פיצוי חלקי (60%) הפקעת מקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי חלקי (60%) הפקעת מקרקעין: הנשיא מ' שמגר: .1עתירה זו עניינה סירובו של שר הפנים (המשיב הראשון) להיעתר לבקשת העותרים, כי יורה למשיבה השנייה לשלם לעותרים פיצויים לפי סעיף 190(א)(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-.1965 .2העתירה נשענה על הטיעונים העיקרים הבאים: (א) המשיבה השנייה הפקיעה מידי העותרים שישה מגרשים, שהם חלק מגוש מקרקעין 6186(בעקבות ת.ב.ע. ר"ג/ 726והודעת ההפקעה, שפורסמה בי"פ (תשל"ז), 2259מיום 1.9.77). בעקבות ההפקעה שולמו לעותרים פיצויים, אשר שיעורם מגיע אך ורק לשישים אחוזים מהערכת השמאי לגבי סך כל ערך המקרקעין. לטענת העותרים, היו זכאים לכך כי יפוצו בכל מאת האחוזים, היינו כי ישלימו וישלמו להם פיצויים נוספים כשווי ארבעים האחוזים הנותרים מן המגרשים האמורים. (ב) זאת ועוד, לפי טענת העותרים, המדובר, במקרה דנן, על הפקעות חוזרות, כי בשנת 1951, היינו שנים רבות לפני ההפקעה של שנת 1977, כבר ניטלו לצורכי ציבור ללא תמורה כעשרים וחמישה אחוזים מן המגרשים, עלכן טענו העותרים, כי בחישוב של סכום הפיצויים אין להביא בחשבון רק שישים אחוזים משווי המקרקעין המופקעים ערב ההפקעה משנת 1977; עקב ההפקעות הקודמות כבר הופחת משיעור הפיצויים שוויים של כ- 25אחוזים מן השטח המקורי של המקרקעין, שהרי 25האחוזים הללו נילו ללא תמורה. לפי דעתם, יש, על-כן, לכללם בכל מקרה במסגרת 40האחוזים שהופקעו ללא תמורה ולשלם פיצויים עבור כל היתר. (ג) לעניין ההפקעה הקודמת האמורה, מפנים העותרים אל ההפחתה משטח המקרקעין הנ"ל, שנבעה מ-ת.ב.ע. תג"פ/ 310משנת 1951, תכנית אשר מכוחה נקבעה פרצלציה, שהקטינה את השטח הכולל של המגרשים והביאה אותם לגודלם המופחת, כפי שהיה ערב ההפקעה משנת .1977ההפחתה הקודמת הנ"ל נבעה, כאמור, גם כן, מן הרצון ליטול שטחי מקרקעין כדי לייחדם, לפי התכנית הנ"ל משנת 1951, לצורכי ציבור (כבישים ובנייני ציבור). בטיעונים לפי ראש זה מבקשים העותרים להסתייע בדברים שנאמרו בבית-משפט זה מפי השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"א 336/59 [1], בעמ' 1687- 1688כלהלן: "לאחר שיקול נראה לי כי צודק המערער בטענתו שיש לראות את השטחים המיועדים להפקעה ושנתפסו בפועל לצרכים ציבוריים, כאילו הופקעו... אשר על-כן יש לעניין התובענה הנוכחית, לראות את שטחי אדמתו של המערער כאילו הופקעו מתוכם ללא תשלום פיצויים... כל אותם השטחים בחלקות 26ו 203שנתפסו בפועל ממש על-ידי הוועדה המקומית לבניין ערים או מטעמה". לעניין זה הפנו גם לע"א 240/47 [2], בעמ' 751ולבג"צ 318/61 [3], בעמ' .771 המסקנות, שאותן מתבקש בית המשפט לאמץ תחת ראש זה, הן