לטענת המערערים, רשלנות רפואית מצד הגורמים המטפלים, היא שיצרה את הקשר בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי. המערערים טוענים כי שגתה הועדה בקובעה כי החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות חיילים שנספו במערכה, לא חלה בתיק הנדון מאחר והמנוח נמצא מת בביתו. ##להלן פסק דין בנושא מוות חייל בזמן חופשה מהצבא:## סגן פלוני ז"ל (להלן: "מנוח"), נפטר בביתו ביום 21.5.01, בגיל 24. המנוח התגייס לצה"ל בשנת 1995, ועובר לפטירתו שרת כקצין קשר בחיל האוויר. המערערת 1 היא אלמנתו, והמערערים 2-3 הם הוריו, הגישו תביעה לקצין התגמולים, להכרה בזכויותיהם לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 (להלן: "חוק המשפחות" או "החוק"). ביום 23.6.02 דחה קצין התגמולים את תביעתם, בנימוק כי אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין תנאי שירותו בשירות קבע בצה"ל. המערערים פנו לבית משפט השלום בחיפה, בשבתו כועדת ערר על החלטת קצין התגמולים של צה"ל. ביום 2.11.08 דחתה הועדה את הערר, ועל כך הוגש הערעור בו עסקינן. העובדות שנקבעו בפסק דינה של הועדה הן כדלהלן: המנוח התגייס לצה"ל בפרופיל 97, עם סעיפי ליקוי בגין הסרת שומה מהעור, וצלקת. למעט עודף משקל היה המנוח בריא בדרך כלל. בחודש מרץ 2000 התלונן המנוח לראשונה על נחירות בעת שינה וקשיי נשימה דרך האף. צילום חלל הלוע והאף שבוצע למנוח פוענח כתקין. בהמשך נשלח המנוח לבדיקת רופא א.א.ג, אשר איבחן סטייה של מחיצת האף והגדלה של קונכיות האף, והמליץ על ניתוח אלקטיבי לתיקון המחיצה והסרת הקונכיות. המנוח נשלח לחוות דעת שנייה, שתמכה בהמלצה לניתוח האלקטיבי האמור. בנוסף, הומלץ למנוח על ירידה במשקל ועל בדיקה במעבדת שינה. כמו כן, נשלח המנוח לדיאטנית, אשר המליצה על דיאטה ועל ביצוע בדיקות דם לתפקודי בלוטת התריס. המנוח נשלח גם למרכז לרפואת שינה בבית חולים רמב"ם, שם אובחן כי הוא סובל מתסמונת דום נשימה בשינה, והומלץ לו על ניסיון טיפולי במכשיר להזרמת אויר לחץ חיובי באמצעות מסכה אפית בעת השינה, מכשיר C-PAP (להלן: "המסכה"). צויין כי המנוח לא הגיע לפגישה שנקבעה לו במרכז לרפואת שינה, בה היה אמור להשלים את התאמת המסכה, וכי מחודש אפריל 2001 ועד ליום מותו לא פנה המנוח למרפאת היחידה וגם לא חזר לדיאטנית. בתאריך 21.5.01 נמצא המנוח מת בביתו, במיטתו. מחוות דעתו של פרופ' היס מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית, מיום 22.5.01, עלה כי על סמך תוצאות נתיחה שלאחר המוות, מותו של המנוח נגרם, קרוב לוודאי, מכישלון חריף של הלב על רקע התעבות הסעיפים המשניים של העורקים הכליליים עם מוקדי לייפת בשריר הלב. כמו כן צויין כי בדמו של המנוח נמצא 16 מ"ג % אלכוהול, ומטבוליט של כלורפרומזין (תרופה לטיפול במתח ועצבנות). פסק דינה של הועדה המערערים טענו כי תלונותיו הקשות והחוזרות של המנוח בדבר מהלך נשימה לא תקין דרך האף, השמנת יתר, נחירות ודום נשימה לא קיבלו טיפול נאות על ידי הרופאים המומחים אליהם נשלח על ידי צה"ל. טענתם הייתה כי המנוח לא הוזהר מפני שימוש באלכוהול ותרופות הרגעה, וכי נוכח מצבו היו הרופאים חייבים לעדכנו בחומרת מצבו ולחייבו באופן ברור וחד משמעי להשתמש במסכה באופן מיידי. לתמיכה בטענותיהם צרפו המערערים את חוות דעתו של המומחה מטעמם ד"ר אברהם אריסטאדה. לטענתם של המערערים, רשלנות ומחדלים מצד הגורמים המטפלים, היא