודעים, כי דר. קפולנסקי אכן נקטה בפעולה זו, והדברים עולים היטב מעדותה בבית המשפט, ודבריה מקבלים גיבוי מלא בתיעוד הרפואי שהיא רשמה בכתב ידה בשעתה.   ועדיין אנו נותרים עם השאלה, האם התמרון נעשה (בידי דר. קפולנסקי) כראוי. ובכן מן העדות של הרופאה השתכנעתי היטב, כי היא בקיאה בביצוע התמרון, משום הוותק הרב שלה, ובכלל זה כבר הצבענו על כך, שהיא נתקלה בארבעה או חמישה מקרים של כליאת כתפיים בעבר. שכנעה אותי גם עדותה, בה היא תארה כיצד מבצעים את התמרון, והרי התיאור הולם את שמסכימים עליו שני הרופאים המומחים. ולבסוף, העובדה שחרף הופעת כליאת הכתפיים נסתיים השלב השני של הלידה במהירות (12 דקות בלבד) ובלא סיבוכים נוספים יש בה גם היא ללמד, כי הפעולה ננקטה מייד עם כליאת הכתפיים, ובמהירות ראויה ובדרך נאותה. כל אלה שכנעוני, כי דר. קפולנסקי פעלה כראוי ובאופן מיומן מאוד בעת שנתרחשה כליאת הכתפיים.  בטרם סיום 16. כליאת כתפיים היא "חלום הבלהות של המיילד" (ראה חווה"ד של פרופ' אוהל). היא מהווה סיבוך מן הקשים בלידה. ואף שדרך כלל מסתיים חילוץ הכתפיים בלא נזק לילוד, לעיתים נגרם נזק עצבי הגורם לשיתוק בגפה העליונה (על שם ארב). ולעיתים נגרמים נזקים כבדים יותר, משום כך שכל עוד הכתפיים כלואות נמשך הלחץ על חבל הטבור, הדבר מונע זרימת דם מהשליה לעובר, וככל שהחילוץ מתמשך - "גובר הסיכון להתפתחות אספיקסיה של הילוד ולעיתים אף למותו" (חווה"ד של פרופ' אוהל, ע' 2). הלכה למעשה, חיי העובר מצויים בסכנה של ממש, עם התרחש התופעה. סכנת חיים ממשית זו עשויה שתתממש. משמע הילוד עשוי לאבד את חייו. והנה במקרה שלפנינו ראינו, כי הלידה נסתיימה במהירות ובלא סיבוכים נוספים, נילווים (להוציא, כמובן, השיתוק על שם ארב). השלב השני של הלידה לא ארך כי אם 12 דקות. הילוד נולד עם אפגר 9 בדקה הראשונה ו- 10 בדקה החמישית שלאחר הלידה. תוצאת הלידה עשויה היתה שתהיה חמורה הרבה יותר מן התוצאה שארעה בפועל לתובע, ואיש איננו מקל ראש, אין צריך לומר, בחומרת השיתוק ממנו סובל התובע. לא נפריז אם נאמר, על כן, כי הרופאה דר. קפולנסקי הצילה את חיי התובע, משנקטה באמצעים שנקטה ובדרך בה הלכה ובמיומנות שאפיינה את מעשיה בהולדתו.  סיכום 17. מכל אלה אנו באים לכך, כי בין אם הנתבע התרשל, על ידי שפעולות שונות שיוחסו לו היוו סטיה מנורמה ראויה (ולא כך אני קובע), הרי שסופו של דבר - התובע יולד בידיה הנאמנות והמנוסות של דר. קפולנסקי, שנקטה בפעולה שצריך היה לנקוט בה עם שהתרחשה כליאת הכתפיים, ואת הפעולה עשתה במיומנות וכראוי, ועל כן אין לומר, כי השיתוק שארע לתובע בכתפו הימנית נגרם בשל מעשה או מחדל של מי שיילד אותו בשעה שהתרחשה כליאת הכתפיים. יוצא איפוא, התובע לא הוכיח, כי הנתבע אחראי לנזקיו בשל רשלנות שהתרשל כלפיו. על כן אני דוחה את תביעתו. ואף על פי כן, ולפי נסיבות העניין, לא ראיתי ליתן צו להוצאות. תביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בלידה)לידה