שתיים, המוצגות על-ידי העותרים כחלופיות: לדבריהם, יש להכיר בהפקעה החוזרת כסבל (hardship), המצדיק תשלום פיצויים. לחלופין, גם לפי ההנחה שהם זכאים לשישים אחוזים בלבד משווי ההפקעה בשנת 1977, הרי יש לחשב את האחוזים המזכים בתמורה בהתחשב בכך שכבר הופקעו חלקים מחלקותיהם בפעם הקודמת, היינו, יש לחשב את היתרה של הפקעה של ארבעים האחוזים שאינה מזכה בפיצויים, תוך הבאה בחשבון של ההפקעה שכבר בוצעה: הופקעו ללא פיצויים 25אחוזים ממאה והיתרה היא, על-כן, בגדר 75אחוזים מן המגרשים כגודלם ערב ההפקעה בשנת .1977לפיכך, ניתן היה להימנע בשנת 1977מתשלום פיצויים רק לגבי סכום ששיעורו כשווי חמישה-עשר חוזים נוספים ממאה האחוזים המקוריים. (ד) עוד טענו העותרים, כי המשיב, שסירב לאשר מתן פיצוי נוסף בשל סבל, שקל בהקשר זה שיקולים זרים, כי הוא שיווה נגד עיניו את האופי התקדימי של החלטה כאמור, אשר בעטיה עלולות ועדות מקומיות להתחייב בתשלום פיצויים בנסיבות דומות. .3העותרים תומכים יתודותיהם בהוראות החוק הבאות: (א) סעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943, הקובעת: "למרות קביעותיהן של הפסקות (א) ו-(ב) שלעיל, מותר לשר האוצר להעניק - לפי ראות עיניו, אם נקבע כדי הנחת דעתו, שהצמצומים שהוטלו בכל אחת מן הפסקות ההן, יגרמו סבל-אותם פיצויים או פיצויים נוספים, שיראה אותם נכונים בהתחשב בכל מסיבות המקרה". (ב) סעיף 190(א)(2) הנ"ל לחוק התכנון והבניה האומר: "שר הפנים רשאי להורות לועדה המקומית לשלם פיצויים בנסיבות שבהן היא רשאית לשלמם לפי סעיף 20))ג) לפקודה האמורה". הוראות חוק אלו זכו להתייחסותו של בית-משפט זה בע"א 377/79*, ובו אומר השופט ברק**, בעקבות טענות העותרים דשם: * פ"ד לה(3) .645 ** שם, בעמ' .657 "מר אולשנסקי טען לפנינו, וגישה זו מקובלת עלי, כי הצדק ההגיוני לשלילת הפיצוי בגין הפקעת רבע מהמגרש מקורו בעובדה, כי עם הפקעת חלק זה חלה השבחה של היתרה (השווה: ע"א 676/75 (המ' 592/77), בעמ' 792). עם זאת יש לזכור, כי זו ראציונאליזציה טיפוסית וכללית ולא אקטואלית ואינדיווידואלית. לא בכל מקרה של הפקעת רבע חלה השבחה של היתרה. אכן המחוקק עצמו צפה את האפשרות, כי הפקעת רבע מהמגרש לא רק שלא תביא 'לאיזון כלכלי' שבין נזק לתועלת, אלא אף עלולה להביא לסבל (hardship) לבעל המגרש. בנסיבות אלה הוסמך הנציב העליון - כיום שר האוצר - להעניק פיצויים לבעל המגרש (סעיף (C)(2) 20לפקודה). על-כן, אפילו גורמת הפקעת רבע מהמגרש נזק כספי בלא כל השבחה בצדה - ואפשרות זו הופכת לממשית עם הרחבת עילות ההפקעה האמורה - אין בכך כדי לשלול את כוח ההפקעה. הוא הדין, אם מופקע למעלה מרבע המגרש, והוא הדין, אם מופקע המגרש כולו. תרופתו של בעל מגרש בנסיבות אלה