שתיקת עד בחקירה

מה הדין במקרה של שתיקת עד בחקירה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עד בבית משפט מסרב לענות על שאלות / אי שיתוף פעולה של עד בבית משפט: המשנה לנשיא מ' בן-פורת: 1. בערעור זה אנו נדרשים לשאלת פירושם של סעיפים-קטנים (א) ו-(ב) לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - פקודת הראיות). השאלה הספציפית הדורשת תשובה היא, כלום אדם, המוזמן להעיד, מתייצב על דוכן העדים אך אינו פוצה פיו - כלומר ממאן להשיב ולו אך על שאלה אחת מהשאלות המוצגות לו על-ידי הצדדים או על-ידי בית המשפט - הינו "עד במשפט", ועל-כן חלה עליו ההוראה בסעיףקטן (א), או שמא יש לראות בו "מסרב להעיד", הבא בגדרו של סעיף-קטן (ב) לסעיף 10א לפקודת הראיות. להבנת הבעיה וכדי להקל על פתרונה אביא בזה כלשונו את חלקו הרלוואנטי של סעיף 10א: "(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". אם עניין לנו בסעיף-קטן (א), זאת אומרת, אם מחמת השתיקה נתמלא התנאי (2) (כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו"), נותרים עוד שני תנאים. לגבי הראשון אין בעיה, שכן מתן האמרה הנדונה על-ידי עד התביעה מרדכי וענונו (להלן - וענונו) הוכח במשפט. ניתן אולי גם לגרוס, כי בשתיקתו של וענונו מקופלת במשתמע הכחשת אימרתו או טענה שאינו זוכר את תוכנה, כנדרש בתנאי (3). ייתכן כמו כן לגרוס, כי בין השתיקה לבין האמרה קיים גם שוני מהותי כנדרש שם. הפירוש נראה לי על פניו דחוק, וספק בלבי, אם הייתי מאמצת אותו, אך לאור המסקנה שאליה אני עתידה להגיע - ולאור בקשת המדינה שדיון כזה, אם יהא צורך בו, ייערך בבית המשפט קמא - פטורה אני מלנקוט עמדה בשאלה זו. בהנחה שתנאי (3) נתקיים, ומשהוכח עצם מתן האמרה, היה איפוא בקבלת פירושה של המדינה לתנאי (2) כדי להשלים את המעגל ולהכשיר את האמרה כראיה במשפט. לעומת זאת, אם עניין לנו בסעיף-קטן (ב), היינו, אם אין לראות בוענונו "עד במשפט" כי אם "מסרב להעיד", הבא לגדרו של סעיף-קטן (ב), כי אז קבילה האמרה, רק אם "בית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". מסתבר, כי בשלב החקירה, עובר לעריכתו של מסדר זיהוי, אמר וענונו לצין משטרה (יקי עובד), שאם ידבר הוא עלול להסתבך. בדבריו אלה הזמינה התביעה את השופט המלומד למצוא הוכחה משכנעת דייה, כי "אמצעי פסול" הוא שהניע את וענונו למלא פיו מים. אולם בית המשפט לא מצא בדבריו אלה בסיס איתן למסקנה כזאת, ולפנינו שוב לא חזרה המדינה על טענתה האמורה. בהעדר הוכחה לקיומו של אמצעי פסול כדרישת סעיף-קטן (ב) - מימצא שכאמור אין עליו ערעור - תלוי גורל ערעורה של המדינה כל כולו בשאלה, אם מי שנוקט שתיקה מוחלטת כמתואר, הוא "עד במשפט" במובן סעיףקטן (א) לסעיף 10א. .2חיזוק לטענתה, שוענונו הפך "עד במשפט", מוצאת המערערת בכך, שעקב שתיקתו הוכרז הלה "עד עוין" לפי סעיף 179לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ובכך