מאגרים משפטיים לאסירים

לטענתו של האסיר, נוכח היותו אסיר, נבצר ממנו להיעזר בעזרים משפטיים המצויים בשפע מחוץ לכותלי הכלא ונחוצים לו לצורך הגנתו המשפטית ומשכך יש לאפשר לו ואף חובה על שב"ס לפעול לצורך כך שהעותר ייחשף לאותן תוכנות משפטיות אשר יעזרו לו לשפר את טיעוניו בעתירותיו. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גישה למאגרים משפטיים לאסירים: ביום 03/03/10 הגיש העותר עתירה מינהלית ובה ביקש בקשות מספר. בשל ריבוי הבקשות, אדון בכל אחת מהן להלן בנפרד, תוך התייחסות לטענות הצדדים ותוך הכרעה בהן. א. פסילת הוראת ס' 6 א' לפקנ"צ 04.31.00: בעניין זה טען המשיב כי ההוראה הנ"ל מחייבת הגשת 6 עותקים נוספים של כתב העתירה אותו רוצה העותר להגיש והיא נוגדת את הוראת ס' 2 א' לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים) תש"מ - 1980 הקובעות בס' 2 (א) כי יש להגיש את העתירה במס' עותקים מספיק בשביל בית המשפט וכל המשיבים, ואין חובה להגיש אותה דווקא ב- 6 עותקים. עוד נטען בעניין זה, כי הואיל שפרקליטות המדינה מייצגת בדרך כלל הן את שב"ס והן את משטרת ישראל, וכן את יתר המשיבים, יש להורות להתקין הוראה על הגשת 2 עותקים נוספים בלבד, האחד לבית המשפט והאחד לפרקליטות. בתשובת המשיבים נטען כי לפני מס' חודשים הנחה נציג שב"ס להנפיק נייר מיוחד, אשר ייתר את העתקת העתירות בכתב יד 6 פעמים. לאותו נייר ישנם תעתיקים מצורפים ב- 6 עותקים נוספים וממילא על האסיר לכתוב את עתירתו פעם אחת בלבד. בדיון שהתקיים בפניי אישר העותר כי אכן הדברים נכונים, אך הוסיף וטען, את אשר לא הביא בכתב עתירתו, ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה, כי יש צורך ללחוץ על העט הכותב על מנת שכל ההעתקים יכתבו וכן כי לא תמיד יש במשרדי מנהל האגף מספיק נייר שכזה. טענות אלה כאמור שיש לדחות, שכן הן מאוחרות ולא הובאו בכתב העתירה ומהוות הרחבת חזית אסורה. כמו כן, נוכח הפיתרון שניתן על ידי נציב שב"ס לקושי שהתקיים לאסירים והצריך העתקת כתב העתירה מס' פעמים רב, סבורני כי העתירה בעניין זה מתייתרת ועל כן אני מוצא לדחות אותה. ב. פסילת הוראת ס' 11 (ב) 1 בפרק ב' לפקנ"צ 04.40.00: הוראה זו קובעת כי בחלוף 6 חודשים מיום הסיווג האחרון של האסיר, רק אז יוכל להגיש בקשה לשינוי תנאים או סיווג. לטענת העותר, יש לבטל הוראה זו ולהורות להתקין במקומה הוראה שיהיה בה כדי לשקף נאמנה את הפרשנות על פי פקודת נציבות מס' 03.01.00 כפי שניתנה על ידי בית המשפט, ולהסתפק בהוראה הקובעת כי ניתן להגיש בקשה לשינוי תנאים לאחר יציאה ל- 3 חופשות, כפי שמותנה בס' 11 (ב) 2 לפרק ב' לפקנ"צ 04.40.00. בעניין זה העלה העותר בכתב העתירה טענות רבות עד מאוד המפורטות על פני לא פחות מ- 6 עמודים ובהם בין היתר פירט מס' הליכים שנתקיימו בעניינו בעבר, לרבות בעניין בקשה לשינוי תנאים שהגיש בשנת 2008 (עע"א 778/08), עתירה נוספת הקשורה באותו עניין בה קבל כנגד התנהלות שב"ס וכנגד תנאי חופשותיו (עע"א 414/09) . לטענתו, התנאי של חלוף 6 חודשים מיום הסיווג האחרון אינו עולה בקנה אחד עם המטרות שלשמן מיועדת החופשה, המפורטות בפרק א' לפקנ"צ 04.40.00 בס' 2 א' (חיזוק הקשר בין האסיר למשפחתו וקהילת מגוריו, הקלה זמנית בחסכים הנובעים מהמאסר ותמריץ להתנהגות טובה בבית הסוהר), וגורם אף להכבדה יתרה על האסיר ולאי נוחות של ממש הנגרמת לו. הוא טען כי יש להסתפק בבחינת הבקשה מחדש לאחר יציאה ל- 3 חופשות, ולא להמתין 6 חודשים. הוא הוסיף ופירט בהמשך את מה שלטענתו מהווה את הבסיס החוקי לחופשות אסירים, את מטרות החופשה, את דוקטרינת ניהול בתי הסוהר וטען שכל אלה אינם יכולים להשתלב עם ההנחיה הקיימת. כן טען כי, בהעדר נתונים מודיעיניים ואחרים המלמדים על הצורך בכך ולאור העובדה כי יצא מ- 08/2009 ועד כה ל- 3 חופשות, יש להורות למשיבים להסיר מעליו את התנאי של מעצר בית חלקי שתכליתו לא ברורה לו כלל, וכמו כן להתיר לו לחתום פעם אחת ביום בתחנת המשטרה במקום פעמיים. בפניי טען העותר כי בעבר הפרקליטות אפשרה לו להגיש בקשה לשינוי תנאים לאחר 3 חודשים, ומשניגש להגיש שוב בקשה שכזו, סירב מפקד האגף שלו לקבלה בטענה כי טרם חלפו 6 חודשים ולכן לא הגישה. בכתב התשובה שהגישה המשיבה טענה המשיבה כי תקופה זו של 6 חודשים נקבעה כתקופת זמן סבירה אשר הינה הכרחית לאור כמות האסירים הגדולה בבתי הכלא והעומס הרב המוטל על ועדת הקטגוריות. כן טענה, כי סיבה נוספת לקביעת תקופת זמן זו, הינה כי לאחר שניתנות לאסיר פריווילגיות של חופשות ונקבעים לו תנאים מסוימים, עליו להוכיח כי הינו מתנהל כשורה, ממלא אחר התנאים ועומד בהם וזאת לאורך תקופה ולא רק בפרק זמן קצר. באשר לטענה בדבר הסרת מעצר הבית וצמצום החתימות לאחת, נטען בפניי על ידי ב"כ המשיבים כי בקשה שכזו כלל לא הוגשה ועל כן לא קמה הזכות לעתור בגינה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני שגם בקשה זו של העותר יש לדחות. עניינה של העתירה נוגע לסיווג ולתנאי חופשה הנובעים מאותו סיווג. הנוהלים הקיימים קובעים כי מיום קביעת הסיווג ניתן להגיש בקשה לשינויו רק בחלוף 6 חודשים. אקדים ואומר כי ככל שבחופשה עסקינן, יש תחילה לזכור ולהזכיר כי חופשה לאסיר איננה זכות מוקנית אלא אך פריווילגיה המותנית בקיומם של תנאים מקדימים ואף דרישות שניתן להציב לצורך קבלתה אשר בכל אלה יהיה כדי להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים כגון שמירה על ביטחון הציבור, או ביצוע פעולות אשר יהיה בהן משום שיקומו של האסיר לתועלת החברה. לא ניתן על כן לבחון את העתירה כאילו מדובר בזכות מוקנית, אשר מתקיימת בה פגיעה קשה נוכח המועדים שנקבעו לעיל בנוהלי שב"ס. הנוהלים אם כן הם נוהלים הנוגעים לשינוי קטגוריה לצורך מתן פריווילגיה ולא לצורך מימוש זכות מוקנית. מכאן, שלמידת הפגיעה שהם פוגעים, אם בכלל, באסיר, יש להתייחס באופן שונה. מכאן לגופו של עניין ולאור האמור לעיל, סבורני כי הנוהלים משקפים איזון נכון בין הצורך להגשים את מטרות החופשה שפורטו לעיל, לבין הצורך להבטיח אינטרסים ציבוריים שונים וביניהם שמירה על שלום הציבור שהינה באחריות המשיבים כל עוד מדובר באסיר היוצא לחופשה, והצורך לפקח לאורך תקופה מספקת ולא קצרה, אחר התנהלותו של האסיר בהיותו בחופשות, דווקא נוכח העובדה כי במקרה דנן מדובר במי שבית משפט הורה להחזיקו מאחורי סורג ובריח לאחר שביצע עבירה שאינה פעוטה ואשר הצדיקה מאסרו לתקופה כה ארוכה (9 שנים). לאמור לעיל יש להוסיף גם את העומס בו נתון שב"ס כתוצאה מבקשות רבות לשינוי קטגוריה המוגשות מטבע הדברים באופן ברור על ידי אסירים רבים אשר יש להם אינטרס לשנות את הקטגוריה שלהם מידי פעם בפעם באופן שהמגבלות הנלוות לאותה קטגוריה, לעניין יציאה לחופשה, תפחתנה ככל היותר. טעם זה מתווסף לטעם הקודם עליו עמדתי לעיל, שהוא לטעמי הטעם העיקרי המצדיק השהיית הגשת בקשה נוספת לפרק זמן משמעותי של 6 חודשים, על מנת לעקוב אחר התנהלות האסיר בחופשותיו. לעניין הבקשה להסרת מעצר הבית וצמצום החתימות בתחנת המשטרה לאחת, מסתבר מתשובת המשיבים כי לא הוגשה כלל בקשה בעניין זה ולא מוצו ההליכים. העותר טען אמנם בפניי שפנה בעניין זה למפקד האגף שסירב לקבל את הבקשה בטענה כי טרם חלפו 6 חודשים. טענה זו אין בידי לקבל באופן בו נטענה. על העותר היה להעלותה לכל המאוחר בכתב העתירה, על מנת שיהיה סיפק בידי המשיבים לפנות אל מפקד האגף הנ"ל ולקבל תגובתו. מן הטעמים שפירטתי לעיל, אני דוחה על כן את טענות העותר ואת עתירתו גם בעניין זה. ג. השוואת תנאי נשאי איידס לתנאי אסירי עבודה לעניין חופשות: בעניין זה טען העותר כי אסירים נשאי איידס מנועים מפאת מחלתם, על פי נוהלי שב"ס, מלעבור לאגפים המוכרזים כ"אגפים לאסירי עבודה", ועל כן נמנעות מהם גם הפריווילגיות המוענקות לאסירי עבודה על פי הוראות שב"ס וספציפית לעניין העתירה, חופשות בנות 72 שעות בתדירות של אחת לחודש בהתאם לפרק ז' לפקנ"צ 04.40.00. העותר היפנה לנוהל טו"ש מחלקת רפואה מס' 05-2003 בנוהלי שב"ס הקובע בס' 3 כי אסירים נשאי איידס לא ישובצו ולא יוחזקו בתנאים משותפים עם אסירים בריאים אלא בתאים נפרדים. לטענתו בשל קושי זה נמנע ממנו ומנשאי איידס אחרים שהינם אסירים, לעבור לאגפים של אסירי עבודה. הוא הפנה להוראת ס' 5.18 לאותו נוהל, בו נקבע: "לעצורים/אסירים נושאי נוגדנים יובטחו מלוא הזכויות והפריווילגיות לקידום אישי במהלך המאסר ללא הפליה". לטענתו, נוכח הוראת ס' 3 שפורטה לעיל, לא ניתן כלל ליישם את הוראת ס' 5.18 לנוהל הנ"ל. לטענתו, לראיה עד היום לא הועבר נשא איידס אחד לאגף השיקום והדבר יש בו כדי ללמד על הקיפוח של נשאי האיידס בשל מחלתם. הוא טען כי הוא הינו אסיר עבודה מזה תקופה ארוכה ומבצע מטלות דומות לאסירי עבודה, אך בשל הנוהל הנ"ל, הוא מנוע מלהיכלל באגף אסירי עבודה ונמנעות ממנו פריווילגיות כאמור לעיל. בכתב התשובה טענו המשיבים כי העותר הגיש עתירות רבות הנוגעות להיותו חולה איידס. לטענתם פועל שב"ס בעניין זה על פי הנוהלים הקבועים. כן נטען כי העותר פנה בעניין זה אף לבית המשפט העליון ב- רע"ב 9705/07, אולם טענותיו נדחו ונקבע כי נהלי שב"ס בעניין נשאי הנגיף, משקפים את האיזון הנכון. עוד נטען, כי העותר איננו אסיר עבודה כפי שהוא טוען, אלא אסיר העובד במסגרת מאסרו כאסיר חוליה. המשיבים היפנו להגדרת אסיר עבודה וטענו כי העותר לא נכלל בהגדרה הנ"ל, ומשכך יש לדחות את עתירתו בעניין זה להשוואת תנאיו לתנאי אסירי עבודה. עוד טענו המשיבים, כי לא רק בשל היותו של העותר נשא איידס לא ניתן להעבירו לאגף אסירי עבודה, שכן אחד הקריטריונים להעברה לאגף שכזה, הינו יציאה לחופשות ואילו העותר בזמנים שונים במהלך מאסרו לא יצא לחופשות כלל. קריטריון נוסף הינו התנהגות חיובית, כאשר התנהגות העותר לאורך מאסרו רצופה בעבירות משמעת. עוד נטען, כי לבקשת העותר הוא הועבר לפני מס' חודשים לכלא חרמון, אך לאחר תקופה קצרה ביקש לחזור לכלא צלמון ועובדה זו מעידה על כך כי טענתו שלא ניתן לשפר את תנאי החזקת אסירים נשאי הנגיף, אינה נכונה. ב- רע"ב 7905/07 שהוגשה על ידי העותר דנן, קבע בית המשפט העליון לעניין הנוהלים המיוחדים שנקבעו על ידי שב"ס לנשאי איידס כדלקמן: "המשיבים יצרו נוהלים מיוחדים בעניין אסירים נושאי נגיף האיידס, נהלים אשר משקפים לדעתי נכונה את האיזון שיש לעשות בין חובת המדינה לשמור על כבודם של חולי האיידס אל מול חובתה לשמירה על בריאותם של האסירים הבריאים. הנהלים עוסקים בדרכים לטיפול במחלה, החל מבדיקה שיטתית של כל אסיר או עצור הנכנס לשירות בתי הסוהר, המשך בהחזקה מתאימה של מי שנמצא כי הוא נשא נוגדן או חולה במחלה וכלה באישפוז נפרד ומתן טיפול רפואי לאסירים ועצורים החולים במחלה. בית המשפט אינו נוהג להחליף את שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בשיקול דעתו, ואינו נוהג להתערב ניהול השוטף של בתי הכלא (לעניין זה ראו רע"ב 907/07 חביש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.4.2007), רע"ב 7519/06 מתאנה נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 12.12.2006), רע"ב 603/06 שמעון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.8.2006), רע"ב 7075/05 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 4.9.2005)). נראה כי נהלי שירות בתי הסוהר הנוגעים לחולי איידס ושיבוצם הינם נהלים סבירים המבוססים על שיקולים ענייניים, ואין מקום להתערב בנהלים אלו. אם יש אסיר לגביו מתעוררת בעיה ספציפית - עליו לבקש עתירה נפרדת לשם בירור ענינו". ברוח הלכה זו נבחן את טענותיו של העותר דנן. מחד, אישר בית המשפט העליון את הנוהלים הנ"ל כנוהלים סבירים. מאידך, לא דן בית המשפט העליון בטענת העותר העולה בדיון דנן ולפיה קיימת התנגשות וחוסר יכולת להגשים את האמור בס' 5.18, שמטרתו מניעת הפליה של נשאי איידס אסירים לעומת אחרים, הפליה הנוצרת ממילא נוכח הטלת מגבלות המונעות שילובם של אסירים אלה באגפים בהם ניתן לקבל הטבות מפליגות יותר מאגפים אחרים, כגון אגף אסירי עבודה. לכאורה, יש בטענה זו ממש, אולם במקרה דנן, מצאתי שלא לדון בה ולהשאיר אותה בצריך עיון למקרה המתאים, שכן וכפי שעולה מטענות המשיבים, העותר דנן, ללא קשר להיותו נשא איידס, איננו מתאים ממילא מבחינת הקריטריונים להיות משולב באגף אסירי עבודה. על אף שהעותר טוען כי הוא אסיר עבודה, הוא איננו עונה להגדרת מונח זה על פי פקודות שב"ס, אלא הוא מבצע עבודות לא כאסיר עבודה. על מנת להיות אסיר עבודה צריך העותר לעמוד בקריטריונים שונים וביניהם לגלות התנהגות טובה. נטען בכתב התשובה של המשיבים, כי לעותר עבירות משמעת רבות ועל טענה זו לא חלק העותר בפניי (שעה שידע הוא לחלוק על טענה נוספת שלפיה הופסקו חופשותיו ובעניין זה טען כי ההפסקה הייתה לזמן קצר). משנמצא כי ממילא העותר איננו עומד בתנאים על מנת להעבירו לאגף אסירי עבודה, אפילו לא היה נשא איידס, הרי שממילא, נוכח הנחיית בית המשפט העליון כפי שהובאה לעיל, כי על אסיר להגיש עתירה ספציפית בעניינו, ולא בעניין כללי, לא מתקיימת במקרה דנן שום אפשרות כי העותר זכאי יהיה לאותן פריווילגיות הניתנות לאסירי עבודה, שכן ממילא מנוע הוא נוכח בעיות המשמעת הנ"ל מלקבל מעמד של אסיר עבודה ולזכות בפריווילגיות שמקנה מעמד זה. אשר על כן, אני מוצא לדחות את עתירתו של העותר גם בעניין זה. ד. התקנת שתי עמדות מחשב עם תוכנות משפטיות: בעניין זה טען העותר כי הגיש בקשה בחודש 06/2009 ובה ביקש להכניס לתאו מחשב. בחלוף חודש הודע לו כי בקשתו סורבה. הוא הגיש בקשה נוספת בחודש 08/2009 תוך שהוא מביע נכונות להגיע למרכז החינוך אם תוצב שם עמדת המחשב, ובחלוף חודש נוסף נאמר לו כי העניין בטיפול. לטענתו, נוכח היותו אסיר, נבצר ממנו להיעזר בעזרים משפטיים המצויים בשפע מחוץ לכותלי הכלא ונחוצים לו לצורך הגנתו המשפטית ומשכך יש לאפשר לו ואף חובה על שב"ס לפעול לצורך כך שהעותר ייחשף לאותן תוכנות משפטיות אשר יעזרו לו לשפר את טיעוניו בעתירותיו. על כן הוא ביקש להורות לשב"ס להתקין במרכז החינוך של כלא צלמון עמדת מחשב לטובת העותר לשם עיון בתוכנות משפטיות, לרבות פקודות ונוהלי שב"ס. בכתב התשובה טענו המשיבים כי שב"ס אינו אחראי ואינו מחויב לאפשר לאסירים שימוש בתוכנות משפטיות, אלא אך ורק גישה לפקודות ונוהלי שב"ס. נטען כי בעבר מצויים היו קלסרי פקודות שב"ס במרכז החינוך של הכלא עם גישה חופשית לאסירים ולאחר מחשוב הפקודות נקבע נוהל כי אסיר המעוניין לעיין בהן, יוכל לבקש לעשות זאת במשרד מנהל האגף והדבר ניתן לו. נטען כי עד להגשת עתירה זו לא באה אפילו תלונה אחת על נוהל זה המהווה פיתרון סביר. נטען גם כי אמנם כטענת העותר הסכים שב"ס לשקול במסגרת דיון ב- רע"ב 5723/06, הצבת עמדה ממוחשבת לצרכי האסירים ואמנם בחלק מבתי הסוהר הדבר יושם, אך טרם הושלם בכל בתי הכלא. כן נטען כי הכנסת מחשב אישי לתאו של אסיר יכולה להיעשות רק בכפוף למס' קריטריונים, לאסירים לומדים ורק לצרכי לימודיהם, וזאת על פי פקודה 04.20.00. עוד נטען כפי שבא לידי ביטוי בכתבי העתירה שנדונו יחדיו בעניין דנן (עע"א 324/10, 180/10, 181/10), שהעתירות מכילות אסמכתאות משפטיות רבות, מה שמעיד כי בפני העותר פתוחה הדרך והגישה לתוכנות המשפטיות הנ"ל. לאחר עיון ושקילת טענות הצדדים, סבורני שגם עתירת העותר בעניין זה דינה להידחות. אין חולק כי אין חובה להתיר לאסירים גישה לתוכנות מחשב לכל דבר ועניין. הדין מחייב את שב"ס לאפשר לעותר ולאסירים אחרים עיון בפקודות ונוהלי שב"ס על מנת לעמוד על זכויותיהם. הנוהל הקיים, המאפשר גישה למשרדו של מפקד האגף על פי בקשה, הינו נוהל סביר הנותן מענה לצורך הנ"ל. אני דוחה את המשתמע מטענת העותר שיש לאפשר לו גישה כמו לכל אדם לתוכנות משפטיות מחוץ לכותלי בית הכלא. מעמדו של העותר שונה עת נגזר דינו והוא הפך לאסיר שזכויותיו נפגעו על פי דין עקב מעשי פשיעה שביצע. זכויותיו הנובעות מחופש העיסוק צומצמו נוכח היותו אסיר, ולעניין נשוא העתירה הוגדרו לזכות לעיין בנוהלי שב"ס ופקודותיו וזכות זו אינה מקופחת כפי שהתרשמתי. אשר על כן, נדחית העתירה גם בעניין זה. ה. הנמקת החלטות שב"ס: בעניין זה טען העותר כי בהזדמנויות שונות, ובעיקר מאז החל לצאת לחופשות מיום 22/02/05, הוא הגיש בקשות שונות לשינוי תנאי חופשתו, אולם כשניתנו לו תשובות, הן ניתנו לו בעל פה מבלי לנמק את ההחלטה אליה הגיע שב"ס או משיב אחר בעתירה. עוד טען כי על רשויות מינהליות קיימת חובת הנמקה והיפנה בעניין זה לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות, תשי"ט - 1985). תחילה אף טען כי המשיבים נמנעים מלנמק החלטותיהם או לנהל פרוטוקולים של ישיבותיהם ועליהם להמציא לו העתקים מאותם מסמכים. במהלך הדיון שהתקיים בפניי חזר על טענתו האחרונה הנ"ל, אולם לאחר שנתבקש להפנות את בית המשפט לחובה למסור לו החלטות כתובות, חזר בו מטענתו זו וצמצם את טענתו לחובת ההנמקה. בכתב התשובה טענו המשיבים כי לאחר שמתקבלת החלטה בעניינו, נקרא העותר למפקד האגף שלו ושם נמסרת לו החלטת הועדה. נטען כי לא חלה חובה להעביר את ההחלטה בכתב וגם לא ניתן טכנית לעשות זאת, שכן הדבר יכביד עד מאוד על העבודה בין כותלי בית הכלא. נטען כי לעניין הנימוקים וככל שועדת הקטגוריות מנמקת את החלטתה, אלו מועברים לאסיר בשיחתו עם מפקד האגף, ברם, לא תמיד החלטות הועדה הן מנומקות, אולם לאחרונה השתפר באופן ניכר נוהל העבודות השונות, וכיום כמעט כל ההחלטות מנומקות. על חובת ההנמקה של הרשות הציבורית עמדו בתי המשפט לא אחת. חובה זו נגזרת מן הצורך למנוע שרירות לב של הרשות המינהלית ועל מנת שהטעמים להחלטה אליה הגיעה הרשות המינהלית, יהיו חשופים ונתונים לפיקוח ולביקורת של בתי המשפט. במקרה דנן, מודים המשיבים כי לא אחת בעבר ניתנו החלטות על ידי גורמים שונים שלהם שלא היו מנומקות, אולם בעניין זה חל שיפור וכיום מנומקות רובן של ההחלטות. באשר להבאת ההנמקה לעותר, נטען כאמור כי כאשר זו קיימת, היא מובאת בפני העותר על ידי מפקד האגף. מטעם זה לא מצאתי ממש גם בטענה זו של העותר, ואני דוחה אותה. יש לזכור כי ככל שמדובר במקרה בודד או ספציפי הנוגע לאסיר מסוים, בו לא קיבל הנמקה, עדיין יוכל לפנות לבית המשפט ולטעון בעתירה כנגד אי הנמקתה של אותה החלטה ספציפית שדחתה את בקשתו. לא מצאתי מעבר לכך לדון בטענה זו כטענה כללית במסגרת העתירה דנן על כן. טרם סיום, אומר כי ברישא לעתירתו בס' ו' עמ' 2, העלה העותר טענה כללית נוספת, לפיה מונעים ממנו המשיבים מלתת עזרה לחבריו בהכנת עתירות, אולם טענה זו נזנחה בהמשך העתירה ולא זכתה לפירוט כלשהו כפי שפורטו יתר טענות העותר, וגם בדיון שבפניי לא שב עליה העותר וניכר כי זנח אותה. סיכומו של דבר דינן של הבקשות השונות שהגיש העותר במסגרת עתירה זו להידחות כולן ואני דוחה אותן. אסירים