היא בפנייה לשר האוצר, ואם השר סבור, על-פי שיקול-דעתו, כי אכן נגרם סבל, הוא יורה על תשלום פיצויים נוספים, שיראה אותם נכונים בהתחשב בכל נסיבות המקרה (ראה: ע"א 336/59, הנזכר, וע"א 437/79)" (ההדגשות מובאות בעתירה - מ' ש'). בהקשר לדברים אלה מוסיפים ואומרים העותרים בעתירתם: "המשיב מס' 1טעה בקבעו כי לא נגרם סבל לעותרים. הוא גם טעה בפירוש שנתן לדברי כב' השופט ברק, בתיק ע"א 377/79 שצוטטו לעיל. עובדה היא כי מן העותרים הופקעו 6מגרשים בשלמות, ללא כל רווח או הנאה מייעודה החדש של הקרקע המופקעת, וכך, בהיעדר כל איזון כלכלי, בין הנזק הנובע מההפקעה ובין התועלת שבצידה, קיים הטעם וקיימת כל ההצדקה לתשלום הפיצוי לעותרים". .4אינני סבור, כי תביעת פיצויים קונקרטית, שזכתה לעיון ולדיון בבית המשפט ושבאה לידי סיכומה בהכרעה שיפוטית חלוטה, יכולה לעלות לדיון מחדש, בדרך העקיפה המוצעת, היינו במסגרת תביעת פיצויים בשל סבל. עניינם של העותרים נדון בשלושה שלבים, במסגרת ההליכים הידועים בשם המקוצר "פרשת פייצר": תחילה בהמרצות הפתיחה של בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בתיקים 644/78, 645/78ו-646/78, לאחר מכן בשלב הערעור בבית-משפט זה בע"א 377/79* הנ"ל, ולבסוף בד"נ 16/81; בכך תם ונשלם הדיון בתביעת הפיצויים בשל ההפקעה. ההחלטה לעניין זה היא חלוטה. מובן, שבהתדיינות אחרת ניתן להעלות מחדש את השאלה המשפטית הכללית, מהו שיעור הפיצויים אשר לו זכאי בעל מקרקעין שחלקתו מופקעת בשלמותה (ראה ע"א 474/83 [4]), אך אין לשוב ולהיזקק בערכאות לעניין קונקרטי של תביעת פיצויים, שנדונה כבר ונסתיימה. .5מאידך גיסא, איננה מקובלת עלי גישת הרשויות, שלפיה אין הן מביאות בחשבון, לצורך קביעת שיעור הפיויים עבור מגרשיהם של העותרים, בצורה כלשהי, אותו חלק מן * פ"ד לה(3) .645 המגרשים, שניטל, במסגרת התכנית הנ"ל משנת 1951, לצורכי ציבור. המשיבים סירבו לראות בכך הפקעה וטענו, כי המדובר בהפרשות מרצון של שטחי מקרקעין לצורכי פרצלציה, שנעשו תוך הסכמה ושאינן בגדר הפקעה. הנתונים העובדתיים שלפנינו אינם תומכים בתיזה האמורה של המשיבים. לעניין זה נפנינו לנוסח התכנית משנת 1951ולמפות שנלוו אליה. בתכנית מדובר באופן ברור על הפרשת שטחים מרכוש העותרים לצרכים ציבוריים, חלקם כמגרשים לבניינים ציבוריים וחלקם כשטח ציבורי פתוח, וכי אלו נרשמו על שם עיריית רמת-גן. החלקות, שהופרשו כדי שישמשו כשטח ציבורי פתוח, כללו, כאמור, שטחים, שנועדו להתוויית כבישים, וגם שטחים לבניינים ציבוריים. הקצאה כאמור לצורכי ציבור איננה מזכה בפיצויים, כל עוד המדובר על הפקעה בגבולות ארבעים אחוזים מסך כל השטח. לא הובא לפנינו חוזה, המאשר הסכם בין הרשות המקומית לבין עותרים בדבר מתן מתנה כביכול, או הסכם אחר, המעיד על הסדר דומה כלשהו, המוציא את מה שאירע אז אל מחוץ להפרשה התכנונית המקובלת והרגילה לצורכי ציבור. אחרי שהופחת מה שהופחת, צריך היה, לטעמי, להביא בחשבון, בצורה כלשהי, את ההפחתה משטח החלקות. תגובת המשיבה השנייה בנושא זה הייתה כדלהלן: "(ג) הפרשות לצרכי ציבור במסגרת ת.ב.ע.ת.ג.פ. 310ר"ג/ז אינן 'הפקעות': (אא). תכנית תג"פ 310חילקה את חלקות 1+ 7ביוזמת העותרים, אשר היו חייבים כלפי רוכשי חלקה 1, להכין להם תכנית פרצלציה והעותרים העבירו מרצונן הטוב שטחים לסלילת דרכים. (בב). תכנית הפרצלציה מהווה למעשה תכנית חלוקה מחדש והשטחים הועברו לצרכי ציבור ולא 'הופקעו'. (גג). העברת השטחים למטרת דרכים, נעשתה על מנת לשרת אינטרס כלכלי של בעלי החלקות, על מנת ליצור דרכי גישה לחלקותיהן אשר נוצרו בתכנית החלוקה. (דד). העברת הדרכים על שם הציבור, לא נעשתה בדרך של 'אילוץ' או כפייה, שהם מסממני ההפקעה אלא בהסכמתם של בעלי החלקות, ומתוך אינטרס כפול: העלאת שיעור אחוזי הבנייה והגדלת הצפיפות, יצירת דרכי גישה נוחות והפיכתן של החלקות לסחירות. רצ"ב חוו"ד השמאי מר ש. פן המצ"ב ומסומנת מש/.10 (הה). ההלכות המשפטיות שנקבעו בבג"צ 318/61, פד"י ט"ז(1), עמ' 766, וכן בע"א 31/79, פד"י ל"ה(3), עמ' .295 אמנם ההלכות הנ"ל דנו בעניין הגדרת השאלה מהי הפקעה לצורך התגבשות זכות החזרה לידי הבעלים לאחר ששונה היעוד, אך מעצם ניתוח מהותה של 'הפקעה' בפסק הדין ניתן ללמוד גם בענייננו שאין לראות בהפרשת השטחים לדרכים משום הפקעה". משמעותה של התיזה העולה מן התשובה האמורה היא כדלהלן: נטילת שטחי מקרקעין המופחתים לפי תכנית והמיועדים לפי התכנית לצורכי ציבור כאשר הדבר גם בגדר אינטרס כלכלי של בעל החלקה, איננה נכללת במסגרת ארבעים האחוזים, אשר אותם ניתן ליטול ללא תשלום פיצויים, אלא הם מיתווספים על השטח של ארבים האחוזים, שניתן לנוטלו ללא תמורה, במלים אחרות, יש בכל מקרה אמת מידה אחת, והיא התועלת המשוערת הצפויה לבעל המקרקעין: היה ויש להניח, שבעקבות התכנית יעלה בעתיד ערך המקרקעין (למשל עקב הגדלת אחוזי הבנייה), הרי ניתן ליטול מקרקעין לצורכי ציבור אף מעבר לארבעים אחוזים, ללא תשלום פיצויים, כי עליית ערך הנכס שוללת מן ההפקעה את אופיה האמור. .6גישה זו אינה מקובלת עלי, כי היא מאפשרת הפחתות הולכות ונשנות של שטחי מקרקעין פרטיים, לפי קצב הפרצלציה או כל חלוקה אחרת מחדש, בלי שיהיה גבול או סייג לכך מן הבחינה הכמותית. ניתן גם לחלוק על נקודת המוצא של התיזה הנ"ל: בשלב ההפרשה של מקרקעין לצורכי ציבור בוחנים את ערך המקרקעין ערב תחילת התוקף של התכנית (ע"א 402/85 [5]), ולא את ערכם הצפוי במועד כלשהו (בלתי ידוע) בעתיד. עליית הערך בעקבות תחילת התכנית באה לאחר מכן ממילא לבחינה נפרדת לצורך היטל ההשבחה, ועניין זה אינו נוגע לענייננו. .7אגב, בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, שכ"ד-1964, בסעיף 3(2) שבו, מדובר על הפקעת חלקה או חלק ממנה ללא תשלום פיצויים או על העברתם "על שם רשות ציבורית ללא תמורה"; היינו לצד ההפקעה מאוזכרת העברה אחרת ללא תמורה. במלים אחרות, המחוקק איזכר העברה שאיננה הפקעה בדונו ברכישה הכפויה. סעיף 3גם מתייחס להוצאת חלקה בשלמותה מידי בעליה ללא תשלום פיצויים. מאחר שהפקעה ללא תשלום מוגבלת לארבעים אחוזים, ייתכן שיש ללמוד גם מנוסח הדברים האמור, המתייחס לחלקה בשלמותה, כי המחוקק ראה גם נטילה מוסכמת לצורכי ציבור במסגרת תכנית בניין כרכישה, שהחוק הנ"ל דן בה, וייתכן שניתן ללמוד גם מכך על מעמדה של נטילת מקרקעין כאמור לפחות לצורך דיון בבקשה לפי סעיף 20(2)(ג) לפקודה משנת .1943ההכרעה בפרשנותו של סעיף 3הנ"ל אינה דרושה לנו לצורך החלטה זו, ועל-כן נשאיר זאת לעת מצוא, והעניין הוזכר רק לצורך ההתייחסות אל נטילת מקרקעין לצורכי ציבור ללא תמורה, שלא לפי צו הפקעה מפורש. .8המשיבים הפנו בהקשר לגישתם אל האמור בבג"צ 318/61 [3], ובע"א 31/79 [6], וביקשו למצוא שם תימוכין לגישתם. העותרים טענו, כי שני פסקי הדין האמורים אינם נוגעים לנושא שלפנינו. גישת העותרים לפרשנותם של שני פסקי הדין הנ"ל איננה מקובלת עלי. מפסקי הדין אכן עולה התיזה, שלפיה ההפרשה של חלקי מגרשים לצורכי ציבור, הנעשית במסגרת תכנית פרצלציה או בנסיבות דומות, איננה בגדר הפקעה, כך אומר השופט ויתקון בבג"צ 318/61 [3] הנ"ל, בעמ' .768 "יש לציין, ראשית כל, שהקרקע הועברה על-ידי המבקשים לא כתוצאה מצו-הפקעה, וכל-שכן לא כתוצאה ממעשה אילוץ או כפיה, אלא תוך משא-ומתן חפשי. אמת הדבר, המבקשים ידעו על קיום התכנית ועל הדין המאפשר לוועדה המקומית להפקיע, ללא תשלום פיצוי, עד כדי רבע מאדמתם, אך הם השלימו עם המצב הזה, לא הגישו התנגדות לתכנית המפורטת והסכימו להעברת השטח הנדרש מהם ואף למעלה מזה. משום כך אין הם יכולים לטעון כעת: אנוסים היינו". ובע"א 31/79 [6] הנ"ל, נאמר על-ידי הנשיא לנדוי, בעמ' 299-300: "עוד יותר פשוטים הם הדברים ביחס לסעיף 196של חוק התכנון והבנייה: הסעיף דן במקרקעין, אשר הופקעו ללא תמורה. כאן לא הייתה שום הפקעה, אלא הכול נעשה בהסכם בין שני צדדים מתמקחים. אכן, אחד הנתונים, שהביאו לעשיית ההסכם, היה 'האיום', שהמועצה המקומית (הוועדה המקומית לבניין) מוסמכת לנצל את מרבית השטח של פרדס טודרוס לצורכי ציבור, על סמך תכנית מיתאר . .12p.sאולם איום זה הוסר עם עשיית ההסכם בין האדונים לוביאניקר וקריניצי. כמו שאמר השופט ויתקון בע"א 154/76, בעמ' 786-787, שם נדונה בעיה, אם