שיצרה את הקשר בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי. המשיב טען כי אין קשר בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי, וצירף אף חוות דעת מומחה מטעמו, פרופ' טופילסקי, לתמיכה בעמדתו. כמו כן ניתנו מטעם המשיב חוו"ד של ד"ר נירה רייכרט (מתאריכים 12.6.02, ומ- 15.9.03 בתגובה לחוו"ד ד"ר אריסטדה). לטענתו של המשיב לא הייתה כל רשלנות רפואית מצד הרופאים שטיפלו במנוח במסגרת שירותו הצבאי, ותהליך האבחון אצל המנוח נעשה כראוי, ועם הצגת תלונותיו הוא הופנה על ידי רופא למומחים, וקיבל מספר המלצות לטיפול. עוד טען המשיב כי הטיפול שקיבל המנוח במסגרת מרפאות המומחים ומכון השינה היה אף הוא ראוי. הועדה דחתה את הערעור. ראשית התייחסה הועדה לסוגיית נטל ההוכחה. הועדה ציינה כי בתביעות לפי חוקי השיקום מוטל על התובע אותו נטל הוכחה כמו במשפט האזרחי, דהיינו הוכחה בדרגה העולה על 50% בדבר הקשר הסיבתי בין פגיעתו של החייל לבין שירותו הצבאי. זהו הכלל, אלא אם כן חלה החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות, אשר בהתקיימה מתהפכים נטלי ההוכחה בין הצדדים. הסעיף קובע: "חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של של דבר". הועדה קבעה כי במקרה שלפנינו המנוח נמצא מת בביתו בעת חופשה, ולפיכך לא חלה החזקה שבסעיף 2ב', אלא חל על המערערים הכלל הרגיל של נטלי הוכחה, כאמור לעיל. לגופם של דברים, קבעה הועדה כי מחומר הראיות ומן העדויות שנשמעו בפניה, עולה כי לא הוכח כל מחדל או רשלנות רפואית מצד הגורמים המטפלים. מיד לאחר שהמנוח התלונן על הסימפטומים, הוא הופנה על ידי הרופא הראשוני למומחים העוסקים בבעיה שנתגלתה וקיבל מספר המלצות לטיפול, והכל בזמן סביר. לא הוכח כי הטיפול שקיבל המנוח במסגרת מרפאות המומחים ומרפאות השינה לא היו ראוי. עוד ציינה הועדה, כי תסמונת דום הנשימה אינה נובעת מהשירות הצבאי, ואין טענה כזאת. הקשר בין תסמונת זו לבין מותו של המנוח לא הוכחה, ומותו נבע מבעיה לבבית ללא קשר לשירות הצבאי, כאמור בחוות דעת המומחה מטעם המשיבים, אותה העדיפה הועדה על פני חוות דעת המומחה מטעם המערערים. הועדה הוסיפה כי המערערים הודו כי למנוח נקבע מועד לביקורת במרפאת שינה ליום 1.5.01, לצורך התאמת המסכה, אלא שלטענתם במועד הנ"ל המנוח נשלח למשימה צבאית ובהמשכו של אותו יום הוטל עליו לחלק מכשירי מירס ביחידתו, ולכן נבצר ממנו להגיע למרפאת השינה ולהתאים את המסכה, שלדעתם הייתה יכולה להציל את חייו. הועדה סברה כי טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן מדובר בקצין שהיה בשירות קבע, ואילו בריאותו הייתה חשובה לו כפי שמסרו אמו ואלמנתו, יכול היה להתקשר ולתאם מועד חדש, ולא הוכח כי נקבע מועד חדש כלשהו. הועדה ציינה כי העידו בפניה פרופ' גולץ וד"ר רון פלד (מנהל מחלקת א.א.ג במרכז הרפואי רמב"ם, ומנהל המרכז לרפואת שינה), וכן גב' קרן צירנוב (דיאטנית קלינית) וכי מעדויותיהם אכן נראה כי לא היה פגם כלשהו בטיפול הרפואי שניתן למנוח, ולמרבה הצער, המנוח עצמו לא הקפיד להגיע לביקורת שנקבעה לו לצורך קבלת הסברים ולמעקב הרופאים והדיאטנית. מעדותה של הדיאטנית הקלינית, גב' קרן צירנוב, עלה כי המנוח היה אצלה פעם אחת לשם טיפול בירידה במשקל, והיא נתנה לו תפריט הרזייה והפנתה אותו לבדיקת דם. נקבע למנוח תור נוסף ליום 16.5.01, אולם הוא לא הגיע. הועדה לא מצאה שיש מקום לקבוע חובה באשר לאזהרה