תביעה לסילוק יד מדירה בירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד מדירה בירושלים: 1. לפני תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהדירה הנמצאת ברח' זכרון טוביה 24 ירושלים (להלן - "הדירה").   2. התובעת הינה אלמנתו והיורשת הבלעדית של המנוח ז"ל, מי שהיה הבעלים של הדירה והחתום על הסכם השכירות עם אבי הנתבע ז"ל. עפ"י חוזה השכירות שכר המנוח ע' נקש את הדירה לצורכי מגורים. בכתב תביעתה, מבקשת התובעת לפנות את הנתבע מהדירה, בנו של השוכר ז"ל שהיה דייר מוגן בה. התובעת טוענת כי משלא התמלאו תנאי הדיירות המוגנת על-פי החוק, ולאחר פטירת אבי הנתבע, פקעה למעשה הזכות לדיירות מוגנת בדירה, על כן אין לראות עוד בנתבע כדייר מוגן. הנתבע הגדיל לעשות כדי לאחז את עיני התובעת והמשיך לשלם את דמי השכירות בשם אביו המנוח, מבלי ליידעה כלל שאביו נפטר. כל זאת עד אשר התברר כי שיק שמסר כביכול לתובעת כדמי שכירות לא נפרע על ידי הבנק. כמו"כ נטען כי הנתבע נטש את הדירה ואין הוא עושה בה כל שימוש וממילא אינו זכאי להגנת החוק. 3. מנגד, הכחיש הנתבע את זכותה של התובעת כבעלים בדירה. כמו"כ ציין כי אינו יודע מי הם הבעלים האותנטיים של הדירה. הנתבע טוען כי שילם דמי השכירות בגין הדירה לידי נציג מטעם הבעלים, מר שניאור שמחה. עוד טוען, כי אביו העביר לו את זכויותיו בדיירות מוגנת בדירה עוד בשנת 90 תוך קבלת הסכמת הבעלים בדיעבד באמצעות אישורו של נציגם. הנתבע מוסיף וטוען, כי עם קבלת דמי השכירות על-ידי נציג הבעלים, מהווה הדבר משום ויתור מטעם הבעלים בדבר כלל זכויותיהם בדירה, לרבות הזכות לפנותו מהדירה. טענת ההגנה המרכזית הינה כי הנתבע הינו דייר מוגן מכוח הסכם שכירות שהשתכלל בהתנהגות בינו לבין מר שניאור שמחה , נציג הבעלים.   4. כבר עתה אציין כי בית משפט זה קבע בהחלטתו מיום 7.1.02, לאור הצהרתו של ב"כ הנתבע, כי אינו מכחיש את האמור בחוזה השכירות נספח ג' לתצהירו של עו"ד אלבראנס, כי התובעת הינה הבעלים של הדירה (עמ' 6 לפרו').   5. כמו"כ יצויין כי בשלב הסיכומים טען ב"כ התובעת טענות בדבר אי תשלום דמי השכירות, ביצוע שיפוצים משמעותיים בדירה ללא רשות הבעלים. טענות אלה לא הועלו בכתב התביעה ובצדק טען ב"כ הנתבע כי יש בהן משום שינוי חזית.   6. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של עו"ד שמואל אלבראנס ותצהירו של מר שניאור שמחה. מנגד, הוגש בנוסף לתצהירו של הנתבע גם תצהיר של מר מנחם נקש, אחיו של הנתבע. נותני התצהירים נחקרו על תוכנם. לאחר שמיעת עדותם של אלה, עיון בכתבי הטענות ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.   7. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הינן כדלקמן: ביום 6.7.58 נכרת חוזה שכירות בין בעלה של התובעת לבין אבי הנתבע להשכרת הדירה למגורים שהעתק ממנו צורף לכתב התביעה. בשנת 1972 עקרו הוריו של הנתבע מהדירה האמורה ועברו להתגורר בדירה אחרת בקרית משה, ירושלים. הדירה נשוא התביעה המשיכה לשמש את אבי הנתבע לצורכי מנוחה בזמן עבודתו בשוק מחנה יהודה (עדותו של מנחם, עמ' 10 לפרו', ש' 20). הנתבע נולד בקריית משה בשנת 1973 וגדל שם, עובדה שנתאשרה בעדותו של הנתבע (עמ' 18 לפרו', ש' 19). לימים, לאחר פטירת בעלה של התובעת הועברה זכות הבעלות בדירה לידיה, כעולה מצו הירושה שניתן ביום 4.10.98. כמו-כן, מוסכם כי אבי הנתבע נפטר ביום 20.7.95. 8. השאלה האחת הטעונה הכרעה בתיק זה הינה האם הנתבע הינו דייר מוגן בדירה. יצוין, כי בשלב הסיכומים הצהיר ב"כ הנתבע, כי הנתבע אינו דייר מוגן עפ"י החוק וכי אין תחולה לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) - תשל"ב - 1972 (עמ' 35 לפרו'), וכי הוא דייר מכח הסכם בהתנהגות הצדדים.   