שהשופט של בית המשפט קמא הזהיר את וענונו, כי הוא מסתכן בביזיון בית המשפט, כאשר הוא ממאן להשיב על שאלות בהתאם לחובתו כעד. המערערת גורסת, שבכך גם ניתנה לצדדים "הזדמנות לחקרו" כדרישת סעיף- קטן (א)(2) לסעיף 10א די, לדעתה, באפשרות האוייקטיבית, שניתנה לצדדים להציג לוענונו שאלות ללא קשר לנכונותו או לאי-נכונותו של העד להשיב על השאלות או לתוכן תשובותיו עליהן. ההזדמנות לחקור ניתנה, וזה כל מה שנדרש. תימוכין לגישתה מבקשת המערערת למצוא בע"פ 365/81, 383[1], שם בחר העד, במקום לענות לעניין על השאלות שהוצגו לו, לשאת נאום על "העוול" שנגרם לו. הנשיא דאז, י' כהן, קבע, שזהו "עד במשפט", וכי ניתנה גם הזדמנות לחקרו, הכול כדרישת סעיף 10א (א)(2). התביעה מבקשת ללמוד משם גזירה שווה לענייננו. .3שאלה, הדומה לכאורה לזו העומדת לפנינו עלתה בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בתפ"ח 1077/79 [10], שם השיב העד (שאת אימרתו ביקשה התביעה לקבל כראיה) "אינני זוכר" על כל שאלה ושאלה שהוצגה לו. אולם בשונה מענייננו אישר שם העד את אמיתות אימרתו, והיה גם ברור מנסיבות העניין, כי סיבת התנהגותו (אמירת "אינני זוכר") נבעה מאיומים שהושמעו כלפיו. הדעות בבית המשפט המחוזי נחלקו. אחד משופטי ההרכב (כבוד השופט י' גלעדי) סבר, כי נתקיימו כל תניו של סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ועל-כן האמרה קבילה. השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן, סברה, בעמ' 162שהתנאי (3) לסעיף-קטן 10א(א) לא נתקיים, שהרי "העדות לא הייתה שונה מהודעתו במשטרה בפרט מהותי, העד לא הכחיש את תוכן ההודעה, אלא אישר את תוכנה, והוא גם לא טען לפנינו כי אינו זוכר את תוכן הודעתו". לעומת כל זאת, הייתה דעתו של השופט ד' לוין, כי המקרה מצוי בתחומו של סעיף-קטן (ב) לסעיף 10א לפקודת הראיות. טעמו לכך היה, כי משנמנעה האפשרות לקיים חקירה נגדית, מחמת תשובתו הסטראוטיפית של העד "אינני זוכר" יש לראות בו "מסרב להעיד". בערעור שהוגש לבית-משפט זה (ע"פ 351/80 [2] נקבע, שניתן לבסס את ההרשעה גם ללא הכרעה בשאלת קבילותה של אותה אמרה. אולם אגב אורחא הביע השופט טירקל דעתו, שהאמרה קבילה, בין לפי סעיף-קטן (א) ובין לפי סעיף-קטן (ב). אביא את דבריו כלשונם, בעמ' 487-488: "הפירוש המרחיב, לפיו משמעות המלים 'הזדמנות לחקרו', היא חקירה נגדית יעילה, ואפילו נמנעה חקירה כזאת על-ידי הפדתו של העד, איננו מתקבל על הדעת, ואיננו מתיישב עם כוונתו של המחוקק. יתר על-כן, אם ראה המחוקק לנכון לפניו להתיר קבלתה של אמרה, שנותנה איננו עד כלל - בין היתר, משום שהוא מסרב להעיד - בוודאי שאין לפסול את האמרה, רק בשל כך שנותנה אימת את תוכנה במשפט, אך נמנע מלהשיב לשאלות נוספות בשל הפחד, שנפל עליו (ראה לעניין זה דברי כבוד השופט שמגר בע"פ 71/76, שנאמרו בטרם נתקבל התיקון לפקודת הראיות [נוסח