מעצר על החזקת מריחואנה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על החזקת מריחואנה: 1. בפני ערר על החלטת בימ"ש השלום (כב' השופט ד. פרנקל) לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר טוען כי טעה בית-המשפט קמא בקביעתו שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האמור בכתב האישום, וגם טעה בכך שלא העדיף חלופת מעצר. 2. כתב האישום מייחס לעורר עבירות של החזקת סם מסוכן מסוג מריחואנה שלא לצריכתו העצמית, ואיומים. עפ"י המפורט בכתב האישום, הביא העורר כמות סם העולה במידה ניכרת על 4 ק"ג מריחואנה לגינה השייכת למשפחת אבו אלהווא, כדי להטמינו, התגלה ונמלט. בגינה נמצא אח"כ ע"י אחמד ומוחמד אלהווא תיק ובו חלק מכמות הסם אותה לא הספיק להטמין. העורר חזר למקום במטרה לקחת את התיק והצליח לאחר מאבק להוציאו מידיהם של השניים, ושוב נמלט מהמקום. בטרם הימלטותו איים על אחמד, באומרו "תכין את עצמך למות". לאחר ההימלטות חפרו אחמד מוחמד ושכנים נוספים בגינה, וגילו מספר אריזות של סם. השכנים שרפו חלק מהאריזות אשר נתגלו. כמות יתרת הסם עלתה על 4 ק"ג. 3. בחינת חומר הראיות מעלה כי היא מבוססת על עדויות 3 עדים ישירים (אחמד חטיב, מחמד בן יוסף, ומוחמד בן איברהים) ממשפחת אלהווא. ב"כ המשיב טוען כי יש לבחון את עדותם לאור העובדה שקיים סכסוך בין העורר למשפחה האמורה. לדבריו, העובדה שהסם נמצא בגינת המשפחה דווקא קושרת אותו, למשפחת אלהווא. איני סבורה כי יש בטענות אלו כדי לערער את התשתית הראייתית הנדרשת בשלב זה. שאלות אמינות העדים דינה להתברר בדיון בתיק לגופו. אין מדובר במקרה בו ההודעות מופרכות על פניהם. משנתמכה בראיות העובדה שהעורר עסק בהטמנת הסם במקום, יש גם יסוד ראייתי לחזקה שהסם שייך לו, אף שהוטמן באדמת משפחת אלהווא. לענין חזקה זו הפנה ב"כ המשיבה לע"פ 2518/94, אברהם אלימלך. ב"כ העורר טוען כי גרסת אחמד מופרכת על פניה מאחר שבהודעתו ציין שהשוטרים שהגיעו למקום רדפו אחר המשיב עד לביתו, עובדה שאין לה זכר בראיה כלשהי. ב"כ המשיב מסכים שיש קושי להסביר משפט זה בדברי אחמד, ואולם לדבריו סביר שהדבר יובהר בעדותו במשפט גופו, מה גם שלא נשללת האפשרות שאכן ראה את העורר בסביבה והפנה את השוטרים לרדוף אחריו לכיוון ביתו. לדברי ב"כ המשיבה אפשר גם שבמלים אלו התכוון אחמד לאמר שהשוטרים הופנו על ידו לביתו של העורר. אני סבורה כי אכן אין במשפט האמור כדי לערער את גרסתו הכוללת של אחמד, כשמכל מקום, הקשר של העורר להטמנת הסם נתמך גם ע"י שני עדים נוספים. מסקנתי היא, אפוא, שצדק כב' השופט דלמטה בקביעתו לעניין העמידה בדרישת הראיות לכאורה. 4. ב"כ העורר נמנע, גם בפני וגם בפני בית המשפט דלמטה, מלהעלות הטענה שלא קיימת בנסיבות שתוארו - במידה שחומר הראיות עומד בדרישת הראיות לכאורה - עילת מעצר, ואולם, כאמור, טען שהיה מקום להעדיף לגבי העורר חלופת מעצר. הלכה היא שמסוכנות העוסקים בסמים - ולענייננו מדובר בכמות סם גדולה למדי - שוללת בד"כ את אפשרות העדפת החלופה. אכן, עפ"י קביעת המחוקק, יש לבחון חלופה גם לגבי עברייני סמים ואולם בשל חשש הפצת הסם, שחרורם של עבריינים כאלה הוא יוצא דופן ומתבצע בנסיבות מיוחדות ור' בש"פ 3899/95, מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל ואח' מ"ט (3) 164. הפסיקה שהגיש לעיוני ב"כ העורר אינה מובילה למסקנה אחרת. אכן המשיב הוא בחור צעיר, שאין לו עבר פלילי, ואולם לא מתקיימות לגביו נסיבות מיוחדות המאפשרות העדפת חלופה. כמות הסם שנתפסה גדולה ומעוררת חזקה שיועדה להפצה. חומר הראיות מבסס טענה כי כמות הסם הכוללת שהחזיק העורר עלתה באופן משמעותי על זו שבסופו של דבר נתפסה, דבר המחזק את החשש האמור. כמו כן, דמותו של העורר עולה מהראיות כמי שלא נרתע גם להאבק בעבור הסם, ואף להשמיע איום במוות. די בכך - אף אם אתעלם מפרשת התנגדותו למעצר - כדי להצדיק את ההחלטה שלא להעדיף חלופה בשל מסוכנותו. אוסיף כי איני סבירה כי בעובדה שהמעצר של העורר התעכב מיום 9.7.99 (משלא נמצא העורר בביתו) עד ל13.7.99-, מכבידה על הקביעה האמורה בלמדה שהמשטרה לא ראתה אותו כמסוכן. בבש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל ציין כב' השופט י. זמיר בהתייחסו לדחיית המעצר (למשך חודשים) כי "אין בטענה זו כשהיא לעצמה כדי לסתור את חזקת המסוכנות". בעניינו מדובר בדחיה לזמן קצר, המוסברת בנקל ע"י קשיי המשטרה לפעול בכל מקום כל הזמן. לאור האמור, צדק השופט בקביעתו שאין להעדיף לגבי העורר חלופת מעצר. דין הערר להידחות. מעצרסמים