סירוב שופט להציג שאלות לעד כעילה לפסילת שופט

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב שופט להציג שאלות לעד כעילה לפסילת שופט: .1ערעור על סירובו של שופט בית-משפט השלום בבאר-שבע לפסול את עצמו כבקשת המערער. .2לפני בית-משפט השלום מתנהל משפטו הפלילי של המערער, המואשם במעשה תקיפה כלפי איש משטרה, שבוצע, לפי הטענה, עת היה המערער נתון במעצר בבית המעצר בבאר-שבע. המערער מכחיש את המעשה המיוחס לו, ובעת חקירתם של עדי התביעה ניסה להפריך את טענותיהם. לגבי אחד מן העדים גם ביקש להוכיח, כי כאשר תיאר את ההסדרים בבית המעצר במהלך עדותו בדין משמעתי, שהתנהל לפי פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971, בנושא אחר, פירט נתונים השונים מאלה אשר אותם העלה במשפטו של המערער. לצורך הוכחתה של הסתירה האמורה קיבל המערער מידי הגורם המשטרתי המופקד על כך את הפרוטוקול של הדין המשמעתי, וכאשר העד ניצב על דוכן העדים במשפטו של המערער, ביקש להציג לו שאלות בקשר לגירסה, שנמסרה על-ידיו במקרה האחר האמור. בשלב האמור של הדיון, כאשר המערער ביקש להתחיל ולחקור את העד, הביע השופט תרעומת על ההתייחסות אל הפרוטוקול של ההליכים המשטרתים המשמעתיים ואף ראה בכך משום מעשה עבירה. במהלך החקירה סירב השופט, לטענת המערער, לרשום שאלות מסוימות, שסבו על דברים שעלו מן הפרוטוקול של הדיון המשמעתי. חששו של המערער הוא, כי הביקורת על ההסתמכות על הדין המשמעתי והסירוב להתיר הצגת שאלות, שיש בהן כדי לנסות ולערער אמינותו של העד, כל אלה הם ביטויים לגישתו העוינת של השופט כלפי עניינו של המערער, ומכל מקום יש בהם כדי ליצור יסוד לחשש, שמא לא יידון עניינו של המערער ללא דעה קדומה. .3אדון בטענות שהובאו לפנינו מן הקל אל הכבד יותר. עניין אי-רישומן של שאלות מסוימות, יהא הטעם לכך אשר יהיה, צריך למצוא את פתרונו לפי הוראותיו של סעיף 137לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הקובע, כי בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין ולאחר שנתן ליתר בעלי הדין הזדמנות להשמיע את דבריהם, לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו. בעניין זה אין נפקא מינה, אם הקטע, אשר את רישומו מבקשים, נשמט לדעת המבקש בהיסח הדעת או הושמט מן הפרוטוקול ביודעין. הווה אומר, בקשה כאמור בסעיף 137יכולה לעלות גם באותם מקרים, בהם סבר השופט כי אין מקום לרשום את השאלה בשל טעמים שבדין, ובעל הדין מעוניין ברישום הטיעונים או תמציתם כדי שיוכל להעלות את הנושא בערכאת הערעור. מבחינת הקו המנחה הרצוי לבתי המשפט יש להוסיף כאן, כי בנושאים, בהם מתעוררת מחלוקת עקרונית על רלוואנטיות או על קבילות, מן הנכון לכלול בפרוטוקול התייחסות אל הנושא, כדי שערכאת הערעור תוכל לדון בסוגיה ולהעביר את ההחלטה, שנפלה בערכאה הראשונה, תחת שבט הביקורת. אך מובן, כי אין מקום להתיר שימוש לרעה