מפני שימוש באלכוהול, וכי ד"ר פלד מסר בעדותו כי אילו היה המנוח מתייצב לביקורת לצורך התאמת המסכה, הוא גם היה מקבל הסברים בעניין זה. באשר להשפעות תרופה המכילה כלורפרומזין, ציינה הועדה כי ככל הנראה מדובר בתרופה המחייבת מרשם רופא, ולא ברור כיצד היא הגיעה לידיו של המנוח. נושא קבלת התרופה והשאלה מי נתן אותה למנוח, לא הוברר. מכל מקום לא הוכח כי הרופאים שטיפלו במנוח רשמו לו תרופה זו, או כי המנוח יידע אותם כי הוא נוטל תרופה זו, ומשכך, לא הוכח מדוע חלה עליהם חובת האזהרה מפני נטילתה. כמו כן נקבע כי לא הוכח כי אפילו היה המנוח מתחיל להשתמש במסכה, הדבר היה מונע את מותו,שכן מדובר בתהליך ממושך של שימוש במסכה שיכול להניב תוצאות, כאשר בשלב הראשון היא הייתה משמשת להקלה. עיקר טענות הצדדים בערעור המערערים טוענים כי שגתה הועדה בקובעה כי החזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות לא חלה בתיק הנדון מאחר והמנוח נמצא מת בביתו. המערערים טוענים כי ביהמ"ש העליון, כמו גם בתי משפט אחרים, אימצו, הלכה למעשה, את החזקה האמורה בסעיף 2ב לחוק בנסיבות הדומות לענייננו, וכי ראוי להחיל את הוראת סעיף 2ב על נסיבות המקרה דנן. המערערים טוענים כי שגתה הועדה בקובעה כי לא הוכח הקשר בין תסמונת דום השינה לבין מותו של המנוח, שכן, לדידם, המנוח נפטר כתוצאה מכשל של הלב הקשור למחלתו הבסיסית - דום נשימה בשינה. לטענתם, על הקשר בין הכשל הלבבי לבין תסמונת דום הנשימה בשינה ניתן ללמוד מחומר הראיות שנמצא בפני הועדה. המערערים טוענים כי שגתה הועדה בקובעה כי לא הוכחה רשלנות רפואית מצד הגורמים המטפלים אליהם נשלח המנוח על ידי הצבא, וחוזרים על טענותיהם כפי שנטענו בפני הועדה. לטענתם של המערערים, חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם הועדה, ד"ר עופר אמיר, מוכיחה כי קיים קשר רפואי- משפטי מובהק בין תנאי שירותו של המנוח לבין מותו. לטענתם, הועדה התעלמה ממסקנותיו של ד"ר אמיר, ועל אף שציטטה בפסק הדין מתוך חוות דעתו, עדיין נמנעה הועדה מלציין האם היא מקבלת את מסקנותיו, ואם לא- מדוע. המשיב טוען כי הערעור מתייחס לקביעות עובדתיות של הועדה, והעדפת חוות דעת רפואיות, ועל כן דינו של הערעור להידחות. זאת במיוחד נוכח סעיף 25(ח)(1) לחוק המשפחות המאפשר הגשת ערעור בנקודה משפטית בלבד. המשיב טוען כי החלטת ועדת הערעורים היא נכונה ויש לקיימה, שכן הועדה נתנה החלטתה לאחר שקיימה דיון ממצה בטענות הצדדים, שמעה עדים, עיינה במסמכים וגיבשה החלטתה באופן מנומק. הועדה העדיפה את דעתם של המומחים מטעם המשיב על פני זו של המומחה מטעם המערערים, והעדפה של חוות דעת נתונה לשיקולה הבלעדי של הועדה. המשיב טוען כי בצדק קבעה הועדה כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים, שכן אין מחלוקת כי המנוח לא היה בתפקיד בבסיסו בעת מותו, אלא היה בחופשה, ולכן לא חלה החזקה המנויה בסעיף 2ב לחוק. (המשיב מפנה בעניין זה לע.