חדש]). הוא הדין בטענתו של הסניגור, שלא נתקיימו כאן החלופות שבפיסקה (א)(3): אם רשאי בית המשפט לקבל אמרה, שנותנה סטה ממנה בעדותו בפרט מהותי, או הכחיש את תוכנה, על אחת כמה וכמה שרשאי הוא לעשות כך, כאשר אימת העד את תוכנה. כך או כך, נתקיימה כאן החלופה האחרונה שם - ,או טוען כי אינו זוכר את תכנה' - בכך שבתשובה לשאלות ספציפיות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית, שהתייחסו לפרטים בהודעתו, השיב, כאמור, 'לא זוכר'". ד"ר נ' זלצמן, במאמרה "גביה מוקדמת של עדות, אימרה בכתב והחקירה שכנגד בהליך פלילי" עיוני משפט ח (תשמ"א-מ"ב) 584, ביקרה את גישתו המרחיבה של בית המשפט כביטויה בקטע דלעיל, בהדגישה, בעמ' 610, כי "נטיה מוגזמת לסיפוקו של הצורך החברתי שנוצר להלחם בתופעה האלימה של הפחדת עדים על-ידי פירוש מרחיב של הוראת סעיף 10א עלולה לפגוע פגיעה חמורה בעיקרון של שמירת זכויותיו של הנאשם במסגרת המשפט הפלילי המתנהל בענינו, ואשר חיוניותו לסדרי דין תקינים ולעשיית צדק בבתי המשפט אף היא איננה מוטלת בספק". .4הבעיה סבוכה, ונטייתי האישית נגד הרחבה כבר מצאה ביטוי בהזדמנויות אחרות. אולם המקרה שלפנינו שונה מאלה שנדונו הן בע"פ 365/81, 383[1], והן בע"פ 351/80 [2]. וענונו לא השיב כלל על השאלות שנשאל ואף לא אימת את תוכן האמרה, כפי שאירע בע"פ 351/80 [2]. לפחות בנסיבות המקרה דנן הגעתי למסקנה, שוענונו אינו עד אלא "מסרב להעיד". אבהיר את שיקוליי: פרשנותו של המונח "עד במשפט" לצורך סעיף 10א לפקודה אינה בהכרח חופפת את הגדרת המונח "עד" בהוראות חוק אחרות. כלל יסודי הוא, כי פרשנותה של הוראה בדין תיעשה לאור המטרה המונחת ביסודה. לפיכך יכול "שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכול בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו" (ע"פ 224/85 [3], בעמ' 802וכן ע"א 480/79 [4], בעמ' 306). אכן, ייתכן שקיומה של הגדרה שונה לאותו מונח, ולו גם בהקשרים שונים, אינו רצוי, ויש להעדיף, ככל הניתן, אחידות וזהות בהגדרת מושגי יסוד; אולם אין כל מניעה עקרונית להעניק פרשנות מיוחדת למונח "עד" לעניין סעיף 10א לפקודה, אם הדבר עולה מלשונו וממטרתו של הסעיף. בעוד סעיף-קטן (א) עוסק בקבילות אימרתו של מי שהינו "עד במשפט", דן סעיף (ב) בקבלת אימרתו של מי שאיננו עד. לעניין זה נקבעו שם שלוש קטיגוריות של מקרים (שאביאן בסדר ההפוך מהכתוב): (א) לא ניתן להביא את נותן האמרה לבית המשפט משום שאינו בחיים או שלא ניתן למצאו; (ב) נותן האמרה אינו מסוגל להעיד; (ג) נותן האמרה "מסרב להעיד". לגבי מי שאינו מסוגל להעיד או שמסרב להעיד, אין זה מעלה או מוריד, אם ניתן או לא ניתן להביאו לבית המשפט. אם יובא (למשל) אדם שאינו מסוגל להעיד אל דוכן העדים ואף יוזהר, הוא לא יהפוך בכך "עד במשפט", ושאלת קבילותה של אימרתו לא תיכנס עקב כך לגדרו של סעיף-קטן (א). הוא לדעתי הדין במי שמסרב להעיד. המשותף לו ולמי שאינו מסוגל להעיד נעוץ בעובדה, שלא ניתן לחקור אותם. זו התוצאה (העדר אפשרות חקירה), גם כאשר כלל לא ניתן להביא את נותן האמרה לבית המשפט (קטיגוריה (א) דלעיל), בין משום שאינו בחיים ובין משום שלא ניתן למצאו. הבאת עד לבית המשפט מוסדרת בחוק. אם אין הוא נענה להזמנה כדין ואינו מתייצב כמוזמן, ניתן לכפותו לכך: סעיף 111לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. משהופיע, בין מרצון ובין בכפייה, אין כל מניעה להזהירו, פעולה שאינה מצריכה כל מעשה מצדו (להבדיל מן השבועה שהיתה נהוגה בעבר): חוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם- .1980מכאן שלא בהופעה מרצון ו בכפייה הכתוב מדבר, אלא באי היכולת לחקור את נותן האמרה מחמת הטעמים שפורטו בשלוש הקטיגוריות דלעיל. לפיכך, בעל כורחך אתה מסיק (במסגרת קטיגוריה (ג) הנ"ל), כי מי שעלה על דוכן העדים - ולו גם ללא כפייה - ולאחר שהוזהר לא פצה פיו, הוא בגדר "מסרב להעיד". בהעדר כל אפשרות לחקירה, קיימת הדרישה הנוספת מצד המחוקק, והיא, שבית המשפט שוכנע, "כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". סעיף 10א לפקודת הראיות נועד אמנם לאפשר קבלתן של אמרות בכתב שנמסרו מחוץ לכותלי בית המשפט - וזאת כדי להדביר את כל הפשיעה הגואה ואת תופעת הפחדתם של עדים - אך בד בבד הוטלו מגבלות על קבילותן של האמרות, זאת כהגנה (ולו גם מסויגת) על זכויותיו של הנאשם. תנאי מוקדם לקבילות האמרה הוא, שהצדדים יוכלו לעשות שימוש בכלי החקירה והחקירה שכנגד כדי להבהיר את גירסת העד במשפט מזה לעומת תוכן אימרתו מזה. רק כך נפרשת בשלמותה לפני בית המשפט היריעה כולה, וזו מאפשרת לו לקבוע מה עדיף על מה: תוכן האמרה או הדות במשפט, גם אם שונה היא שוני מהותי מן האמרה. אולם המחוקק אף הרחיק לכת והכשיר כראיה אמרה מחוץ לכותלי בית המשפט, גם כאשר נותן האמרה לא העיד (ראה שלוש הקטיגוריות של סעיף-קטן (ב) שבהן דנתי לעיל) אך זאת בתנאי שבית המשפט שוכנע, כי על העד הופעל "אמצעי פסול". המחוקק היה ער לכך, כי עולם הפשע עלול לגרום להיעלמו של עד, העשוי להפליל את הנאשם. לפיכך, כדי לשמור על חייו ועל חירותו של העד הפוטנציאלי ובד בבד להרחיב את קשת המקרים שבהם תתקבל אמרה כראיה, התיר, בסעיף-קטן (ב), גם קבלת אמרה, שנותנה לא העיד במשפט, אך בתנאי שבית המשפט ישוכנע, כי "אמצעי פסול" הוא שהניאו מלהעיד (או מנע את מתן העדות). באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות העביר המחוקק את מרכז הכובד משאלת הקבילות לשאלת המהימנות כאשר - "המגמה המוצהרת היא להמעיט ככל האפשר בפסילה טכנית של עדות, שקבלתה עשויה להביא לבירור האמת, אם אין בקבילותה כדי לפגוע בזכויות הנאשם.." (ההדגשה שלי - מ' ב"פ): ע"פ 141/84 [5], בעמ .608 הסעיף תחם את המקרים, שבהם מותרת סטייה מן הכלל, הפוסל עדות שמיעה, בדרך שתאפשר גם הגנה על זכויות