בהליכי הדיון, ואם יתנהל ויכוח על רישומם של כל תג ותג וכל תיבה וכל הבעה, לא ייתמו הדיונים, ומהלך המשפט ייכנס למבוי סתום. בכל נושא יש לטפל תוך אימוץ אמות מידה של סבירות ושל הגינות, ובית המשפט צריך לנווט את מהלך הדיון באופן שיינתן ביטוי נאות לדברים שהושמעו ושנטענו בלי שהנושא ישקע בוויכוחים אין סוף על פרטי הפרטים הטכניים. בית המשפט צריך להיות מודרך לעולם על-די המגמה לנהוג בדרך המאפשרת עשיית צדק; כך הדבר, כאשר אין הוראה בחיקוק, וכן הדבר, גם כאשר יש הוראה בחיקוק וכאשר יש לשקול את דרך הפעלתה ויישומה של ההוראה. אם אכן התעוררה במקרה שלפנינו מחלוקת, אשר סבה על השאלה, אם שאלות המתייחסות לסדרים בבית המעצר הן רלוואנטיות, מן הראוי היה לכלול את תמציתו של העניין בתוך הפרוטוקול, כדי שהנושא יוכל להיות מועלה בשלב הערעור, אם יהיה כזה. .4נעבור עתה מן הצד הפורמאלי, המתייחס לרישום הפרוטוקול, אל הצד המהותי, המתייחס לחוקיותן של השאלות שהוצגו על-ידי המערער. שאלת אמינותו של עד היא נקודת המשען הארכימדית, עליה נשענת העדות כולה. זו גם מטרתה של החקירה הנגדית, ובשל כך מייחסים בשיטתנו חשיבות כה רבה לחקירתו של העד נוכח פני בית המשפט. למותר להוסיף, כי בבתי המשפט שלנו יש לא אחת ניצול לרעה של זכות זו, שביטויו בהתמשכותן היתרה של חקירות מעל ומעבר למידה המקובלת במקומות אחרים בהם נוהגת שיטת משפט דומה, אולם החשש מפניניצול לרעה אינו יכול להוליך לקביעת מחסום מראש בפני חקירה, שענייניותה ונגיעתה לעניין גלויות על פניהן. השאלה, אם עד פלוני תיאר מהלך עניינים מסוים, הנוגע לנושא שבמחלוקת, בצורה שונה מזו בה הוא מתאר אותו כנושא בדיון אחר, יכולה להיות בעלת נגיעה למהימנותו. איני מביע כאן, כמובן, דעה בשאלה, אם הסדרים בבית המעצר הם נושא, הנוגע לעניין הנמצא בדיון בבית המשפט קמא; אך יש יסוד להניח, לאור אופי העבירה המיוחסת למערער, כי יכולה להיות להם נגיעה, ואם כך הדבר, יש משמעות לכאורית לסתירות בין מה שנאמר בהליכים שונים באותה סוגיה ממש, גם אם המשפט האחר אינו נוגע לפרשה אשר נמצאת בדיון בבית המשפט קמא. הרלוואנטיות נובעת לכאורה ממהות משרתו של העד ומאופיה של השאלה, המתייחסת לנושא העולה גם במשפט שנדון בבית המשפט קמא. למותר להוסיף, למען הזהירות, כי אם שאלת הסדרים בבית המעצר אינה רלוואנטית לצורך העניין שנמצא בדיון בבית המשפט קמא, אין גם טעם בהרחבת הדיון עליו, ככל שהדבר מתייחס לסתירותיו של עד. מכל מקום, לכאורה, לא היה מקום לשלול מן המערער את הזכות לשאול שאלות המכוונת להוכיח סתירות בגירסתו של העד בנושא שיש לו נגיעה להוכחת האישום בבית המשפט קמא. אולם התרתה של שאלה או איסורה של שאלה על יסוד ההכרעה ברלוואנטיות שלה אינם מבין הנושאים, שבעטיים פוסלים שופט. זהו נושא דיוני מובהק, אשר אפשר כמובן להלין עליו ולהשיג עליו אם מתקיים דיון בערכאה ערעורית, אך לא יהיה סוף