א. 18/91 אלכסנדר ובת עמי גולדשטיין נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, ניתן בבימ"ש מחוזי חיפה ביום 15.12.91). המשיב טוען כי גם אילו היה מוטל נטל הראייה על כתפיו, עדיין, כפי שעולה מחומר הראיות, לא מתקיים קשר בין שירותו של המנוח לבין מותו. המשיב טוען כי הועדה מינתה את ד"ר עופר אמיר, כמומחה מטעמה, וכי גם חוות דעתו מלמדת כי אין קשר בין מותו של המנוח לבין תנאי שירותו. המשיב טוען כי המערערים מתמקדים בטענה לפיה המנוח קיבל טיפול רפואי לא נאות, טענה שעל סמך חומר הראיות הוכחה כלא נכונה. המנוח אובחן כסובל מהתסמונת האמורה, הוצע לו טיפול מתאים בזמן סביר. המנוח לא החל להשתמש במסכה כיוון שלא התייצב למועד הביקורת להתאמת המסכה ולקבלת הסברים מהרופא, ולא המשיך בטיפול הדיאטטי. הועדה קבעה כי גם אם המנוח היה מתחיל להשתמש במסכה, לא הוכח כי הדבר היה מונע את מותו, שכן מדובר בתהליך ממושך של שימשו במסכה שיכול להניב תוצאות, כאשר בשלב בראשון היא משמשת להקלה. דיון והכרעה דעתי היא כי דינו של הערעור להידחות. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בערעור, ואת החומר הראייתי שעמד בפני הועדה קמא, נחה דעתי כי לא נפל כל פגם בהכרעות הועדה, וכי מסקנותיה מעוגנות היטב בחומר הראיות ובעדויות שהוצגו ונשמעו בפניה, כפי שפורט לעיל. טענות המערערים מתייחסות, בעיקרן, לשאלות של קביעת עובדות והתרשמות ממהימנותם של העדים על ידי הועדה, כמו למשל בעניין העדפתה של הועדה את חוות דעת המומחים מטעם המשיב, והתרשמותה, בהתאם לעדויות שנשמעו בפניה, כי הטיפול שניתן למנוח לא היה נגוע ברשלנות. שאלות אלו הינן שאלות אשר, על פי ההלכה, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. כך למשל, נכתב בע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2), 582, 594: "כאמור, לא ראיתי להתערב במימצאיו של בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...'" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח', בעמ' 598). גם לגופו של עניין לא מצאתי, לאור המקובץ, להתערב במימצאי בית-המשפט המחוזי". (ההדגשות אינן במקור). דברים אלו יפים גם לענייננו, ואינני מוצא לנכון להוסיף עליהם. אף לגופו של עניין, מותו המצער של המנוח אינו קשור לשירותו הצבאי. תסמונת דום הנשימה ממנה סבל המנוח, אובחנה בעת שירותו הצבאי, אך היא לא נגרמה בגלל שירותו הצבאי, אלא נובעת ממצבו הקונסטיטוציונלי (מבנה אף אוזן גרון מולד, סטיית מחיצת האף והגדלת קונכיות, עודף משקל וכו'). אף מאפיין ממאפייני השירות הצבאי, באשר הוא כזה, אינו קשור בדרך כלשהי לתסמונת דום הנשימה ממנה סבל המנוח, לא כל שכן גרם לה או כונן אותה. על כן תביעתם של המערערים להכרה בפני קצין התגמולים, בדין נדחתה. יתרה מזאת, כפי שעלה מחומר הראיות (חוות דעתו של פרופ' היס מיום 22.5.01) שעמד בפני הועדה קמא, מותו של המנוח נבע מכשל לבבי. ובמילותיו של פרופ' היס: "מותו נגרם, קרוב לודאי, מכישלון חריף של הלב על קרע התעבות הסעיפים המשניים של העורקים הכליליים עם מוקדי לייפת בשריר הלב". גם טענתם של המערערים, לפיה מחלתו הבסיסית של המנוח, (קרי, תסמונת דום הנשימה) תרמה, ברמה כזאת או אחרת, לכשל הלבבי בעטיו הוא נפטר - עדיין אין בה כדי לקשור בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי. שכן אפילו היה מוכח כי הכשל הלבבי, שגרם למותו של המנוח, נבע או הוחמר כתוצאה מתסמונת דום הנשימה, מדובר בשני גורמים מצטברים שגרמו למותו של המנוח, אשר אף אחד מהם אינו קשור לשירותו הצבאי. למעשה, טענתם העיקרית של המערערים, כפי שהם ציינו מפורשות בעיקרי הטיעון מטעמם, הייתה כי רשלנות ומחדלים מצד הגורמים המטפלים, היא שיצרה את הקשר בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי. אולם טענה זו, כאמור, לא הוכחה. הועדה התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות והראיות