טעות של הפרקליטות

בית המשפט ציין כי הדעת אינה סובלת, כי לאחר שגילתה הפרקליטות כי עשתה טעות, תשוב ותגיש כתבי אישום כנגד הנאשמים. גם אם הללו בצעו המעשה שבגינו הם עומדים שוב למשפט. כדברי בית המשפט במקרה דומה ות"פ (נצ') 4644/01 מדינת ישראל נ' אליה יוסף (מיום 9.12.02): "אף כי מוכן אני להניח שכתבי האישום הכפולים נוצרו אך בשל התרשלותה של המאשימה, ולא מתוך כוונה, הרי שיש לראות בכתב האישום שבפניי ניסיון חוזר להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הושמטו מכתב האישום הראשון. לא הנאשם הוא שצריך לשאת במחיר מחדלה של התביעה. זכותו של הנאשם בתום משפטו, לדעת כי לא תלויה עוד חרב מעל צווארו המאיימת עליו". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות של הפרקליטות: בפני טענות מקדמיות כנגד כתב האישום. ראשית אציין כי קבלתי באופן חלקי את הטענות המקדמיות ואני מבטל את כתב האישום. כפי שיבואר להלן. 1. הקדמה לבית המשפט לתעבורה הוגש כתב אישום בגין עבירת שיבוש מהלכי משפט על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים. הטעם להגשת התיק למותב שעוסק בדיני תעבורה היה כהמשך ישיר לשני תיקים שקדמו לתיק זה ושהוגשו על-ידי תביעות תעבורה ירושלים, בשני התיקים הורשעו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם ונגזר דינם. תיק פל 713/09 (בפני כב' השופטת ש. לארי-בבלי) כנגד נאשם 1 בו נגזר דינו של הנאשם 1 ביום 13.1.01 בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח ונהיגה באמצעות רשיון נהיגה שפקע. ותיק תת"ע 17358/09 (בפני כב' השופט א. טננבוים) כנגד הנאשם 2 בו נגזר דינו של הנאשם 2 ביום 3.4.11 בגין מתן רשות לנאשם 1 לנהוג באופנועו למרות שהיה ללא כיסוי ביטוחי. שני תיקים אלו מהווים חלק מפרשיה עובדתית אחת של תאונה שנגרמה עת נהג הנאשם 1 באופנועו של נאשם 2. כאשר נאשם 1 פסול מלנהוג. ביום 13.4.11, עת חלפו 10 ימים מיום שנגזר דינו של נאשם 2 הוגש כתב האישום בתיק זה כנגד הנאשם 1 ו-2 בעבירות של שיבוש מהלכי משפט ונהיגה בזמן פסילה. ביום ההקראה - 13.6.11 הוגש על-ידי המאשימה כתב אישום מתוקן שהוסרה ממנו עבירת נהיגה בפסילה ונותרה עבירת שיבוש מהלכי משפט. על-פי עובדות כתב האישום המגוללות את סיפור התאונה שנדונה בתיקים שהסתיימו, נאשם 1 ונאשם 2 תיאמו ביניהם עדויות ובחקירתם במשטרה טענו שניהם כי נסעו יחד על האופנוע כשנאשם 2 נהג. במהלך הדיון נדונו הטענות חרף העובדה שהאישום עוסק אך ורק בעבירה פלילית ולא בעבירות תעבורה. 2. הנאשמים טענו להתקיימות שתי טענות מקדמיות ולביטול כתב האישום באמצעות בא כוחם עו"ד קמר. לטענתם: מדובר בסיכון כפול שכן הנאשמים כבר נדונו ונגזר דינם בגין אותה פרשה. אמנם לא צויינה עבירת שיבוש מהלכי משפט בכתב האישום, לא בפרק העובדות ולא בהוראות החיקוק. אך העובדות הנטענות לתיאום עדויות בין הנאשמים הועלתה בשני הדיונים, באופן שאיפשר לבית המשפט לפעול לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") להרשיע הנאשמים בעבירה זו, ומכאן שהיו נתונים בסיכון להרשעה בעבירה זו. יש לבטל כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק שכן מדובר בעינוי דין ובמקצה שיפורים שהמאשימה מבצעת לאחר שנזכרה בשלב זה להאשים את הנאשמים גם בעבירה זו. לטענת ב"כ הנאשם האישום הוא תולדת אמירה של כב' השופט טננבוים במהלך דיון מיום 3.4.11 בו נגזר דינו של הנאשם, ובו שאל כב' השופט טננבוים מדוע לא ציינה המאשימה בכתב האישום גם את עבירת שיבוש מהלכי המשפט. 3. ב"כ המאשימה התנגדה לטענות הנאשמים וטענה: לא מדובר בסיכון כפול שכן מדובר בשני מעשים נפרדים, שתי פעולות שנבנות אחת על השניה אך כל אחת עומדת בפני עצמה. במיוחד, כך ציין הדברים אמורים לגבי נאשם 2. טענת הגנה מן הצדק מתקבלת לעיתים רחוקות כשמדובר בפגיעה קשה בנאשם ולא זה המקרה. עוד ציינה כי העמדה העונשית של המאשימה מקלה ומרוככת יותר בעקבות ההליכים שכבר נוהלו. 4. עיון: סעיף 149 לחסד"פ קובע רשימת טענות מקמיות אותן רשאי הנאשם לטעון בתחילת המשפטו כעילות לביטול כתב האישום, בהן מופיעה טענת הגנה מן הצדק בס"ק 10 : "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". סעיף זה מהווה טענה רחבה של הגנה מן הצדק ומכח הפסיקה טענה זו מכילה בתוכה את טענת "הסיכון הכפול". (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221). סעיף 149(5) קובע טענה דומה לטענת הסיכון הכפול, לפיה הנאשם כבר הורשע או זוכה בגין אותו המעשה המיוחס לו בכתב האישום. זאת, בשונה מטענת הסיכון הכפול, בה טוען הנאשם כי עמד בפני הסיכון להרשעה בשל אותו מעשה אך לא הורשע או זוכה אלא בוטל הדיון. ב"כ הנאשם טוען כי אי הרשעה או זיכוי בעבירה של שיבוש מהלכי משפט הינה סוג של עמידה באותו סיכון כפול, זאת כיוון שבשני ההליכים שנסתיימו עלתה שאלת השיבוש ותיאום העדויות במהלך דיון ההוכחות, אך לא יוחסה לנאשמים העבירה בכתב האישום והעובדות המהוות את העבירה לא צויינו בפרק העובדות של כתב האישום. לטענת ב"כ הנאשם, לבית המשפט נתונה היתה הסמכות לעשות שימוש סעיף 184 לחסד"פ המאפשר הרשעה בעבירה שלא צויינה כלל בכתב האישום אך הוכחה בפניו. מכאן, שגם אם בית המשפט לא עשה השימוש בסמכותו עדיין עמד הנאשם בפני הסיכון להיות מורשע בעבירה זו ואין להגיש כתב אישום בגין עבירה זו כ"מקצה שיפורים" להליך הראשון. האם עלו עובדות וראיות ביחס לעבירת שיבוש מהלכי משפט בדיונים בתיקים הקודמים? אבקש להתייחס ראשית לטענה העובדתית כי הובאו בשני התיקים שנסתיימו עובדות בפני בית המשפט ביחס לשיבוש הליכי משפט. לשם כך בחנתי את שני התיקים שהדיון בהם הסתיים. בשני התיקים התנהלו הוכחות ובשני התיקים הטענה היתה כי נאשם 2 נהג ברכב ולא נאשם 1. כפי שטענו הם במהלך חקירתם במשטרה. בתיק פל 713/09 כנגד נאשם 1 נשאל רס"ר ונטורה יהודה (להלן: "רס"ר ונטורה") שגבה הודאה מהנאשם 1, מדוע הגיעו למסקנה כי נאשם 1 הוא שנהג באופנוע בניגוד להודעותיהם של נאשמים 1 ו-2, ותשובתו היתה: "אני התרשמתי שהנהג הוא ארד גדעון, פעלתי לפי העדויות, מצאתי סתירות בעדויות של אריק עם רפי וגדעון, עדויות קודמות שהם מסרו גם, עדות של רפי הקודמת, בהתאם לכך פעלתי והמלצתי בתיק. העברתי את זה להונאה". (פרוטוקול עמ' 23 ש' 1-3). ב"כ המאשימה הוסיף ושאל מדוע העביר התיק להונאה ותשובתו היתה: "כל חומר החקירה היה בפני... מצאתי פערים בעדות של רפי בזמן גביית העדות...רפי תיאר תאונה שבה מחליקים ואז מתנגשים ברכב, גדעון מסר גירסה שהתנגשו ואז נפלו, זה הוביל אותי למסקנה שכאילו לא היו באותה תאונה." (שם ש' 15-20). בסיכומי המאשימה ציין ב"כ המאשימה באריכות את האינטרס של נאשם 1 ונאשם 2 לתאם עדויות ביניהם וציין: "המאשימה בהחלט סבורה שהנאשם והעד חברו יחד בתיאור של גירסה משותפת שתהיה נוחה לשניהם ותוציא אותם מהרשעות בתיקים אלה" (פרוטוקול עמ' 42 ש' 29-30). בהכרעת דינה קבעה כב' השופטת ש. לארי בבלי: "מצאתי להעדיף אלפי מונים את עדויות עדי התביעה האמינות כאמור על פני העדויות המגמתיות וחסרות ההגיון של הנאשם ושל העד מטעמו". (פרוטוקול עמ' 46 ש' 12-13). בגזר הדין ציינה כב' השופט לארי בבלי בין שיקולי העונש כי: "על כך אוסיף כי התרשמתי שכל פעולותיו של הנאשם בתיק זה הונעו מרצונו לחמוק מעונש, לרבות הבאת עד אשר גירסתו היתה בלתי אמינה לחלוטין". (פרוטוקול עמ' 51 ש' 19-20). בתיק תת"ע 17358/09 כנגד נאשם 2 העד רס"ר ונטורה שגבה עדות מנאשם 2 העיד: "לאחר מכן זימנתי את בעל הרכב, יש פה בעיה, הונאה של ביטוח, הביטוח תקף לבעל הרכב אם יש נהג אחר לא תקף אליו". (פרוטוקול עמ' 4 ש' 17-18). עוד עולות מפרוטוקול הדיון הערות מספר של ב"כ המאשימה. בדיון מיום 16.3.11 במהלך דיון הוכחות וחקירה נגדית לנאשם מבקש ב"כ המאשימה בהתייחסו להודעות נאשם 2 במשטרה "מבקש שהתיק של המשפט הקודם יובא בפני בית המשפט ואז נראה את השקר בפנים". (פרוטוקול עמ' 30 ש' 33-34) הכוונה היא ככל הנראה להכרעת הדין שניתנה כנגד נאשם 1 בפל 713/09. אין החלטה בהמשך ביחס לכך. בהמשך החקירה שואל ב"כ המאשימה את הנאשם 2: "נחקרת בהונאה בגין תיק זה" (פרוטוקול עמ' 33 ש' 36). מיד לאחר מכן כנראה התנגד ב"כ הנאשם לשאלה, והחלטת בית המשפט קבלה את ההתנגדות, והשאלה לא נשאלה - משמע הנאשם 2 לא התייחס לנושא. לאחר דיון ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר, בעטיו הודה הנאשם במיוחס לו והורשע. לא מופיעה בפרוטוקול הערת בית המשפט הנטענת "מדוע לא האשמתם אותו גם בעבירת שיבוש מהלכי משפט". אך נוכח הגשת כתב האישום דנן 10 ימים בלבד לאחר תום הדיון בתיק יש להניח שנאמרה הערה מעין זו שהביאה את המאשימה להגיש כתב אישום זה. מסקנתי היא כי ביחס לנאשם 1 אין כל ספק כי נושא השיבוש גופו עלה במהלך המשפט ונטען כנגד הנאשם 1 ויתירה על כן למרות שהוא לא הורשע בעבירה זו. נלקחו מעשי השיבוש שנעשו לכאורה כשיקול לחומרא לעניין העונש. באשר לנאשם 2 נושא השיבוש עלה פחות בהדגשה מבדיון של נאשם 1, אך הוא עלה במספר מועדים, גם אם בסופו של דבר העניין לא נדון לגופו ולו בשל התנגדות ב"כ הנאשם והחלטת בית המשפט, אך המאשימה בקשה להעלות הנושא בדיון. הטענה המקדמית הרלוונטית אני סבור כי נאשם 1 ונאשם 2 עמדו בסכנת הרשעה מי יותר ומי פחות בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. עם זאת לא ניתן לסווג זאת כ"סיכון כפול" מטעמים פורמאליים שכן לא מדובר בדיון שבוטל או בטל מעיקרו אלא מדובר בעובדה שניטענה במהלך המשפט ולא בכתב האישום, ובית המשפט לא עשה שימוש בסמכות הנתונה לו ביחס בסעיף 184 לחסד"פ ולא הרשיע גם בעבירה זו. באשר לסיווג הטענה כטענת "כבר הורשעתי", כדי לקבל הטענה נדרש כי "המעשה" בגינו הורשע/זוכה הנאשם יהיה אותו "המעשה" בגינו הועמד בשנית לדין. עמדת הפסיקה לגבי זהות המעשים היא: "בדרך כלל שני מעשים זהים ...גם כשלשניהם יש יסודות עובדתיים חופפים, אך לאחד מהם יש גם יסוד או יסודות עובדתיים נוספים. בלשון אלגבראית: כשעבירה אחת מכילה יסודות א', ויכולה העבירה השניה להכיל יסודות א' +ב' וגם לזה ייקרא זהות המעשים. אולם כאשר בעבירה הראשונה קיימים יסודות א' + ב', ובשניה יסודות א' + ג', זאת איננה זהות המעשים... למשל גניבה פשוטה ושוד הם עבירות זהות לצורך זה; ואילו גניבה וקבלת דבר הניתן להיגנב על יסוד טענת שוא... אינן עבירות זהות. מפני שיש בכל אחת משתי העבירות לפחות יסוד עובדתי אחד שונה, שאינו קיים בחברתה: כאן שולל הגנב את החזקה מן הבעלים נגד רצונו של זה: שם מוסר הבעל את החזקה בחפץ מרצונו, אם כי בהשפעת טענת השוא. לפיכך אי אפשר להאשים אדם בעבירת השוד, אחרי שהורשע (או זוכה) מקודם במשפט אחר בגניבה פשוטה בקשר לאותו המקרה. אך אין לדעתי מניעה משפטית להאשמתו בהשגת דבר בטענות שוא, אחרי שזוכה מאשמת גניבה בקשר לאותו המקרה " (ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא, 1544, 1551). וראה פסקי דין מאוחרים יותר בפסיקה המסתמכים על הלכה זו וקובעים לאי זהות במעשים גם כשחלק מהרכיב העובדתי בעבירות אלו זהה. כל עוד יש שוני בין יתר הרכיבים העובדתיים כך שהעבירות אינן נבלעות זו בזו, אלא הן נבדלות זו מזו ברכיבים העובדתיים הנוספים ומכאן שגם בראיות שעל המאשימה להביא כדי להוכיחן. [ראה למשל רע"ס (חד') 10040-07-08 מדינת ישראל נ' גני אגדת גשא בע"מ, לא פורסם (מיום 10.9.09), ת"פ (ק"ג) 31158-02-10 מדינת ישראל נ' לוי, לא פורסם (מיום 13.5.10)] מכאן כי גם טענת "כבר הורשעתי"/"כבר זוכיתי" אינה מתיישבת כדבעי עם מקרה דנן . למרות שהנאשמים נחשפו לסיכון בהרשעה בעבירת שיבוש מהלכים בשל חשיפת בית המשפט על-ידי המאשימה לעובדות וראיות לביצועה של עבירה זו, בפועל הנאשמים לא הורשעו ולא זוכו מעבירת השיבוש. פועל יוצא נוצר יציר כלאיים בין טענת "סיכון כפול" לטענת "כבר הורשעתי, כבר זוכתי". מקומן של טענות כלליות בשל פגיעה בזכויות הנאשם, עינוי דין ופגיעה בהגנת הנאשם הינו בסעיף הכללי 149(10) לחסד"פ - "הגנה מן הצדק". השימוש בטענה זו קם בשעה שקיום ההליך פוגע בתחושת הצדק וההגינות. על מהותה של דוקטרינת הגנה מן הצדק עמד כב' השופט א' א' לוי בע"פ 4596/05 רונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3)353, 372-373: "במובנה הנפוץ, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (להלן - הלכת יפת [3]), בעמ' 370; בג"ץ 1563/96 כץ, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ' 543; בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי [5], בעמ' 94; על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו [6], בעמ' 77; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (להלן - פרשת בורוביץ [7])). ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו היא הרצון להבטיח כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון חוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה. היא משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עבריינים בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני. על בית המשפט הבוחן אם קמה לנאשם הגנה מן הצדק במקרה פלוני, ליתן דעתו על איזון עדין ומורכב זה, שעל עיקריו עמדנו לא מכבר בפרשת בורוביץ [7]. על בית המשפט לבחון את טענת "הגנה מן הצדק" בשלושה שלבים שנקבעו בפסק דין ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורביץ, פ"ד נט(6)776, 807-808: "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. ... ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום..." בעניין דנן, עולה פעולת המאשימה, גם אם פועלת היא בתום לב, כדי התעמרות ועינוי הדין כלפי הנאשמים, ואסביר: לאחר בדיקת התיקים דלעיל, הגעתי למסקנה כי המאשימה העלתה את טענת תיאום העדויות באופן מפורש כנגד הנאשם 1 כפי שהצגנו לעיל בדיון בתיקו שהסתיים בהרשעה ובגזר דין כשבין שיקולי הענישה נכלל גם תיאום העדויות. גזר דין זה ניתן כנגד נאשם 1 בינואר 2011, חודשיים לפני דיון ההוכחות בתיק הנאשם 2. לו רצתה המאשימה יכולה היתה לבקש לתקן את כתב האישום מעת שנקבע בתיקו של הנאשם 1 כי תואמו העדויות. אך היא לא עשתה כן. במקום זאת המאשימה העלתה את הנושא במהלך דיון ההוכחות מבלי לבקש לשנות מכתב האישום. טענותיה בנושא נבלמו על-ידי ההגנה ובית המשפט. רק לאחר שתם הדיון, מבקשת היא לשוב ולהגיש כתב אישום כנגד שני הנאשמים בשל שיבוש המשפט ותיאום הגרסאות ביניהם. הנאשמים שסברו ששלמו חובם לחברה וכי פרשה זו מאחוריהם, גילו לחרדתם כי לא תמה ונשלמה הפרשה וכי המאשימה שבה ומגישה נגדם כתב אישום בגין אותה פרשה (ועל כך יעיד סוג התיק ת"ד - תאונת דרכים) בשל מעשים אחרים מאותה פרשה שעלו כבר בדיונים הקודמים, כשבתוך כתב האישום אף מצויינות עובדות כתב האישום שצויינו אף בתיקים הקודמים. סופיות הדיון הינו אינטרס ציבורי העומד בפני עצמו. לא יעלה על הדעת כי הנאשמים ישלמו על התרשלותה של המאשימה שלא השכילה בתיקים הקודמים לתקן כתב האישום או לבקש הרשעה גם בעבירת שיבוש הליכי משפט. הדעת אינה סובלת, כי לאחר שגלתה המאשימה כי שגגה יצאה מלפניה, תשוב ותגיש כתבי אישום כנגד הנאשמים. גם אם הללו בצעו המעשה שבגינו הם עומדים שוב למשפט. כדברי בית המשפט במקרה דומה ות"פ (נצ') 4644/01 מדינת ישראל נ' אליה יוסף, לא פורסם (מיום 9.12.02): "אף כי מוכן אני להניח שכתבי האישום הכפולים נוצרו אך בשל התרשלותה של המאשימה, ולא מתוך כוונה, הרי שיש לראות בכתב האישום שבפניי ניסיון חוזר להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הושמטו מכתב האישום הראשון. לא הנאשם הוא שצריך לשאת במחיר מחדלה של התביעה. זכותו של הנאשם בתום משפטו, לדעת כי לא תלויה עוד חרב מעל צווארו המאיימת עליו". (וראה מקרה דומה נוסף בו התקבלה טענת "הגנה מן הצדק" בת"פ (ק. גת) 1261/00 מדינת ישראל נ' סאסי אלירן, לא פורסם (מיום 31.12.00) המקרה צויין אף ע"י ב"כ הנאשמים בטיעוניו ). אין לטעמי דרך לרפא את הפגם באמצעי פחות מביטול כתב האישום לחלוטין, שכן עצם ניהול ההליך כולו פוגע קשות בסופיות ההליך מבחינת הנאשמים. פגם שניתן לרפא באמצעות קביעת סוף לדיון. משכך קובע אני כי כתב האישום כנגד שני הנאשמים יבוטל. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. פרקליטיםפרקליטות המדינה