9. יש לדון איפוא, בשאלה הכפולה: ראשית - האם השתכלל הסכם כלשהו בין הנתבע לנציג התובעת, בהתנהגות בין מר שניאור שמחה לבין הנתבע בדבר דיירות מוגנת בדירה. שנית - האם הוסמך מר שניאור שמחה לכרות הסכם, כאמור, בשם הבעלים או לאו. בהינתן מענה לשאלות הנ"ל ייחרץ גורלה של התביעה דנן.    האמנם השתכלל הסכם שכירות מוגנת בהתנהגות, 10. כידוע, חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול ומפגש הרצונות בין המציע למקבל, יוצר בסופו של יום חוזה בין הצדדים. תנאי מוקדם ליצירת חוזה תקף הוא קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים, לאמור, גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. תנאי שני הוא פניה מסוימת שתהא בגדר הצעה המאפשרת לכרות , חוזה בקיבול ההצעה (ר ': ספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים" מהדורה שניה (תשנ"ה), עמ' 83 וכן רע"א 4976/00בית הפסנתר נ' דליה מור ורשות השידור,פ"ד נו(1) 577). בנסיבות העניין, לא הוכח על-ידי הנתבע כי התובעת גילתה, באמצעות נציגה, כל גמירות דעת לא במישרין ולא בעקיפין לשם כריתת חוזה שכירות מוגנת כלשהו עם הנתבע. קבלת דמי השכירות, כנטען, אין בה כשלעצמה דבר המעיד על גילוי גמירות דעת התובעת לוותר על זכותה בדירה ובניגוד לחוזה השכירות וכאמור בסעיף 13ד' בו. מעמדו של מר שניאור שמחה 11. מחומר הראיות שנפרש בפני בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה, כי מר שניאור שמחה שימש לכל היותר כגובה דמי השכירות בשם הבעלים. דא ותו לא. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף מעדותו האמינה של מר שניאור שמחה, אשר הינה מקובלת עלי. העד אישר מפורשות לשאלת בית המשפט, כי אכן שימש כגובה דמי שכירות מטעם הבעלים בלבד (עמ' 3 לפרו', ש' 18). זאת ועוד, משלא ידע הנתבע את זהות הבעלים של הדירה, כעולה מעדותו (עמ' 22 לפרו', ש' 29) אין לראות במר שניאור שמחה כשליח מטעם הבעלים, שבאמצעותו השתכלל, הסכם שכירות מוגנת בין הנתבע לבין הבעלים כנטען על-ידי הנתבע. גם בתצהירו של הנתבע ציין כי לאחר פטירת אביו רצה לברר מי בעל הבית ושל מי הנכס בכלל ולא הצליח לגלות זאת. על כן ניתן לקבוע כי לכל היותר ראה במר שניאור כנציג לצורך קבלת דמי שכירות ולא מעבר לכך. בהקשר דנן, יש לציין את האמור בסעיף 5(א) לחוק השליחות תשכ"ה - 1965, הקובע: "(א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך -על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".   משלא הוגשה כל הרשאה בכתב מטעם הבעלים המסמיכה את מר שניאור שמחה לכרות הסכם שכירות מוגנת עם הנתבע, אין לקבל את הטענה כי בהתנהגות נוצר הסכם שכירות מוגנת בין הצדדים, שכן המדובר בויתור הבעלים על זכויתיהם בדירה ולשם כך חייבת להיות הוראה מפורשת בהרשאה.   12. הנה-כי-כן, נוכח האמור הגעתי לכלל מסקנה, כי מר שניאור שמחה לא הוסמך לכרות כל הסכם שכירות מוגנת מטעם הבעלים, לא במשירין ולא בעקיפין, לא בהתנהגות ולא בכל דרך אחרת. לפיכך אני דוחה את טענת ב”כ הנתבע בעניין זה. הגם שיש לראות ביתר הטענות שהעלה ב"כ התובעת משום שינוי חזית, הרי עצם ביצוע השיפוצים הנרחבים בדירה ואי תשלום דמי השכירות במשך שנים, גם לאחר הגשת התביעה, כשהיה ידוע לנתבע מי מייצג את הבעלים, יש לראות בכל אלה התנהגות שלא בתום לב מצד הנתבע והתנהגות זו נזקפת לחובתו. 13. סיכומו של דבר - אני קובע כי הנתבע אינו דייר מוגן בדירה ולפיכך אני מורה לו למסור את החזקה בה לידי התובעת כשהיא נקיה מכל חפץ ואדם, וזאת תוך 45 יום מהיום. אני נעתר לבקשת ב"כ התובעת לפיצול סעדים. כמו"כ אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. ירושליםסילוק יד