שהובאו בפניה, והגיעה למסקנה כי לא היתה כל התרשלנות בטיפול הרפואי שניתן למנוח על ידי הגורמים המטפלים אליהם הופנה על ידי צה"ל, כפי שפורט בסעיף 6 לעיל, ואינני סבור שיש מקום להתערב במסקנה זו. באשר לטענת המערערים ביחס לתחולתו של סעיף 2ב לחוק המשפחות בנסיבות המקרה דנן, אין בטענה זו, אף לו הייתה נכונה מבחינה משפטית, כדי לשנות את התוצאה הסופית, לפיה דינו של הערעור להידחות. משהוכח בפני הועדה כי מותו של המנוח אינו קשור לשירותו הצבאי, היפוך נטלי הראייה אין בו כדי לשנות את תוצאות פסק דינה של הועדה. משאלו הם פני הדברים, לו תישמע דעתי, יידחה הערעור. ע. זרנקין, שופט השופטת ש' שטמר - אב"ד השופטת שטמר: 1.         אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט זרנקין. אתייחס בקצרה לנושא של סעיף 2ב לחוק משפחות חיילים.   2.        הסעיף קובע חזקה לפיה אדם שנפטר בתקופת שירותו הצבאי, רואים אותו כאילו מת עקב השירות. חזקה זו ניתנת לסתירה, אם מוכיח קצין התגמולים היפוכו של דבר, דהיינו כי המוות לא נגרם עקב השירות.   3.        הועדה קמא קבעה כי סעיף 2ב אינו חל בעניין שלפנינו, מכיוון שהמנוח מצא את מותו בביתו בעת חופשה. הועדה סמכה עמדתה על פסק דין שניתן בבית משפט זה בע"א (חי') 18/91 גולדשטיין נ' קצין תגמולים, , שם נקבע כי חייל השוהה בחופשה אינו נחשב כמי שנמצא בתקופת השירות אלא אם הוא בדרכו למחנה או ממנו.             מסקנה משפטית זו שגויה, לדעתי. אני סבורה כי המונח "תקופת שירותו" צריך לכלול גם את החופשות בהן נמצא החייל במסגרת פרק הזמן בו הוא משרת בצבא, דהיינו ממועד הגיוס ועד למועד השחרור. פרשנות זו ננקטה גם בע"א (חי') 4807/98 קצין התגמולים נ' מלכה, , ניתן ביום 13/6/99, בפסק דינו של השופט ברלינר. ויודגש, החזקה הקבועה בסעיף אינה חלוטה. זוהי חזקה הניתנת לסתירה, והרציונל העומד בבסיסה הוא חוסר הידיעה של משפחות הנספים, במקרים רבים, לגבי נסיבות המוות של יקיריהן בעוד שלצבא, אם כי זוהי הכללה, עמדה טובה יותר לחקור אותן. רציונל זה מתקיים בענייננו, עת שהמנוח מצא את מותו כשאיש אינו נמצא לצידו ויכול לשפוך אור על נסיבות מותו ובשעה שהיה מטופל מבחינה רפואית ע"י רשויות הצבא.   4.        ועל אף מסקנתי זו, לפיה היה מקום לקבוע כי חל סעיף 2ב וכי נטל ההוכחה במקרה זה עובר לכתפי קצין התגמולים, הרי שנטל זה הורם על ידי המשיב והוכח כי אין קשר סיבתי בין מות המנוח לבין שירותו הצבאי, כפי שהובהר בפסק דינו של חברי, השופט דר' זרנקין. הועדה קמא קבעה כי לא הייתה התרשלות של המערכת הרפואית בטיפול במנוח ומסקנתה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין להתערב בה. אוסיף, כי גם לו היה נקבע כי הגורמים הרפואיים שטיפלו במנוח לא מילאו את חובת הזהירות החלה עליהם בכך שלא הבהירו לו את חשיבות השימוש במסכה באופן מיידי, הרי שהובהר בחוות הדעת של מומחה בית המשפט כי גם אם היה מתחיל להשתמש במסכה, אין וודאות כי היה בכך כדי למנוע את מותו. זאת משום שתוצאות השימוש במסכה נראות רק לאחר תקופה ממושכת.   ש. שטמר, שופטת[אב"ד]      השופטת ב' טאובר אני מסכימה לפסק דינו של עמיתי, השופט דר' זרנקין, ולהערתה של השופטת ש' שטמר - אב"ד. ב. טאובר, שופטת לפיכך הוחלט לדחות את הערעור. בנסיבות אין אנו עושים צו להוצאות. צבארפואהתביעות רשלנות רפואיתמקרי מוותאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותרשלנותחיילים