אי מניעת התאבדות תביעת רשלנות רפואית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין אי מניעת התאבדות: הרקע בפני תביעה לנזקי גוף בשל מותו של המנוח ז"ל (להלן - "המנוח"). בכתב התביעה טוענים התובעים, בין היתר, כדלקמן: כי המנוח נפטר ביום 11.5.03 לאחר שבהיותו חולה במחלת נפש טיפס על עמוד חשמל והתחשמל בכוונה לשים קץ לחייו. כי עוד בצעירותו אובחן המנוח כסובל ממחלת נפש, אושפז פעמיים בבי"ח פסיכיאטרי והזדקק לטיפול תרופתי. כי כאשר קיבל טיפול דרך זריקות של תרופות מתאימות מצבו היה יציב והמנוח עבד לפרנסתו במשך 8 חודשים. כי בקיץ 1999, מסיבה לא ידועה, הפסיק המנוח לקבל טיפול וכשלושה חודשים לאחר מכן חלה הידרדרות במצבו. כי בתחילת שנת 2000, עקב החמרה נוספת במצבו של המנוח, הורה הפסיכיאטר המחוזי על בדיקה פסיכיאטרית כפויה, המנוח נעלם, אותר על-ידי המשטרה והובא ביום 1.2.00 לחדר המיון. המנוח טופל, חל שיפור במצבו ולאחר כשבועיים שוחרר. כי המנוח אושפז פעמים רבות בבית החולים באר יעקב, וזאת לאחר שהפסיק על דעת עצמו לקבל טיפול, אך עם חידוש הטיפול, בדרך כלל התייצב מצבו והוא שוחרר מהאשפוז. כי בין האשפוזים היה המנוח במעקב במרפאה לבריאות הנפש שליד ביה"ח ברזילי והתובעת 2 פנתה פעמים רבות וביקשה להימנע משחרורו מבית החולים או להדק את הפיקוח עליו. כי התובעת 2 פנתה ישירות אל המרפאה הפסיכיאטרית בביה"ח ברזילי והתריעה בדבר מסוכנותו של המנוח ונטייתו שלא לשתף פעולה, ביקשה להגביר את מינון התרופות ולהדק את המעקב אחריו. למרות זאת, מסיבה לא ברורה, הטיפול התרופתי שונה לקבלת זריקות קלופיקסול, פעם בחודש (במקום פעם בשבועיים, כפי שהיה בבית החולים). בנוסף, נרשמו למנוח כדורי זיפרקסה, אך אותם התקשה לרכוש, לאור עלותם הגבוהה. כי תחת טיפול זה היה המנוח במעקב חודשי. כי במרץ 2003 הידרדר מצבו הנפשי של המנוח, הוא לא נטל שום טיפול והתובעת 2 פנתה אל המרפאה הפסיכיאטרית בביה"ח ברזילי והתשובה שקיבלה כי המנוח אמור להגיע לביקור תקופתי בחודש אפריל ואז יוערך מצבו. כי המנוח סירב להגיע לבדיקה במרפאה פסיכיאטרית והתובעת 2 פנתה שוב ושוב אל צוות המרפאה, ללא הועיל. גם לאחר שחלף המועד שנקבע לביקור המנוח במרפאה הפסיכיאטרית, איש מצוות המרפאה לא התקשר ושאל לשלומו, לא דאג לחפש אחריו ולא נעשתה שום פניה לכל גורם שהוא כדי להביאו לבדיקה. כי רק לאחר כשבוע, ביום 2.5.03, לאור דרישתה של התובעת 2, התבקש הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה כפויה דחופה. לאחר שחלפו מספר ימים נוספים מבלי שנעשה דבר, ביום 12.5.03, הגיעו נציגי הפסיכיאטר המחוזי למקום מגוריו של המנוח, אך זאת לאחר שהמנוח כבר שם קץ לחייו יום קודם לכן, ביום 11.5.03. לכתב התביעה צורפה חוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר אנטולי דוברוביץ', אשר קבע, בין היתר, כי התאבדותו של המנוח קשורה באופן ישיר