לדיונים, הפליליים או האזרחיים, אם תתבקש פסילתו של שופט כל אימת שיפסול שאלה, בלי שיש לכך, לדעת בעל דין זה או אחר, הצדקה עניינית. אכן, יש נטייה לערבב בין התחומים, אולם תפקידו של בית המשפט, ובייחוד של ערכאת הערעור, להקפיד על ההבחנות ולא להתיר פסילה בשל מחלוקות על קבילות, על רלוואנטיות, על חוקיותה של שאלה או על קבלת הודאות. נושאים כגון אלה, העולים במהלך הדיון ומוכרעים על-פי הדין, עומדים לביקורת בערכאת הערעור, אם וכאשר יוגש ערעור לגוף העניין. .5המערער הצביע על כך, שהשופט האשימו, כביכול, בביצוע עבירה פלילית, שהתבטאה בהשגתו של פרוטוקול הדיון שהתנהל לפני בית הדין למשמעת של המשטרה. לכאורה, אין יסוד להאשמה כאמור, כי לדברי המערער נמסר לו הפרוטוקול על-ידי גורם משטרתי מוסמך, וזה גם אישר בחתימתו את דיוקו של ההעתק, וכפי שכבר הוסבר, יכול הפרוטוקול האמור לשמש למען ההשוואה שנועדה לבחון את מהימנותו של העד בנושא רלוואנטי. הערתו של שופט אינה צריכה להוביל בהכרח לפסילה, גם אם האדם, אשר אליו כוונו הדברים, רואה את עצמו נפגע. כבר הודגש לא אחת, כי מוטב שהשופט ינצור את לשונו ויהיה זהיר במתן ביטוי להתרשמויותיו הלכאוריות (ע"פ 5/82[1], בעמ' 250), ומה גם שתגובות כאמור אינן יכולות להיות תמיד ביטוי למחשבה תחילה; אולם השאיפה אל הרצוי אין משמעותה, כי כל אימת שמושמעת הערה, שהיא בגדר תגובה על אתר ואשר אינה מבטאת בהכרח גישה של משוא פנים, יש גם הצדקה לסיום ההליכים לפני אותו שופט ולהעברתם לאחר. משוא הפנים, שמפניו מבקש סעיף 146לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] להגן על בעל הדין, אינו יכל לנבוע אך ורק מתחושתו הסובייקטיבית של בעל הדבר, ורק אם הוכחה אפשרות ממשית מבחינה אובייקטיבית של משוא פנים, יש גם מקום להתערבותו של בית-משפט זה (ב"ש 48/76[2], בעמ' 379). אין השופט נתפס על כל מלה ועל כל הערה, אף אם הן מיותרות ובלתי מוצדקות, ורק אם בחינה אובייקטיבית של הנתונים מעלה חשש ממשי למשוא פנים, יש גם מקום להתערבותה של ערכאת הערעור לפי סעיף 147לחוק הנ"ל. כבר הערתי לעיל על ההכרח לנהוג בריסון ובאיפוק, להימנע מהערות מיותרות ומגערות שאינן במקומן. השופט מגבש את דעתו עם תום ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמא כבר כלה ונחרצה עמו להגיע למסקנה פלונית. גם כאשר השופט מבקש להחליט ולנווט את הדיון בצורה עניינית ונמרצת, אין, בדרך כלל, צורך בפרשנויות ובהערות-לוואי, וככל שהריסון בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראית פני הצדק, השופט יזכה להערכה ולכבוד רבים יותר, ותחושתם של בעלי הדין תהיה טובה יותר. מסקנתי היא, כי העותיו והחלטותיו של השופט אינן שוללות ממנו, במקרה דנן, את היכולת להכריע בנושא שלפניו ללא משוא פנים, וכי אין יסוד אובייקטיבי לקיומו של חשש ממשי במקרה זה. אשר-על-כן החלטתי לדחות את הערעור. פסלות שופטשופטים