הנאשם. לפיכך, גישה, הגורסת קבלת אמרה במקום שבו מהותית לא נתמלאו התנאים המגבילים, אינה עולה בקנה אחד עם הגיונו ועם מטרתו של סעיף 10א לפקודת הראיות. ראינו, שההלכה הפסוקה פירשה את סעיף 10א פירוש מרחיב והסתפקה לצורך קביעה שפלוני הוא "עד במשפט" וכי ניתנה הזדמנות לחקרו - אף בעדות מתחמקת (ע"פ 365/81, 383[1]) או באישור תוכן האמרה תוך טענה נמשכת "אינני זוכר" (ע"פ 351/80 [2]). הנטייה להרחיב ניכרת גם מההלכה, שהמקור להפעלת "האמצעי הפסול" במובן סעיף 10א(ב) אינו חייב להיות הנאשם עצמו או שלוחו: ע"פ 567/80, 616(המ' 121/81) [6], בעמ' 690). כפי שנאמר בע"פ 696/84 [7], בעמ' 333: "הרעיון המבצבץ מן השיטין ומבין השיטין באסמכתאות אלה, שאין כל הגבלה לגבי מקור ה'אמצעי הפסול' או לגבי מטרת הפעלתו, וכי השיכנוע, הנדרש לגבי התנאי האחרון בסעיף הנ"ל, אינו חייב להתבסס על עדות המושמעת במשפט. די אם הוא נשאב מנסיבות המקרה ומנסיון החיים, מהם משתמע שימוש באמצעי כזה". אולם, לפי השקפתי, הגענו בכך אל קצה הגבול, שאותו שוב אין לעבור. מכל מקום, לגבי "המסרב להעיד" בסעיף-קטן (ב) לסעיף 10א, אם נראה באדם, שלא השיב על אף שאלה שהיא, "עד במשפט", נרוקן מושג זה מכל תוכן כבר מהבחינה הטכנית, והעיקר - נפגע בכך בזכויות הנאשם פגיעה, שלפי דעתי אין להשלים עמה. גישתי אינה סותרת את הנאמר בע"פ 365/81, 383[1], להפך, במשתמע יש תמיכה עקיפה בהשקפתי בדברים הבאים, בעמ' 126: "מעורד לא סירב להעיד, הוא העיד לפני בית המשפט, ועל-כן הוראות סעיף-קטן (ב) אינן חלות עליו". "מעודד...העיד", אך וענונו לא העיד כלל, ומהציטוט משתמע, לכאורה, שאילו שתק מעודד - במקום לתת תשובות מתחמקות - היו רואים בו "מסרב להעיד". .5ערה אני לטענתו של בא-כוח המדינה, כי אם ייקבע, שהמקרה הנדון מצוי בגדרו של סעיף-קטן (ב), עלולים עדים בעתיד מלא פיהם מים ובכך למנוע קבילות אימרותיהם מחוץ לכותלי בית המשפט, אלא אם ישתכנע בית המשפט, שהופעל על העד אמצעי פסול שהניאו מלהעיד. לאור ההלכה המרחיבה, הן לגבי המונח "עד במשפט" וכן לגבי מקור האמצעי הפסול שהופעל על "המסרב להעיד", אין להירתע מהפירוש שבו אני דוגלת, שכן אין להקריב את זכויותיו של הנאשם על מזבח המטרה להכשיר אמרות לראיה. יתרה מזו, אם יתקבל הפירוש, המוצע על-ידי בא-כוח המדינה, תאבד הקטיגוריה (ג) הנ"ל ("המסרב להעיד") כל משמעות, פרט למקרה שבו יאמר מי שהוזמן להעיד מפורשות, שהוא מסרב להעיד. זהו צמצום שאינו מתקבל על דעתי. השתיקה "הרועמת" שנקט וענונו ממחישה את סירובו לא פחות מאמירה מפורשת. והעיקר, מי שהוזמן להעיד והוזהר, כפוף להוראותיו של סעיף 5לפקודת בזיון בית המשפט. ניתן איפוא ואף רצוי להורות על שליחתו למאסר, עד שיאמר "רוצה אני". אכן, ייתכנו מקרים, שבהם העד נתון ממילא במאסר לתקופה ארוכה, ואז נוצר קושי. אולם מטבע הדברים יהיו אלה מקרים חריים, ועל אלה יכול, כמובן, המחוקק ליתן את דעתו