למחלת הנפש ממנה סבל, כי ניתן היה לצפות את התנהגותו האובדנית של המנוח, כי ניתן היה למנוע זאת בקלות, באמצעות שיבוצו במסגרת מוסדית ממושכת או על-ידי מעקב צמוד כנדרש, כי מטפליו של המנוח לא טיפלו כראוי במקרה ולא הקפידו על טיפול ומעקב נכונים, זלזלו בקשר עם משפחת המנוח והתעלמו מדיווחיה וכי אין מנוס אלא לקבוע כי מטפליו של המנוח כשלו כשל חמור בתפקידם למנוע את התאבדותו וכשל זה מהווה מקרה מובהק של רשלנות. התביעה הוגשה במקור כנגד שלושה נתבעים, אשר הגישו כתב הגנה, בו טענו, בין היתר, כדלקמן: כי התובעים נקטו בשיהוי בהגשת התביעה, כאשר בעוד שהמנוח נפטר ביום 11.5.03, הוגשה התביעה לאחר מעל ל- 5 שנים, ביום 9.9.08. כי דין התביעה כנגד נתבעים 2-3 להידחות. כי מוכחשת כל אחריות. כי מוכחשת עבודתו של המנוח לפרנסתו ו/או כי השתכר כלל. כי התובעת 2 ביקשה להרחיק ממנה את המנוח בכל מחיר וללא כל סיבה רפואית וניסתה להתערב בצורה בוטה בטיפול הרפואי. כי המנוח קיבל טיפול רפואי מסור בהתאם למצבו הרפואי. כי חוו"ד מטעם התובעים מוכחשת. כי מוכחשים הנזקים הנטענים. ביום 30.3.09 הגישה הנתבעת חוו"ד מטעמה של פרופ' אבנר אליצור. תיק זה נדון בתחילתו בפני כב' השופט חזק, התקיימו בפניו שני קדמי משפט ולאחר שמונה לסגן נשיא בבית המשפט בקרית גת, הועבר התיק להמשך הדיון בו, בפני. בישיבת ק"מ שהתקיימה ביום 25.2.10 נמחקו הנתבעים 2-3 מכתב התביעה. בתיק זה התקיימו מספר דיוני הוכחות: ביום 6.1.11 בו העידה התובעת 2. ביום 19.6.11 בו העיד מומחה התובעים ד"ר אנטולי דוברוביץ. ביום 20.12.11 בו העיד ד"ר מיכאל דוברוסין (סגן הפסיכיאטר המחוזי) ופרופ' אליצור. וביום 3.1.12 בו העידה ד"ר מיור. לאחר תום שמיעת העדים, הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, וכך עשו. הכרעה חובת הזהירות - האחריות חובת הזהירות המושגית אין חולק על העובדה כי למנוח הוצאה הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, וכי במועד בו נפטר, היה תחת הוראה זו. סע' 11 לחוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - "החוק") קובע כדלקמן: "(א) נוכח פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים האמורים בסעיף 9(א) או (ב) וקיימת אפשרות לתת את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה - רשאי הוא, במקום לתת הוראת אשפוז, להורות בכתב כי על האדם לקבל את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה שיקבע, לתקופה ובתנאים שיורה (להלן - הוראה לטיפול מרפאתי), ובלבד שתקופה כאמור לא תעלה על ששה חדשים. (ב) נוכח פסיכיאטר מחוזי, על פי פניה בכתב של המנהל, כי חולה המאושפז אשפוז כפוי זקוק להמשך טיפול מרפאתי לאחר שחרורו, רשאי הוא לתת הוראה לטיפול מרפאתי לתקופה שלא תעלה על ששה חדשים. (ג) פסיכיאטר מחוזי רשאי, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת מנהל המרפאה, להאריך מדי פעם את תקופת הטיפול המרפאתי לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חדשים. (ד) לא מילא אדם אחר הוראה לטיפול מרפאתי כאמור בסעיף זה, רשאי הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז". סעיף זה מקנה לפסיכיאטר המחוזי את הסמכות להורות על מתן טיפול במסגרת מרפאה עפ"י קביעתו, לתקופה ועפ"י תנאים שיקבע. עוד נקבע בסע' 11(ד) לחוק כי היה ואדם לא מילא אחר הוראה לטיפול מרפאתי, רשאי הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז. סע' 14 לחוק מפרט את סמכויותיו של הפסיכיאטר המחוזי לצורך ביצוע ההוראה כדלקמן: "פסיכיאטר מחוזי שהורה על בדיקה פסיכיאטרית לפי סעיפים 6 או 7 או על אשפוז לפי סעיף 9 או על טיפול מרפאתי לפי סעיף 11 רשאי - (1) למנות את מבצע ההוראה; (2) להורות כי מבצע ההוראה יהיה זכאי לקבל בעת הצורך סיוע מהמשטרה; (3) להסמיך את מבצע ההוראה וכן את השוטר המסייע להיכנס לבית החולה או לכל בית חולים או לחצרים אחרים המפורטים בהוראה, כדי לבצעה, ולהשתמש בכוח סביר הן לצורך הכניסה לחצרים והן לצורך ביצוע ההוראה; (4) לקבוע את בית החולים שבו יאושפז החולה או את המרפאה שבה יקבל טיפול, או את מקום ביצוע הבדיקה ואת הפסיכיאטר הבודק; (5) לקבוע את תנאי האשפוז, הטיפול במרפאה או הבדיקה". סמכויות אלה שניתנו לפסיכיאטר המחוזי בחוק, בנוסף לפסיקה ענפה ועקבית של כב' בית המשפט העליון (ע"א 552/66 לויט נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד כב(2) 480, ע"א 744/76 שרתיאל ואח' נ' קפלר ואח' פ"ד לב(1) 114, ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר פ"ד ל"ד(1) 550 ו- ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול פ"ד נ(3) 784) מבססים את חובת הזהירות המושגית החלה על הפסיכיאטר המחוזי על רופא ועל מוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו ובכלל זה כלפי המנוח אשר היה כאמור לעיל תחת הוראה לטיפול מרפאתי כפוי. חובת הזהירות הקונקרטית האם חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח? במישור זה נבחנת השאלה אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין נזק שהתרחש והאם קיימת חובת זהירות בין הנתבעת על שלוחותיה השונות (הפסיכיאטר המחוזי ו/או המרפאה) לבין המנוח. שאלה זו יש לבחון עפ"י מבחן הציפיות במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, בנסיבות הרלוונטיות. כלומר, האם הרופא הסביר, בין אם מדובר בפסיכיאטר המחוזי או הרופא במרפאה, צריך לצפות את התרחשות אותו הנזק. אני סבור כי התשובה לשאלה זו חיובית. ברור שרופא יכול לצפות נזק עקב מתן או אי מתן טיפול רפואי ו/או מסגרת רפואית הולמת, גם במקרה בו החולה עצמו מחליט על דעת עצמו שלא לקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק, ולא רק זאת, אלא הרופא חייב וצריך לצפות את הנזק גם אם מדובר על נזק נדיר כל עוד הוא ידוע למדע הרפואה (ע"א 612/78 פאר נ' קופר פ"ד לה(1) 720, דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד ואח' ). בעניין שבפני מדובר בחולה ידוע ומוכר למרפאה ולפסיכיאטר המחוזי אשר בעברו רקע של אי לקיחת הטיפול אשר גרם תמיד להתדרדרות במצבו. לפיכך, אין כל ספק שהצוות הרפואי יכול היה לצפות את ההתדרדרות במצבו של המנוח כאשר הוא לא לקח את הטיפול הרפואי ולכן יש לקבוע כי קמה חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין הצוות הרפואי למנוח. האם הופרה החובה? מהרקע הרפואי של המנוח עולה כי הוא נהג שלא לקחת את הטיפול הרפואי ובכל פעם שהתנהלות זו התקיימה, חלה התדרדרות קשה במצבו עד אשר אף ניסה לשים קץ לחייו והפסיכיאטר המחוזי הוציא לגביו הוראות לאשפוז כפוי. כמו כן, המנוח אף היה אלים כלפי הוריו, אושפז אך שוחרר לאחר מכן. בהוראה לטיפול מרפאתי כפוי שהוצאה ביום 6.10.02 (ת-8(5) לסיכומי התובעים) נרשם ע"י הפסיכיאטר המחוזי בנימוקים להוצאת ההוראה, כדלקמן: "לפי בדיקת ד"ר קרת, מנהלת המחלקה בה אושפז החולה: משתחרר מאשפוז שהחל בכפייה עקב מצבי אלימות ומסוכנות בעת החרפה פסיכוטית. מאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. החולה מצוי כעת ברמיסיה אך אם יפסיק ליטול תרופותיו עלול מצבו להדרדר במהירות להחרפה עם אלימות ומסוכנות. אי-לכך זקוק לטיפול מרפאתי כפוי על מנת למנוע הדרדרות ואשפוז חוזר". ד"ר אנטולי דוברוביץ, המומחה מטעם התובעים, נחקר לעניין הימצאותו של המנוח ברמיסיה והבהיר: "במצב השחרור מדובר ברמיסיה תרופתית. זה לא רמיסיה אמיתית. לא כתוב שהוא נכנס לרמיסיה אמיתית. רמיסיה אמיתית זה אומר שבן אדם יש לו תובנה למחלתו, הוא משתף פעולה, אבל שם במכתב השחרור כתוב משהו אחר, כתוב שמצבו השתפר, שאין מצבים פסיכוטיים פעילים. זה משהו אחר, זה לא אומר שבן אדם נכנס לרמיסיה אמיתית. .... ... אך כאשר הוא מפסיק לקבל את הטיפול הוא חוזר למצב פסיכוטי". (עמ' 22 לפרוטוקול בשורות 10-17). מהדברים דלעיל עולה כי המנוח היה מוכר היטב לנתבעת, מהטיפול התרופתי ומהאשפוזים הרבים והיה ידוע לנתבעת כי המנוח אינו נוהג לקבל ולקחת את הטיפול התרופתי ולכן מדרדר מצבו בכל פעם ופעם. הנתבעת, על שלוחותיה השונות, ידעה באופן ברור (כפי שעולה מפורשות מנימוקיו של הפסיכיאטר המחוזי בהוראת הטיפול המרפאתי הכפוי מיום 6.12.02) כי אי לקיחת התרופות ע"י המנוח, תגרום להתדרדרות חריפה במצבו. זו למעשה ובפועל היתה הסיבה להוצאת צו הטיפול המרפאתי הכפוי ע"י הפסיכיאטר המחוזי. מהראיות שהובאו בפני עולה כי כבר מחודש מרץ 2003 לאחר שהמנוח לא הגיע לבדיקה במרפאה, דיווחה אמו (התובעת 2) למרפאה על אי לקיחת הזריקה ועל התדרדרות במצבו, אך במקום להפעיל את הסמכות לטיפול כפוי, תוך פניה מיידית לפסיכיאטר המחוזי לצורך כך, בחרה ד"ר נרסיה אוקסנה, אליה פנתה התובעת 2, לרשום מרשם עדכני לתרופה