מקרקעין הוחלפו 'בשל צו רשות מוסמכת, שניתן על פי כל דין', כאשר בעל מקרקעין החליף חלק ממגרשו עם בעל מקרקעין אחר שעל-ידו, כדי להשלים את מגרשו עד לגודל הדרוש לפי שינוי של תכנית בניין ערים: 'ניתן לומר שהחליפין באו בשל (או בגלל) השינוי שחל בתכנית ושעקב כך היה המערער נאלץ להסכים להחלפת קרקע בקרקע. אפילו כך, עדיין פעל מתוך הסכמה ולא לשם קיומו של צו. רוב החלטותינו היום-יומיות הן תולדה של גורמים שונים וביניהם גם כורח וכפיה. טענתו של המערער, שלא מרצונו החפשי אלא בדלית ברירה הסכים לחליפין עשויה להיות נכונה, אך אין היא מקדמת אותו לקראת המטרה. החוק מתנה את הפטור בכך שהחליפין נעשו 'בשל צו'. הוא לא הסתפק בכך שהם נעשו בשל התכנית עצמה או בשל כל דין אחר'. וראה: בג"צ 318/61, בסוף עמ' .768 כך הוא גם כאן: המשא ומתן בין האדונים לוביאניקר וקריניצי התנהל אמנם 'בצל' סמכותה של הוועדה המקומית להפקיע % 25מכלל השטח של פרדס טודרוס, אבל בפועל לא הייתה שום הפקעה, אלא הכול נעשה בהסכמה בין שני הצדדים". הנסיבות העובדתיות בשני המקרים הנ"ל היו אכן שונות בהשוואה לנושא שלפנינו, וגם המחלוקת המרכזית סבה שם סביב הוראות אחרות של דיני התכנון. אולם אין אפשרות להתעלם מן הגישה אל משמעותה המשפטית של הקצאה מוסכמת - במסגרת תכנית - של חלקי מגרש לצורכי ציבור, פי שהיא עולה מפסקי הדין. .9עיקרו של דבר, המבוקש בענייננו איננו תשלום בגדר חובה העולה מן הדין, אלא מתן הדעת לאפשרות להעניק פיצוי נוסף, שהוא בגדר שיקול-דעת השר, כאמור בסעיף 20(2)(ג) לפקודה משנת 1943: אם סגר עצמו השר מראש בפני הנכונות לשקול את בקשת העותרים, כי לא ראה אפשרות להכיר בנטילה החוזרת של מקרקעין לצורכי ציבור משום סבל, מכיוון שהנטילה הראשונה נעשתה ללא צו הפקעה פורמאלי, הרי לא שקל, לדעתי, נכונה את מערכת הנסיבות שלפניו. בין אם הנטילה משנת 1951שוות מעמד מבחינה משפטית להפקעה משנת 1977ובין אם לאן, הרי המדובר על הפחתה של שטח לצורכי ציבור לפי תכנית בניין עיר, שקיבלה אישור כדין, והפחתה עובדתית חוזרת ונשנית כאמור היא נושא לגיטימי לבחינה ולשיקול לפי סעיף 20(2)(ג) האמור. אם הדבר לא נשקל לכאן ולכאן מעיקרו מטעמים עקרוניים, מו הראוי שהעניין יוחזר לשר, כדי שיבחן את הבקשה לגופה ויכריע בה מן הבחינה העניינית, לפי שיקול-דעתו. .10אשר-על-כן הייתי הוך את הצו להחלטי, במובן זה שהנושא יוחזר לשר הפנים כדי שישקול, אם יש מקום להפעיל את סמכותו לפי סעיף 20(2)(ג) לפקודה. לגבי מגרשיהם המופקעים של העותרים, בהתחשב עם נטילת חלקים מהם לצורכי ציבור בשנת .1951 המשיבים יישאו בהוצאותיהם של העותרים בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 000, 4שקלים חדשים. המשנה לנשיא לשעבר מ' בן-פורת: אני מסכימה. המשנה לנשיא מ' אלון: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. השופט ש' לוין: .1ניסיונם של העותרים לעשות את ההליך שבו נקטו לפי סעיף 190(א)(2) לחוק התכנון והבנייה, קרדום לחפור בו את קברה של הלכת פייצר, שניתנה בע"א 377/79*, נידון מראש לכישלון, וכל עוד לא ראה בית-משפט זה לסטות ממנה, הריהי שרירה וקיימת. אך ברצוני לציין, שלספקות, שהועלו בע"א 474/83 [4], לגבי ההלכה האמורה על-ידי חברי הנכבד הנשיא לגבי נכונותה, לא היו שותפים השופטים האחרים, שישבו לדין באותו עניין, והם לא נקטו לעניינם כל דעה. * פ"ד לה(3) .645 .2סמכותו של שר הפנים לפצות פלוני על "סבל" (ובלשון המקור: (hardship), שנגרם לו עקב הפקעה, בא לענות על מצבים, שבהם מצדיקות נסיבות אינדיווידואליות מתן פיצוי לפלוני עקב הפקעה, אף-על-פי שלפי הכללים הנורמאטיביים, שנקבעו בחוק התכנון והבנייה, ובפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), לא ישולמו לו פיצויים או לא ישולמו לו פיצויים מספיקים; כך עשויה הוראת סעיף 20(2)(ג) "לרכך" עוול שנגרם לפלוני עקב הפקעה במקרה מסוים. אך כמו שנקבע בע"א 336/59 [1], רשאי בית המשפט לבחון, אם השימוש בשיקול הדעת נעשה כדין. מסכים אני לדברי חברי הנכבד הנשיא, שנסיבות כאלה הוכחו במקרה דנן, ואין בכך כלום, שנטילת מקרקעיהם של העותרים, בהסכמתם, בשנת 1951 גרמה להם בשעתו לטובת הנאה כלכלית, לדידי, נקודת הזמן הרלוואנטית לדיון, אם נגרם לעותרים "סבל", היא המועד הרלוואנטי להפקעה נושא העתירה, ולא כל מועד מוקדם יותר. מר פוגלמן הסכים ברוב הגינותו לכך, שאילו בוצעה בשנת 1951הפקעה פורמאלית, ייתכן שהיה נגרם לעותרים "סבל" בשיעור הפיצויים ששולמו להם עקב ההפקעה נושא העתירה, ובכך ללא ספק הדין עמו. לעניין זה מה לי אם בוצעה הפקעה פורמאלית ומה לי אם הייתה זו אך הפקעה שבעובדה? בשני המקרים שומה על שר הפנים לשקול את העוול שנגרם לעותרים כתוצאה מההפקעה כשהיא מצטברת לנסיבות שאירעו בעבר. אני נמנע מלחוות דעה לגבי השאלה, כיצד ישקול שר הפנים (דבר שלא עשה עד כה) את שאלת תשלום הפיצויים ושיעורם; מחד גיסא אין הוא מהווה פורום מתאים להפוך את הדיון שלפניו להתדיינות משפטית מלאה, הכוללת הבאת ראיות מלאות וטיעון מלא, כפי שהדבר מקובל בבית-משפט. מאידך גיסא חייב הוא ליתן משקל נאות לכל נסיבות העניין, ואין מדובר בסמכות שהוקנתה מאותן "הסמכויות אשר ברצות הרשות המוסמכת - משתמשת בהן, וברצותה - אינה משתמשת בהן, ואין אחרי שיקול-דעתה ולא כלום": ע"א 336/59 [1] הנ"ל, בעמ' .1690 אני מסכים לקבלת העתירה, כאמור בסעיף 9לפסק-דינו של הנשיא הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. הפקעהמקרקעיןפיצוייםקרקעות