ולחפש פתרון הולם. .6לאור השיקולים דלעיל הייתי דוחה את הערעור. השופט ד' לוין; מקובלת עלי מסקנתה של המשנה לנשיא, כי במקרה דנן יש להתייחס אל מוטי וענונו לא כאל עד במשפט אלא כאל אדם, אשר זומן למסור עדות והוא מסרב להעיד. הזדמן לי להביע דעתי בסוגיה דנן בשבתי בבית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו בתפ"ח (ת"א) 1077/79 [10], בעמ' .162אני מחזיק בדעה שהבעתי שם וחוזר אליה לענייננו. עצם התייצבותו של אדם על דוכן העדים לא הופכת אותו מיניה וביה ל"עד במשפט". צריך שגם יאמר את דברו. אפשר שדבריו יהיו נרחבים, ואפשר שיתבטא לאקונית ובתמצית. אפשר שדבריו יהיו אמינים וברורים, ואפשר שיהיו מגומגמים, חמקניים ומעוררי תמיהות וחוסר מהימנות. אולם את דברו אמר הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית. שונים פני הדברים, כאשר התייצב אמנם האדם שזומן על דוכן העדים, אך עשה כן כאילו כפאו שד, ואין הוא מוכן לומר את דברו, אם בכללואם בחקירה נגדית. כאשר ה"עד" מבהיר במפורש - או כאשר ברור במשתמע מתגובותיו - כי הוא ממש מסרב להשיב לשאלות, כי אז עדותו אינה עדות, ויש להתייחס אליו כאל מי שמסרב להעיד. בע"פ 351/80 [2] העיד אמנם העד בחקירה ראשית אך סירב בכל תוקף להשיב על שאלות בחקירה נגדית, וככל שנאלץ להשיב לא אמר למעשה דבר. בשיטת המשפט המקובלת עלינו החקירה הנגדית היא "המכשיר היעיל ביותר המשמש בידי בעלי הדין לשם גילוי האמת במשפט" (ראה בג"צ 124/58 [8], בעמ' 23). כאשר נשללת מבעל הדין האפשרות לחקור את העד בחקירה נגדית, יש להתעלם מן העדות כולה (ראה ע"פ 631/76 [9], בעמ' 531). לא בכדי אחת הדרישות, שקבע המחוקק בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות להכשרת קבילותה של אמרה שניתנה מחוץ לבית המשפט, היא, שתינתן לצדדים ההזדמנות לחקור את העד, לרבות בחקירה נגדית. משנשללת זכות זו מסניגוריה, ולמעשה לא התאפשרה חקירה אמיתית, כי אז לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 10א(א). מאידך גיסא, במקרה הברור שה"עד" מרב לומר את דברו, במובן האמור לעיל, אם בכלל ואם בחקירה נגדית, ניתן יהיה לעשות שימוש בהוראה הקבועה בסעיף 10א(ב) ולהתייחס לאמרה של אותו אדם, שנגבתה מחוץ לבית המשפט. זאת אם שוכנע בית המשפט, כי נתקיימו שניים אלה: א. אכן, יש לראות את ה"עד" כמי שמסרב להעיד; ב. אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות. במקרה דנן שוכנעתי, כי וענונו הנ"ל - אף-על-פי שהתייצב על דוכן העדים - סירב להעיד, וכי לא הוכח, שאמצעי פסול הוא שהניאו מלהעיד. אשר-על-כן מצטרף אני לדעתה של המשנה לנשיא, כי דין הערעור להידחות. השופט א' חלימה: אני מסכים, כי מוטי וענונו הוא בבחינת אדם אשר זומן למסור עדות והוא מסרב להעיד. ולפיכך מסכים אני לתוצאה, שאליה הגיעה כבוד המשנה לנשיא, שיש לדחות את הערעור. הוחלט לדחות את הערעור. חקירה (בבית משפט)דיון