והזמנה נוספת לביקור במרפאה. זאת כבר אציין, נעשה כאשר ברור וידוע כי המנוח אינו משתף פעולה ומצבו מתדרדר ועל כן לא ברור על סמך מה סברה ד"ר נרסיה אוקסנה כי המנוח יחליט הפעם כן לשתף פעולה, לקחת את התרופה ולהתייצב במרפאה. איני מקבל את גרסת הנתבעת כי המנוח נבדק פיזית במרפאה באותו מועד. הנתבעת אשר טענה זאת, היה עליה להוכיח טענתה. הנתבעת לא הציגה כל רישום לפיו המנוח התייצב במרפאה בפועל, ד"ר נרסיה אוקסנה לא הובאה למתן עדות ע"י הנתבעת וגרסתה של ד"ר קטי מיור בעניין זה היתה מבולבלת ובלתי אמינה עלי. לכל היותר גרסתה של הנתבעת בעניין זה הינה עדות סברה או מן השמועה, שממילא לא יכולה להיות קבילה. אני מקבל את גרסתה של התובעת 2 במלואה. לפי גרסה זו מצבו של המנוח התדרדר אכן במהירות, הוא הפסיק לעבוד, סירב לשתף פעולה ועזב את דירת המגורים. התובעת 2 פנתה אל המרפאה פעמים רבות, טלפונית ואף פיזית וביקשה כי המנוח יקבל טיפול כפוי, אך הצוות הרפואי השיב פניה ריקם. רק בחודש מאי 2003 לאחר שהמנוח לא הגיע לבדיקה במרפאה גם בחודש אפריל, ולאחר שהתובעת 2 דרשה לפעול על מנת לכפות על המנוח טיפול, רק אז ביום 12.5.03, נתבקש הפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראת בדיקה כפויה ורק אז שלח הפסיכיאטר המחוזי צוות על מנת לקחת את המנוח אך היה מאוחר מידי. המנוח שם קץ לחייו ביום 11.5.03 לאחר שטיפס על עמוד חשמל והתחשמל למוות. מדובר במקרה קשה אשר ניתן היה למנוע אותו. אין אלא לציין כי "הכתובת היתה על הקיר". הנתבעת ידעה על מצבו של המנוח וידעה כי הוא אינו נוהג לשתף פעולה וכי התנהלות כזו תביא בוודאות להתדרדרות במצבו עד אשר אף לניסיון להתאבדות כפי היה קודם לכן. למרות כל זאת, למרות פניותיה הרבות של התובעת 2 וההתראות הרבות שנתנה, לא עשתה הנתבעת דבר, לא מילאה אחר חובתה ואחר הוראה לטיפול מרפאתי כפוי שהוצאה ע"י הפסיכיאטר המחוזי. הנתבעת כשלה והפרה את חובתה כלפי המנוח וכלפי אמו. על צוות המרפאה היה לפעול מיידית לאחר שהתברר כי המנוח לא הגיע לבדיקה ולאחר שנתקבלו הדיווחים מהאם על אי שיתוף הפעולה, אי לקיחת התרופה וההתדרדרות במצבו של המנוח, לפנות אל הפסיכיאטר המחוזי על מנת שיוציא צו לבדיקה מרפאתית כפויה לצורך מילוי אחר הוראת הטיפול התרופתי הכפוי ואף לשקול אשפוז כפוי בנסיבות אלה, אך כאשר נעשה הדבר, היה מאוחר מידי. קשר סיבתי לו הנתבעת היתה פועלת נכון, צוות הפסיכיאטר המחוזי היה מגיע מבעוד מועד אל המנוח, ודואג כי יקבל את הטיפול התרופתי. התנהלות כזו היתה מונעת את מותו של המנוח. אני קובע כי קיים קשר סיבתי בין מחדלה של הנתבעת לבין התנהגותו של המנוח אשר טיפס על עמוד חשמל ושם קץ לחייו. הנזק הוצאות קבורה ומצבה לאור הסכמת הצדדים, אני מקבל את העתירה בעניין זה לסכום של 6,500 ₪. אבדן הכנסה בשנים האבודות התובעים עותרים לסך של 152,163 ₪ בגין הפסד לעבר וסך של 439,109 ₪ לעתיד, לפי חישוב של שליש ההכנסות הנטענות של המנוח בסך כולל של 4,350 ₪ הכולל קצבת נכות כללית מהמל"ל (2,200 ₪), סיוע בדיון ממשרד הבינוי והשיכון (650 ₪) ושכר עבודה (1,500 ₪). הנתבעת מנגד טוענת כי התובעים לא הציגו כל ראיה המוכיחה את השתכרותו של המנוח. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני מקבל את טענת הנתבעת. אכן, התובעים לא הציגו כל ראיה לעניין השתכרותו של המנוח ועל כן בעדר כל ראיה כאמור, אין לקבל את הטענה. יחד עם זאת אין חולק כי המנוח קיבל מהמל"ל קצבה בסך של 2,200 ₪ וסיוע ממשרד הבינוי והשיכון בסך של 650 ₪ ובסה"כ 2,850 ₪ לחודש. איני מקבל את טענת הנתבעת כי לא הוכח שהסיוע בסך של 650 ₪ מהווה הכנסה לצורך חישוב השנים האבודות שכן אין חולק כי סיוע חודשי זה מהווה חלק מהכנסותיו החודשיות של המנוח. אני מקבל את טענת הנתבעת כי בסיס החישוב צריך להיות 30% וכן את מקדם ההיוון אך איני מקבל את הטענה כי יש לקזז את קיצור תוחלת חיי המנוח ב- 6.1. לפיכך אני קובע כי החישוב הנכון בעניין זה הוא כדלקמן: לעבר - 2,850 ₪ X 30% X 106 חודשים = 90,630 ₪. לעתיד - 2,850 ₪ X 30% X 232.2373 = 198,563 ₪. כאב וסבל ואבדן הנאת החיים התובעים מפרטים בסע' 65.3 לסיכומיהם את אופן מותו של המנוח אך אינם מפרטים את גובה הסכום אותו תובעים אלא מותירים זאת לשיקול דעת ביהמ"ש. הנתבעת מנגד, טוענת כי אין להתייחס אל המנוח כאל אדם מן הישוב וזאת בנוגע להנאות חייו והייסורים בהם חיי הוא ואמו. אכן, קיים קושי רב להעריך בכסף את הכאבים מהם סבל המנוח עד מותו ואת הפסד הנאות החיים. אמנם, נכונה טענת הנתבעת כי המנוח לא היה אדם רגיל מן הישוב, אלא אדם החולה בסכיזופרניה פרנואידית, אך אין לשכוח כי כל עוד טופל תרופתית, מצבו היה תקין ואף יכול היה לקיים חיים תקינים לרבות יציאה לעבודה. לפיכך, אני סבור כי יש להתייחס אל המנוח כאל אדם רגיל, בבואי לפסוק לו את הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה. במקרה שבפני עלי לצאת מנקודת מוצא לפיה בקביעת הפיצויים בראש נזק זה יש לקחת בחשבון את הדרך בה נספה המנוח. גם אם המנוח היה בחיים רק דקות מעטות, או זמן קצר מזה, הרי שבדקות אלו סבל סבל רב. מחוות הדעת הפתולוגית (ת/13 לסיכומי התובעים) עולה כי על גופתו של המנוח אותרו כוויות רבות, שברים ועוד. במצב דברים זה יש ליתן משקל משמעותי לנסיבות הקשות שליוו את פטירת המנוח. לפיכך אני קובע כי הפיצוי הראוי והנכון בגין ראש נזק זה הוא בסך של 200,000 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן זה שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך הכולל של 495,693 ₪ בצירוף הוצאות משפט (החזר אגרה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (9.9.08) ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק. התאבדותרשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה