הרמת מסך בית ספר

בית המשפט ציין כי בית-ספר, גם בהיותו תאגיד, אינו דומה לעסק כלכלי דינמי ה"מגלגל" כספים, משקיעם, משנה כיווני השקעה וכד'. אין בו "משתקים" של ישיבות הנהלה רגילה, הנהלה פעילה ואסיפת בעלי מניות במובן של אפיקי פעילויות קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך ההתאגדות - בית ספר: .1התובע, מורה במקצועו, עבר בבית הספר מסד בע"מ - הנתבעת מס' 1- מחודש יולי 1976עד חודש דצמבר .1986כפי שעולה מכתב התביעה, אמור היה התובע להתחיל ללמד מחזור תלמידים חדש, אך הנתבעים הודיעו לו כי מאחר שלא נרשמו תלמידים למחזור החדש - הם מפסיקים את עבודתו (סעיף 5). עוד עולה ממנו כי הנתבעת מס' 2, גושן (בהמשך גושן): "הינה ומכל מקום היתה בעלת המניות ו/או המנהלת של הנתבעת 1 והעסיקה במישרין ו/או באמצעות הנתבעת 1את התובע". התובע טוען כי גושן נהגה בבית-הספר כבתוך שלה ולא היתה הפרדה בינה לבין הנתבעת 1, ומכאן שיש צורך להרים את מסך ההתאגדות ולקבוע כי למעשה ניהלה היא את בית-הספר, העסיקה את עובדיו ונהגה בו מנהג מעבידים כל דבר ועניין, ויש על כן לראותה כמעבידתו של התובע ולהטיל עליה אחריות ביחד עם הנתבעת 1או לחוד, לתשלום כל הנתבע בכתב התביעה. .2הנתבעת מס' 2מכחישה את גרסת התובע וטוענת להעדר יריבות ביניהם. מוסיפה היא בכתב הגנתה כי היא היתה בעלת חלק ממניות הנתבעת מס' 1, וצירפה התכתבות בין באת-כוחה לבין בא-כוח התובע. מן ההתכתבות נובעת גרסתה לאמור: התובע לא הועסק על ידה אלא על-ידי הנתבע מס' 1שבינתיים נסגר. התובע הפסיק את עבודתו בלא להשאיר כתובת, ובלא שהגיב להודעות שנשלחו אליו באמצעות אמו. .3במסגרת הדיון המוקדם הוחלט לדון תחילה בשאלת היריבות בין התובע לבין הנתבעת מס' 2, קרי, כלום מוטלת אחריות אישית על הנתבעת מס' 2כלפי התובע? בא-כוח התובע בתר בשני מסלולים להוכחת טענתו: האחד - קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. והשני - עילה הנובעת מסעיפים 52ו- 43לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). כצעד ראשון ואולי עיקרי מבקש התובע להרים את מסך ההתאגדות המפריד בינו לבין חברת התאגיד דיצה גושן. .4בא-כוח התובע הצביע על מקרים שבהם התירו בתי המשפט הרמת מסך: א) כאשר מדובר ב"חברת מעטים" (בודאי לא התכוון בעצם היותה חברת מעטים); ב) ערבוב נכסים ועסקים פרטיים עם נכסי החברה, וכאשר טובת הציבור דורשת זאת; ג) הטלת אחריות אישית על מנהל בעשות התאגיד עוולה, אם שיתף עצמו או לקח בה חלק: ד) כאשר נקבעה אחריות פלילית ואישית של מנהל שמשך שיק ללא כיסוי בשם החברה על יסוד העיקרון שבכל מקרה נשא באחריות שהיתה מנת חלקו לו פעל מלכתחילה בשמו הוא ולמען עצמו, וללא קשר למסגרת התאגיד. מן הסתם הצביע על מצבים שהיה בדעתו לעשות בהם שימוש בענייננו, שאם לא כן היה מונה גם אחרים כגון תרמית, הקמת תאגיד למטרה פסולה וכו'. .5אשר ל"חברת מעטים" הוצגה תמצית רישום מטעם רשם החברות (נספח לתצהיר התובע). התאגיד מונה שלושה בעלי מניות ובהם גושן. אנו משערים שבא-כוחו המלומד של התובע לא נתכוון שהמסך יורם מעצם היות התאגיד חברת מעטים. אמנם "כאשר מסתבר לבית המשפט כי המדובר בחברת יחיד או בחברת משכחה נוטה הוא להרים את המסך... בארץ בא הדבר לירי ביטוי בייחוד בענייני מס הכנסה..." (ההדגשות הוספו) (ס' אטולנגי [7] "הרמת המסך - אחדים מהנימוקים לה ומידת החלתה" בע' 468) ואולם כאמור הנתבעת מס' 1אינה חברת יחיד ולא חברת משפחה. המלומד, הפרופ' א' פרוקצ'יה [8], סבור שההבחנה בין חברות קטנות לגדולות לעניין הרמת המסך אינה במקומה ו"אין כל סיבה להפלות... לדעת הבעלים של עסק זעיר שכשל". הדברים נאמרו עת הוא דן ב"גודל הפירמה כארגומנט להרמת המסך" (דיני חברות חדשים בישראל, בע' 70-69). .6טענות התובע, רובן ככולן מתמקדות בנקודה אחת: דיצה נושן לא הפרידה בין נכסיה לבין נכסי הנתבעת מס' 1(בהמשך בית-הספר), משמע היה ערבוב בין נכסיה לבין נכסי בית-הספר ובכך חשוף זה, כתאגיד, להרמת המסך. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .7בטרם נתייחס לעדויות, מצאנו לראוי לומר אי אלו דברים במישור הכללי. צודק בא-כוח התובע בהשערתו שניתן לטעון כי הנושאים והפעילות שתוארו בסעיף 6דלעיל, אינם חורגים או שונים "מן הנושאים והעניינים המצויים בדרך כלל בטיפולו של מנהל בית-ספר". אנו תמימי דעים עמו שתפקידו של מנהל בית-ספר לנהל ולקבוע בענייני מינהל ופדגוגיה ו"בעצם ההחלטה היא שלו, וזה כשלעצמו אינו הופך אותו לבעל הדבר בעצמו" (שם) השאלה היא היכן הגבול? מי משרטט אותו? האם הוא זהה בכל בתי הספר, פרטיים כממלכתיים? בכלל, קיימת שאלה מהו הגבול לזיהוי החברה עם מנהלה. בענייננו, בהעדר נכסים לחברה השאלה אינה דורשת תשובה, כלומר קיימת שאלת סימון הגבול העין לזיהוי החברה עם מנהלה, הגבול המפריד בין שתי האישויות. בהעדר נכסים לבית-הספר, השאלה אינה דורשת תשובה וממילא אין צורך להשיב על השאלה השניה הנובעת חן הראשונה, כלום הגבול מתיר זיהוי שניהם ער כדי מיזוג כל הנכסים לקרן אחת (השווה ע"א 471/68[1]; ודברי הד"ר אוטולנגי שם [7], בע' 4-463). טענת התובע היא כי גושן נהגה בבית-הספר כבתוך שלה, ניהלה את בית-הספר, העסיקה עובדים ונהגה מנהג מעבידים לכל דבר ועניין. בית-ספר, גם בהיותו תאגיד, אינו דומה לעסק כלכלי דינמי ה"מגלגל" כספים, משקיעם, משנה כיווני השקעה וכד'. אין בו "משתקים" של ישיבות הנהלה רגילה, הנהלה פעילה ואסיפת בעלי מניות במובן של אפיקי פעילויות (להבדיל מן המתחייב בפקודת החברות - כאשר מתחייב). אל לנו להתעלם מן הממדים של בית-הספר בהיקף, במספר בעלי המניות ובהשתתפותם בקבלת החלטות. בעינינו, אך טבעי הוא שמנהל בית-ספר מריץ אותו, מה גם שבעלי המניות האחרים היו "רדומים". מתוך שני בעלי המניות (לבד מגושן) רייף וקלעי, נפטר הראשון, ואחריו - כיורשו - הגיע לעיתים רחוקות, אחת לכמה שנים, ואילו קלעי שהה בחוץ לארץ. לא נותרה אלא גושן, הדמות הדומיננטית בבית-הספר. אין תימה, איפוא, שנצטיירה בעיני התובע ועדותיו כמי שנהגה מנהג מעבידים. לא למותר להוסיף כי לפי תמצית הרישום מטעם רשם החברות שצורפה לתצהיר התובע עולה כי המנהלים הינם גושן וקלעי בלבד. העדרו של קלעי כמנהל אך חיזק את מעמדה של גושן והעמיק את התחושה בקרב התובע ועדותיו שהיא חזות הכל. ואולם לא זה הוא אשר יקבע אם מדובר בישות אחת או בשתיים. .8בעיני המשפט, חברה הנה אישיות משפטית נפרדת לחלוטין מבעלי מניותיה, ממנהליה וממפעיליה. ההכרה באישיות משפטית נפרדת של תאגיד היא אחד מגילויי ההתפתחות והצמיחה של המסחר, של המשק ושל הכלכלה. יש לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והעצמאית של תאגיד. בדרך כלל נוטים לכבד קיומו הנפרד של תאגיד, גם כאשר השליטה המוחלטת בו נתונה לאיש אחד. עם זאת, בנסיבות מיוחדות ירים בית-המשפט את מסך ההתאגדות, ולא יראה בתאגיד גוף המשפטי נפרד, למשל כאשר הוא הוקם במטרה להונות נושים. עקרונית, אין מניעה שבעל מניות בחברה, יהיה במקביל גם מנהל בה, כלומר היחסים יכול ויהיו בשני מישורים (לד/60- 3[2], בע' 13). היקף המניות שהיו בידי גושן אין לו ולא כלום עם תפקידה כמנהלת בית-הספר, והיה יכול להיות מצב אשר בו גושן היתה פועלת כפי שפעלה גם בלא מניות רגילות או מניות הנהלה. .9בית-המשפט ירים את מסך ההתאגדות של חברה לשם עשית הצדק והיושר ושמירה על טובת הציבור, וכל אימת שזו משמשת למעשי תרמית ולעקיפת חוקים (אוטולנגי [7] שם, המובאות בהערה 7בע' 465). אך בעשותו כן, חייב בית-המשפט לנהוג בזהירות מכיון שהתעלמות מישותה הנפרדת של החברה עלולה לגרום לאי-צדק יותר משתהא צודקת (פלמן [9], דיני חברות בישראל הלכה למעשה, בע' 24). בין העילות הסטטוטוריות להרמת המסך לא מצאנו אף לא אחת המתאימה לפרשה שלפנינו (הפחתת מספר החברים מתחת למינימום; תאור מוטעה של שם החברה; מסחר בתרמית והפרת נהלי הדיווח הכספי). בין המקרים שבהם מרים בית-המשפט את המסך מצאנו בין השאר נם את העילות שאותן מבקש התובע להפעיל: טובת הציבור וערבוב נכסים. .10טובת הציבור בא-כוח התובע הציב עילה זו כקו תקיפה שני. הוא מסכים שפסקי-הדין בסוגיה זו התייחסו לשאלות אחרות (פלמן [9] שם, בע' 27) אך הוא סבור שמאז עברנו כברת דרך ארוכה "ואין כל סיבה שבתי-המשפט לא יאמצו עיקרון זה גם לסוגים אחרים, ובמקרה זה לעניין הבטחת זכויותיהם של ובדים בחברות..." המצב רחוק מזה שתואר בפסק-הדין שאוזכר על ידו (ע"א 817/79[3]). לא הוכח כי גושן ניצלה לרעה את הכוח שניתן בידה, וממילא לא היה מקום "לרסן את הכוח". "טובת הציבור" הינו מושג כללי ורחב והוא יכול לשמש כר לכל המבקש לעשות בו שימוש. אך לדעתנו יש להצביע על מעשה קונקרטי שעצם ביצועו יש בו משום בסיס להרמת המסך, ואשר המאפיין אותו הוא פגיעה בטובת הציבור. בפסק דין "קוסוי" [3] נסב הדיון העיקרי על הפרת חובת האמון ועל הסכנה שריחפה על קיום הבנק. אין בידינו לקבוע שבנסיבות דנן, טובת הציבור היא שיורם המסך. .11ערבוב נכסים: א) כאשר בעלי המניות מערבבים נכסיהם ועסקיהם עם נכסי החברה ועסקיה - יכול הדבר לשמש נימוק להרמת המסך. דבר זה קורה כאשר הקמת החברה נעשתה מטעמים של יתרונות פיסקאליים ופיננסיים מסוימים לבעל השליטה בה, ולא מטעמים של משמעות כלכלית וקיום עצמאי לחברה, כאשר בעל השליטה אינו מקפיד על ההפרדה בין שני הגופים המשפטיים, לא תתקבל הטענה בדבר אישיות המשפטית נפרדת לחברה (פלמן [9] שם, בע' 27וכן אוטולנגי [7] שם, בע' 466); ב) בא-כוח התובע מציע לבית-הדין לקבל את גישתו לפיה ערבוב נכסים קורה גם כאשר החלטותיו של בעל מניות או מנהל נשענות על החלטות אישיות בין אם הן משקפות את דעתו ואת רצונו הפרטי ובין אם נתקבלו שלא בהליכים המקובלים בתאגיד. אין לקבל גישה זו כדבר מובן מאליו, כל אימת שהחלטות מנהל או בעל מניות נשענות על החלטות אישיות. אימתי ההפרדה אינה יכולה לעמוד לימינו של בעל חברה? כאשר הוא עצמו לא עמד על ההפרדה ועירבב ממש את נכסיו בנכסי החברה - וכאן אין צורך בערבוב של ממש, אלא די בהחלטה של מנהל שכל הקורא אותה יטיל ספק אם הוא עשה זאת בתורת "המוח ומרכז העצבים" של החברה שמא באישיות משפטית טבעית ופרטית. התובע הצביע על ההלכה שנפסקה בפרשת ריבלין (ע"א 298/56[4]). הדבר רחוק מלהיות זהה או אף דומה לעניין שלפנינו, שם "בעל החברה אשר הוא בעצמו לא שמר על ההפרדה וצירף לאחריות החברה את אחריותו האישית לביצוע ההסכם..." חשף עצמו לתביעה אישית (בע' 88). יצויין שהמערער (ריבלין - מ.מ.) התכתב עם הצד שכנגד וברוב מכתביו (הרבים) לא התייחס לחברה אלא לו עצמו (בע' 87); ג) ההחלטות בנושאים הכספיים, המשקיים וכד' שניתנו על-ידי גושן, לא חרגו לדעתנו מהחלטות של מנהל או של בעל מניות בנסיבות ששררו באותה עת. נוכחנו לדעת כי גושן פעלה כפי שפעלה כאשר בעל מניות ההנהלה השני, קלעי, היה בחו"ל, והתרשמנו שעניין בית-הספר לא היה בראש מעייניו. ובכל זאת כאשר התעוררה בעיה של פיטורי עובדים במהלך שנת הלימודים, הזעיקה אותו גושן מחו"ל, כדי שיטול חלק בהכרעות, והוא אכן בא ואף טיפל בעניין בלעדיה. טבעי, איפוא, שהחלטות שוטפות ניתנו על ידי גושן מכיוון שלא היה זולתה, להוציא חריגים שנתייחס אליהם בהמשך; .12אחריות אישית: התובע מבקש מבית-הדין לקבוע כי מנהל חברה נושא באחריות אישית בתוקף היותו מנהל, למעשי עוולה שנעשו בידי החברה, אם שיתף עצמו או לקח בהם חלק, או הרשה או הורה על עשיתם או אישרם לאחר מעשה, ומסתמך על הפסיקה (ע"א 378/88[5]). מיותר לומר שאף לא אחד מן היסודות הנ"ל הוכח. ממשיך הוא ומסתמך על פסיקה אחרת לפיה אחריותו האישית של מנהל יכולה לנבוע מניהול משא ומתן שלא בתום לב, ומסירת מידע מוטעה ללקוח של החברה (ע"א 230/80[6]). גם בעניין זה לא הוכח דבר. אמנם נקבע שם שעל מנהל אשר פעל שלא בתום לב "חלה חבות", וכן במקרה שהוא חותם בהעדר ציון שהחתימה בשם החברה. באותו פסק-דין נאמר גם שמנהל החותם בלא לציין שהוא עושה זאת בשם חברה, יש מקם להטיל עליו אחריות אישית רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית. זאת ועוד, העובדה שהחברה אינה יכולה או אינה רוצה לקיים את החוזה, אין בה כדי להטיל אחריות אישית על מנהל. לא מצאנו בסיס להטיל על הנתבעת 2אחריות אישית והחלטתנו זו נובעת ממילא גם מגישתנו להימנע מהרמת המסך. .13חליפה של הנתבעת מס' 1: לא מצאנו ממש בטענה שיש לראות בנתבעת מס' 2חליפה של הנתבעת מס' 1ולהטיל עליה אחריות אישית. .14שליחות: בדומה לטענת ה"חליפות" כך גם בעניין השליחות אין בידינו לקבל את גישת התובע להטיל על גושן אחריות כשליחה של בית-הספר, שהרי הדבר ימוטט את אחד מיסודות הקמת תאגיד הרואה בה אישיות משפטית נפרדת. "בענייני מיסים אפשר לפעמים לראות בחברות בניה כשלוחות של חברת האם, ולחייב במס את חברת האם בעד עסקי חברת הבת. בארץ בא הדבר לידי ביטוי ביחוד בענייני מס הכנסה" (פלמן [9] שם, בע' 28פסקה ב. 4והמובאה... ההדגשה הוספה). .15גרם הפרת חוזה שלא כדין והפרת חובה חקוקה: התובע מבקש לחייב את הנתבעת 2בעילות הנובעות מסעיפים 62ו- 63לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפי סעיף 24(א) (1ב') (לשעבר 24(א) (1א) לחוק בית-דין לעבודה תשכ"ט-.1969 הצדדים לעניין זה הם, לפי גישתו, הנתבעת מס' 1מצד אחד והתובע מצד שני ובתווך הנתבעת מס' 2"שבמעשיה ובמחדליה האישיים גרמה לנתבעת מס' 1(החברה שאותה ניהלה לטענתה) להפר את התחייבויותיה (סעיף 62לפקודה) ו/או את חובותיה החוקיים (סעיף 63לפקודה) כלפי התובע". טענות התובע, מבחינה עובדתית הן אלה: הנתבעת מס' 2לא פעלה במסגרת סמכותה בכך שפגעה בעובדי החברה, סגרה את בית-הספר בלי להודיע לתובע שחילקה את רכושו, לא מילאה את חובתה לשלם פיצויי פיטורים או להודיע במועד לקופת הגמל לשחרר את כספי התובע, תוך מילוי הטפסים הדרושים וכו'). נפנה עתה אל העדויות לשם קביעת ממצאים עובדתיים ולאורם יוחלט אם בוצעה עוולה. א) חלוקת רכוש בית הספר: לאור דברינו בסעיף 11ה. לעיל, אין בסיס להטיל על גושן אחריות המתעלה לכדי עוולה מן העוולות הנ"ל; ב) סגירת בית הספר: הנתבעת 2היתה צריכה להודיע לתובע מבעוד מועד על סגירת בית הספר ועל הפסקת עבודתו והיא לא עשתה כן, ובכך הביאה את הנתבעת 1להפר התחייבותיה כלפי התובע - זו טענת התובע. גם בעניין זה יש להתחשב ברקע לסגירה. גושן העידה שבית-הספר נקלע לקשיים כלכליים שמנעו המשך הפעלתו, והיה במצב קשה. רבצו עליו חובות עד כדי כך שלא היה מקור לתשלום משכורות ולכן הוא נסגר. כאשר נסגר, התובע כבר לא עבד (מכיוון שהיה מוזמן לעבוד בהתחשב בקורסים שנפתחים). מכל מקום, הוא העתיק את מקום מגוריו והקשר עימו נותק, ובכל זאת התקשרו אל אימו וניסו לאתרו ללא הצלחה. לא זו אף זו - התובע אישר כי הגיעו לאוזניו "שמועות" שבית-הספר ייסגר. מדובר בלשון עתיד, ולא לאחר שהוא נסגר. האין בכך כדי להניעו להתקשר ולהתעניין מה מידת האמת בשמועות, שהרי אין הכחשה שהעתיק את מקום מגוריו. לדעתנו, אין לבוא בטרוניה אל הנתבעות שלא ניסו להודיע לתובע על סגירת בית-הספר. גם לאמור בהמשך בעניין שחרור כספי קופת הגמל יש השלכה לעניין הקשר עם התובע ותרומתו הבלתי מבוטלת לניתוק הנטען. ג) שחרור כספים מקופת גמל: בפי התובע טענה כי על הנתבעת 2היתה מוטלת אחריות לשחרר כספים שהופקדו לטובתו בקופת גמל, לנהל רישומים וטפסים הנחוצים לשחרורם, למשל היה עליה להמציא לחברת הביטוח, טופס 161לשחרור כספי הפיצויים. הדבר לא נעשה וגרם לעיכוב בשחרור כספים. לא למותר להזכיר שגושן, עם תחילת עבודתה כמנהלת בית-הספר מצאה קופת פצויים ריקה, היא פתחה קופת גמל למודים והעבירה כספים עד מועד סגירת בית-הספר. היא שיפדה את תנאי העבודה, ועל כך בא גם אישור מפי התובע. אמרנו כבר שהתובע עבד באופן לא סדיר, לפי צרכי בית-הספר. לגושן חסרו מועדי העסקתו לתקופה שקדמה לתחילת עבודתה (באמור המינהל בבית-הספר לא היה תקין), והיה קושי לאתרם. לפיכך ביקשה פרטים מהתובע אך לא נענתה. הדבר היה דרוש לה לצורך שחרור הכספים מקופת הגמל. על כך היתה התכתבות שצורפה לתצהירה.. גושן הודיעה לחברת הביטוח "שמשון" (לשעבר הנתבעת 3לקופתה הופרשו הכספים) לשחרר את כספי כל המורים. בעודה טרודה בסגירת בית-הספר, עסקה (היא והמזכירה לרה אילון) בחיפוש אחר התובע, וזה לא הופיע ולא הודיע שהתפטר, התובע ביקש לראשונה באוקטובר 1987וגושן ציפתה לשמוע ממנו ולהסדיר את העניין בפי שהוסדר עם המורים האחרים. מוצג נ/ 4מכתבה של החברה אל "שמשון" מעיד כי גושן הודיעה לשמשון בחודש יולי 1987להסדיר את זכויות כל העוברים המבוטחים אצלה, והוסיפה בו גם את התובע תוך ציון ששמשון קיבלה הודעה על כך בחודש אוקטובר 1987, והנה התובע אישר בעדותו, שגושן ביקשה פרטים על עבודתו לפני 1981והוא השיב לה שאין בידו כל הפרטים, ורק כעבור שנה פנה אל עורך דין שיטפל בעניין. קשה ביותר לבוא בטענות אל הנתבעת מס' 2שהרי היא פעלה, ופנתה אל שמשון ואל התובע. גם אם היה איחור כלשהו בטיפולה, ואין אנו קובעים זאת כממצא, רחוק הדבר מגרם הפרת חוזה או הפרת חובת חקוקה; ד) מוסיף וגורם התובע כי כדי שמנהל חברה הפועל כאורגן שלה יהנה מחסינות גם בשעה שהוא מבצע עוולת, עליו להראות כי פעל בתום לב ובמסגרת סמכותו לטובת החברה. לא הוכחו העדר תום לב או חריגה מסמכות (ראה דברינו בסעיף 12לעיל). עלינו לציין במקום זה כי הדיון נסב על שאלת היריבות בין התובע לבין הנתבעת מס' .2 .16לא נוכל שלא להקדיש סעיף מיוחד לעניינים אחדים אשר להם השלכה כללית על מסקנותינו: - א) הנתבעת מס' 1- בית-הספר - הוקמה לפני בואה של גושן ואין לייחס לה מלכתחילה הקמת תאגיד כדי להונות או כדי לחסות בקורתו כדי להתחמק; ב) מטרת הקמת בית-הספר לא היתה עקיפת הדין ולא הונאת נושים (ראה פרוקצ'יה [8] שם בע' 51); ג) היו גם היו החלטות משותפות שבהן לקחו חלק גורמים אחרים מבית-הספר, כמו בתחום הפדגוגי (גב' ענת אפשטיין וגב' פרץ), ובעניין רציני, כמו פיטורים, גם עם קלעי, בעל מניות הנהלה - ונותרה עדין השאלה - בהמשך כהונתה של גושן - עם מי היתה אמורה לנהל ישיבות הנהלה עת קלעי שהה בחו"ל? ד) המכתבים נ/ 2ו-נ/ 3נכתבו על-ידי בא-כוח התובע בעניין בלומנפלד אל דיצה גושן - מנהלת מסד, בית-ספר תיכון בע"מ, ולא אל דיצה גושן כאישיות משפטית נפרדת מבית-הספר; .17לא הוכחו כל צרכן הטענות של ערבוב נכסים, כשם שלא הוכחה פגיעה בתקנת הציבור או בטובתו. לא הובאו ראיות שדיין לבסס ביצוע עוולות לפי סעיפים 62, ו- 63לפקודת הנזיקין או הפרת עקרונות השליחות (והנאמנות). התובע לא הוכיח עילה להצדיק הרמת המסך של החברה כגון: תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות ונוהגים כאילו הם אחד, או שמסך ההתאגדות שימש לבעלי המניות רק מסווה או תרמית או להברחת רכוש מהתובע, ובוודאי שאין שמץ ראיה שהמנהלת הסתירה את קיום החברה מהתובע. עלינו לדחות, איפוא, את כל העתירות כלפי הנתבעת מס' .2התובע ישלם לנתבע מס' 2הוצאות בסך 000, 1ש"ח בתוספת מע"מ כדין.בית ספרהרמת מסךדיני חינוך