פיצוי כספי על זיכוי פלילי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי על זיכוי: 1. לפניי בקשה לפסיקת הוצאות משפט, שהגישו הנאשמים בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בעקבות זיכויים בהכרעת הדין בתיק זה. טענות המבקשים 2. לטענת המבקשים, בעקבות הגשת כתב האישום הם נאלצו להוציא הוצאות שונות, לרבות שכירת שירותי עו"ד, צילום חומר רלוונטי, התייצבות לדיונים ועוד. לו היתה המאשימה מבצעת השלמת חקירה במועד, לא היה מוגש כתב האישום. הנאשמים המציאו למאשימה את חוזי העסקת העובדים, ולמרות זאת המאשימה הגישה את כתבי האישום תוך התעלמות מחוזים אלה, והמפקחים אשר העידו מטעמה לא ידעו אודות קיום החוזים, ולא יכלו להתייחס אליהם. תובע סביר, אשר בידיו היו חוזי העסקה, לא היה מגיש כתב אישום בגין "העסקת עובדים ללא חוזי העסקה". טענות המשיבה 3. לטענת המשיבה, כתב האישום הוגש כדין, בהתבסס על ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעה. הכרעת הדין המזכה יסודה בשגיאה משפטית, ולכן המשיבה מתעתדת להגיש ערעור עליה. המאשימה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, לאחר שהשתכנעה כי הנאשמים הודו כי לא קיימים חוזי עבודה. גם מאוחר יותר לא טענו הנאשמים כי קיימים חוזי עבודה, לא בעת שביקשו להשפט, ולא במסגרת כפירתם באישום. טענה זו עלתה רק בפרשת ההגנה. לא מתקיימת הדרישה של אי- סבירות בולט בהתנהלות המאשימה, ולא ניתן לקבוע שלא היה יסוד להגשת כתב האישום. בנוסף, אין נסיבות אחרות המצדיקות לפסוק פיצוי לנאשמים. הדין החל 4. סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "סעיף 80 לחוק"), שהוא העומד בבסיס הבקשה, קובע בהאי לישנא: "80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה (א)משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב)שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים." 5. סעיף 80 לחוק נידון רבות בפסיקה, וברבות השנים נקבעו אמות מידה להפעלתו. בפרשת שלומוב נקבע כדלקמן: "על פניו, ומבלי להתעמק עדיין בשאלות הפרטניות בדרך ליישומן של ההוראות המצויות בסעיפים הקטנים, נותן הסעיף ביטוי לשני עקרונות יסודיים שלכאורה עומדים בסתירה זה לזה: מחד גיסא - הסעיף מהווה הכרה בכך שהעמדה לדין היא הליך קשה שהשלכותיו יכולות להיות הרסניות לגבי האדם שמדובר בו. העמדה לדין גוררת עימה פגיעה חמורה באדם, בכבודו, בשמו ובפרטיותו. יש שהיא פוגעת אף בעיסוקו, קניינו, ממונו וחירותו, זכויות אשר קיבלו משנה תוקף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראה: ע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1961, 1964 (להלן: פס"ד "עסאף"); ראה עוד את דברי הנשיא, כתוארו אז, ברק בע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 (להלן: פס"ד "חגי יוסף").   פסק הדין המכונן והמנחה בסוגיה זו הוא ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 100 (להלן: פס"ד "דבש"). בהצביעו על ההשפעה הרת הגורל של האישום בפלילים על כל אדם, אמר כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין:   "חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי, ולעיתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין ... לעת ההליך חשוף הנאשם לאמצעי-דיון שונים, ואלה יש בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר או מאסר, לבד מכך שפוגעים הם - או עשויים הם לפגוע - במאזן הכספי של אדם, יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי".   מאידך גיסא - היכולת להעמיד לדין היא מכשיר בסיסי לקיומה של מדינת חוק, ולהשלטתו של מורא החוק על אזרחי המדינה. משום שמדובר ברכיב מובנה של השיטה המשפטית - כל שיטה משפטית, עליו מופקדת התביעה, יש להותיר בידיה מרחב החלטה, באשר לשאלה האם להעמיד את פלוני לדין.   אותו מרחב החלטה, צריך להכיל בתוכו גם מקום לטעויות שיתבררו בדיעבד ובלבד שההחלטה המקורית תשען על אדנים ראויים, שיקולים ענייניים, בדיקה קפדנית של הראיות וכיוצא באלה, כל מגוון הרכיבים המלווים את תהליך הגשתו של כתב האישום.  11.המחוקק לא הורה על פיצוי גורף "ואוטומטי" כל אימת שהליך פלילי, לרבות הליך שבו נעצר אדם, הסתיים בזיכוי, אלא הותיר את שיקול הדעת לבית המשפט. בכך הכיר המחוקק בעקיפין, גם בהיבטים הכלכליים של סוגית הפיצוי. ההכבדה שעלולה להיווצר על אוצר המדינה אם החיוב יהיה אוטומטי, יכולה להרתיע מפני הגשתם של כתבי אישום ראויים (ולצידם מעצרם של נאשמים) ובמילים אחרות כרסום בשלטון החוק. הפיתרון הגלום בסעיף, מהווה נוסחת איזון שהמופקד על ביצועה הוא בית המשפט. " ראה: ע"פ 6137/05 רובשן שלומוב נ. מדינת ישראל (מיום 8.1.07, סעיפים 10, 11 לפסק הדין). 6. בסעיף 80 לחוק מעוגנות שתי אפשרויות לפסיקת הפיצוי: האפשרות האחת - "לא היה יסוד להאשמה". במסגרת אפשרות זו, יש לבחון את תשתית הראיות שהיו מונחות לפני התביעה טרם החליטה על הגשת כתב האישום. השאלה היא אם מדובר בראיות שדי היה בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. יש לבדוק אם התביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, ואם כך עשתה אזי לא יהיה מקום לפסוק הוצאות, גם אם הנאשם זוכה. רק אם יתברר כי מלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, אז יש מקום לפסוק הוצאות. במסגרת זאת נבדק לא רק חומר הראיות שהיה בפועל בידי התביעה ערב הגשת כתב האישום, אלא גם מה שהיה צריך להיות בידיה ולא היה. יש לבדוק את הראיות שהיו צריכות להיות באופן סביר בידי התביעה. ראה: ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ. מ"י, פ"ד נ"ו (3) 73. ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ. מ"י, פ"ד מח (2) 650. ע"פ 2366/03 עסאף נ. מ"י, (מיום 1.12.04). האפשרות השניה - "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". עילה זו רחבה יותר מקודמתה, ומדובר בעילה שיורית, הבאה להרחיב את שיקול דעתו של בית המשפט בהתבסס על שיקולים של צדק. עסקינן בעילה עמומה, כאשר העמימות אינה מקרית. הנסיבות המדוברות נחלקות ל - 3 סוגים: נסיבות שעניינן הליכי המשפט, אופי הזיכוי ונסיבותיו האישיות של הנאשם. באשר לנסיבות שעניינן הליכי המשפט; אלה מתקיימות כאשר התביעה התנהלה בזדון או ברשלנות ברורה. באשר לטיב הזיכוי; יש לבחון אם עסקינן בזיכוי טכני, זיכוי מחמת הספק או זיכוי מוחלט. באשר לנסיבות האישיות של הנאשם; מדובר בנסיבות חיצוניות למשפט, המאפשרות לשקול גם שיקולים של חסד ורחמים. ראה: פרשת שלומוב, שם. פרשת דבש, שם. ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ. מ"י, פ"ד נא (1) 481. מן הכלל אל הפרט 7. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי יישום הדין על המקרה דנן מביא למסקנה כי יש לחייב את המאשימה בתשלום הוצאות לנאשמים. להלן נפרט את הנימוקים למסקנה זו. 8. בטרם פירוט הנימוקים, נביא להלן את הקטע המתאים מתוך הכרעת הדין שניתנה בתיק דנן, וזאת כמפורט להלן: "הנאשם העביר את החוזים למאשימה, ועל כך יש תיעוד. החוזים הועברו עוד ביום 3.11.04 לכל הפחות, ויתכן שאף מוקדם יותר, אולם התיעוד הראשון הינו מן המועד הנ"ל. לאחר מכן, לבקשת המאשימה, שוגרו החוזים בשנית ביום 18.11.04. המאשימה קיבלה את החוזים, ולא הגיבה. מאוחר יותר, ביום 26.1.05 , קיבלו הנאשמים הודעה על קנס מינהלי. הנאשמים הזדרזו והגישו בקשה לביטול הקנס המינהלי, וביום 23.5.05 קיבלו תשובה שלילית בנושא. בסמוך לאחר מכן, ביום 28.6.05 הגישו הנאשמים בקשה להשפט. לאחר כמעט 5 שנים, ביום 16.6.10 , הוגש כתב האישום דנן. 8. לאורך כל חמש וחצי השנים שחלפו מיום המצאת החוזים למאשימה ועד להגשת כתב האישום, לא ידעו הנאשמים מדוע המאשימה ממשיכה בהליך למרות שהומצאו לה חוזי העסקה. לבית הדין הוגשו כל פניות הנאשמים אל המאשימה, בהן פירטו הנאשמים את טענותיהם, לפיהן החוזים הומצאו למאשימה ואין מקום לקיום הליך בנושא. אל מול פניות אלה של הנאשמים, צורמת שתיקת המאשימה, שלא טרחה להשיב לנאשמים, והותירה אותם אל מול חוסר ודאות, ובאי ידיעה באשר לקיומו של ההליך. היה ראוי, כי המאשימה תשיב לנאשמים על מכתביהם, ותסביר מדוע היא ממשיכה בהליך, שעניינו אי קיום חוזי העסקה, למרות שהומצאו לה חוזי העסקה. המאשימה לא עשתה כן, התחפרה בשתיקתה במשך שנים, ולבסוף הגישה כתב אישום על סף תקופת ההתיישנות, מבלי שהנאשמים מבינים מדוע הוגש כתב האישום. ויותר מכך, גם לבית הדין לא הסבירה המאשימה את עמדתה. בכתב האישום נטען, כי הנאשמת לא התקשרה עם העובדים בחוזי עבודה בכתב. הא ותו לאו. לא היתה בכתב האישום כל התייחסות לחוזים שהנאשמים המציאו למאשימה חמש וחצי שנים עובר להגשתו, וממילא לא נטען בכתב האישום מדוע חוזים אלה אינם תקינים לגירסת המאשימה. בכך יש משום ליקוי בכתב האישום, שמעבר לקיומו גם הביא להתמשכות ההליך שלא לצורך. בנוסף, יש בהתנהלות המאשימה משום פגיעה בזכות הנאשמים להליך הוגן; מאחר וההליך התנהל מבלי שהנאשמים יודעים מדוע גירסתם אינה מתקבלת, ומדוע ההליך מתנהל לאחר שהמציאו חוזי העסקה. אל מול שתיקת המאשימה והתעלמותה מן החוזים, המשיכו הנאשמים לטעון לקיומם של החוזים, וטענו זאת גם במענה לכתב האישום. גם אז לא התייחסה המאשימה לטענות אלה. וכך, התקיים ההליך דנן מבלי שהנאשמים מבינים מדוע הוגש כתב האישום, ומדוע מתנהל ההליך. במהלך מסכת הראיות העידה המאשימה את שני המפקחים מטעמה. והנה, אם סברו הנאשמים (וגם בית הדין) כי כעת יוסר מעטה החשאיות האופף את עמדת המאשימה, הרי שנתבדו. מסתבר, כי המפקחים לא ראו כלל את החוזים שהגישו הנאשמים למאשימה, ואפילו לא ידעו על קיומם! המפקח אבי ישראלי העיד וטען בתוקף, כי חוזי העסקה לא הוגשו. משהוצגו בפניו החוזים במהלך עדותו, השיב: " אני לא ראיתי את החוזים שהוגשו. אתה מראה לי אותם כעת, אני מעיין ותשובתי היא שתפקידי הוא לא לסתור ראיות". ואילו המפקח רועי ביטון השיב, כי הוא לא זוכר אם קיבל מהנאשם את הסכמי העבודה. הנה כי כן, שני המפקחים מטעם המאשימה, שתפקידם היה לבדוק אם קיימים חוזי העסקה, ערכו ביקורת, הגישו את ממצאיה, ואח"כ התעלמה המאשימה מהחוזים שהמציאו לה הנאשמים, והמפקחים אפילו לא ראו את אותם חוזים. לית מאן דפליג, כי היה מקום להמשיך ולחקור, לאור קבלת החוזים מהנאשמים. חוזים אלה הומצאו למאשימה זמן קצר לאחר הביקורת, והיה ראוי כי המפקחים יבדקו את החוזים, ולמעשה ישלימו את החקירה בה החלו. דבר זה לא נעשה, ולמעשה החקירה שהחלה לא נסתיימה. וכך הוגש כתב האישום על סמך תחילת חקירה, והמפקחים שביצעו את החקירה לא ראו כלל את החוזים שהמציאו הנאשמים, ולכן לא יכלו גם להתייחס אליהם. 9. לאור כל האמור לעיל, משמפקחי המאשימה לא ראו כלל את החוזים שהמציאו הנאשמים, וממילא לא יכלו להתייחס אליהם, יש לקבוע כי גירסת הנאשמים ביחס לחוזים לא הופרכה. הנאשמים המציאו למאשימה חוזים, אשר הוגשו גם לבית הדין) נ/1), ומנגד לא נטענה כל טענה ביחס לאותם חוזים. יש לציין, כי החוזים נראים תקינים על פניהם; המועד שהם נושאים הוא המועד המתאים, בטרם תחילת העסקתם של העובדים, השמות הנקובים בהם הם שמות העובדים מחד ושם הנאשמת מאידך, ותוכן החוזים עונה לכאורה לדרישות הדין. כל חוזה נערך בעברית, וכן תורגם לסינית, והצדדים חתומים על שני הנוסחים... מנגד, לא הובאה כל ראיה או עדות להפריך את דברי הנאשם. בחקירה הנגדית שנחקר הנאשם, בדיון שהתקיים בבית הדין, לא רק שלא הופרכה עדותו, אלא שהיא אף התבססה ונתחזקה. יש לציין, כי בחקירה נגדית זו לא נשאל הנאשם שאלות אודות נסיבות החתימה על החוזים, למעט שאלה אחת בדבר קיומה של חותמת ללא חתימה. בכך, לא רק שלא הופרכה עדותו, אלא שלא נעשה אפילו נסיון להפריכה. למשל, הנאשם לא נשאל בחקירתו הנגדית מתי חתם על החוזים, באיזה מקום בדיוק, מי ישב עימו בחדר, וכיוצ"ב. הנאשם אף לא נשאל ביחס לשמה של אותה חברת כ"א, לכתובתה או ביחס לפרטים מזהים אחרים שלה. למעשה, חקירתו הנגדית של הנאשם התמקדה בשאלות הנוגעות לגירסה שמסר כביכול למפקחים, לפיה אין בידיו חוזי העסקה של העובדים הזרים. בכך, ניסתה המאשימה להתמקד בהיבט טכני וצר, הנוגע לתשובה שכביכול מסר הנאשם למפקחים, תוך שהיא מנסה לדחוק את הנאשמים לנתיב המתחיל ומסתיים באותה ביקורת שנערכה ביוני2004 . החקירה הנגדית התעלמה מכל שקדם לביקורת, לרבות החתימה על החוזים, וכן התעלמה מכל שהתרחש לאחר הביקורת, לרבות המצאת החוזים למאשימה מספר פעמים. וכך, בחקירה הנגדית של הנאשם המשיכה המאשימה באותה גישה של התעלמות מן החוזים שהומצאו לה. ... החוזים הומצאו למאשימה בנובמבר 2004, וכתב האישום הוגש ביוני 2010 , היינו חמש וחצי שנים לאחר מכן. במהלך תקופה זו לא פעלה המאשימה להמשך חקירה, ואף לא מסרה כל תשובה לנאשמים. בינתיים, במהלך שנים אלה חדלה אותה חברת כ"א מלהתקיים, והעובדים הזרים עזבו את הארץ. כך טענו הנאשמים, וטענה זו לא הופרכה, מה גם שקיבלתי את עדות הנאשם כמהימנה, לרבות בנושא זה. לו פעלה המאשימה בסמוך לקבלת החוזים, יכלה לחקור את הנאשמים אודות החוזים, ולבדוק את גירסתם ע"י חקירה של נציגי חברת כ"א, וכן ע"י חקירת העובדים הזרים. השיהוי בו נקטה המאשימה הביא לכך שלאחר מספר שנים לא ניתן היה לבצע חקירות כאלה, וכן לא ניתן היה לזמן לעדות עדים בנושא, ונזק ראייתי זה צריך להיזקף לחובת המאשימה בלבד. בהקשר זה טענו המפקחים בעדותם, כי לא שאלו את העובדים הזרים שאלות במהלך הביקורת, מאחר ולא היה מתורגמן בנמצא . טענה זו אין בה כדי להצדיק את המחדל באי חקירת אותם עובדים מאוחר יותר , בעת שהחוזים הומצאו למאשימה, שאז ניתן היה לאתר מתורגמן ולחקור את העובדים. 10. מכל האמור לעיל עולה, כי אין בסיס לאישום הנטען. הנאשמים חתמו בזמן אמת על חוזי העסקה עם העובדים, חוזים אלה תורגמו לסינית, והעובדים חתמו על שני הנוסחים לאחר שמתורגמן הסביר להם את הדברים. אמנם, החוזים לא היו בידי הנאשמים במהלך הביקורת, אולם הנאשם מסר למפקחים כי קיימים חוזים בחברת כ"א. הנאשם סבר כי המפקחים מעוניינים בגירסה אחרת של החוזים, ולכן השיב כי אין בידיו חוזים כאלה. לאחר הביקורת הסתבר לנאשם כי החוזים קיימים בנוסח הנדרש, הוא המציא אותם למאשימה, וזו התעלמה מן הדברים, והגישה כתב אישום לאחר חמש וחצי שנים מקבלת החוזים, מבלי לבדוק את החוזים ומבלי להתייחס אליהם. במהלך שנים אלה לא ביצעה המאשימה כל פעולת חקירה ביחס לחוזים, ולמעשה לא הפריכה את גירסת הנאשמים". 9. הדברים שנקבעו בהכרעת הדין, כפי שפורטו לעיל, מדברים בעד עצמם. מדברים אלה עולה, כי יש מקום להעתר לבקשה לפסיקת הוצאות. מסקנה זו יכולה לבוא בהתאם לכל אחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין. להלן נפרט את כל אחת מהחלופות, לאור הנסיבות דנן. 10. ראשית, עולה כי לא היה יסוד להאשמה. בהקשר זה, בהתאם להלכה הפסוקה, אנו בודקים את הראיות שהיו מונחות לפני התביעה טרם החליטה על הגשת כתב האישום. במקרה דנן, בטרם הוגש כתב האישום, היו בידי התביעה חוזי ההעסקה; ולמרות זאת הוגש כתב אישום, והאישום היחיד בו היה העסקת עובדים ללא חוזי העסקה. אין ספק, כי תובע סביר, אשר הוגשו לו חוזי העסקה, היה צריך לסבור כי לא קיים צפי להרשעת הנאשמים. הגשת כתב אישום בנסיבות כאלה מלמדת על אי- סבירות בולט, ועל היעדר זהירות ראויה בהתנהלות התביעה. המאשימה קיבלה את החוזים מן הנאשמים מספר פעמים, לא הגיבה, ולאחר 5 וחצי שנים הגישה כתב אישום בגין העסקת עובדים ללא חוזים. במהלך תקופה ארוכה זו, לא ביצעה המאשימה כל חקירה או בדיקה, והמפקחים מטעמה אפילו לא ידעו על קיום החוזים. לו המאשימה היתה מקיימת חקירה ובדיקה, ואז מגיעה למסקנות, ובהסתמך על אותן מסקנות מגישה כתב אישום, יכלה התוצאה של ההחלטה דנן להיות אחרת. שהרי, כפי שנקבע בפרשת שלומוב, לתביעה יש מרחב החלטה, שצריך להכיל בתוכו גם מקום לטעויות, ובלבד שההחלטה המקורית תישען על בדיקה קפדנית של הראיות, ועל שיקולים ענייניים. דא עקא, במקרה דנן המאשימה לא קיימה כל חקירה או בדיקה ביחס לחוזים שהומצאו לה, התעלמה מהם, והגישה כתב אישום בגין העסקת עובדים ללא חוזי העסקה. בהקשר זה נפסק, כי אם יכלה המאשימה לבדוק מלכתחילה את גירסת המבקש בדבר חפותו, ונמנעה מלעשות כן, יש להסיק כי לא היה יסוד להאשמה. ראה: ע"פ 292/78 שמואל גבאי נ. מ"י, פ"ד ל"ג (1) 36. ועוד נפסק, כי אם התביעה לא בדקה כראוי טענות אלטרנטיביות לנאמר בכתב האישום (למשל טענת אליבי), אזי מדובר בהתרשלות. ראה: פרשת שלומוב, שם (סעיף 20 לפסק הדין). המאשימה חזרה וטענה, כי הנאשמים הודו כי לא היו קיימים חוזי עבודה, וכי על כך היא הסתמכה בהגישה את כתב האישום. טענה זו יש לדחות. כפי שפורט בהכרעת הדין, הרישום שערכה המאשימה ביחס לביקורת שנערכה לא שיקף את דברי הנאשמים, מאחר ונתונים מהותיים שמסרו הנאשמים לחוקרי המאשימה לא נרשמו. לו נרשמו הדברים במלואם, היה עולה כי קיימים חוזי העסקה. לפיכך, לא היה מקום לטעון כי הנאשמים הודו באי קיומם של חוזי עבודה. בנוסף, כפי שנקבע בהכרעת הדין, חוזי ההעסקה הומצאו למאשימה לאחר הביקורת שנערכה, ולא היה מקום להתעלם מהם ולהיצמד לאותה אמירה של נאשם 2, ממנה עלה כביכול שלא היו חוזים. ניטול למשל מקרה, בו המאשימה תקיים ביקורת, ומעסיק ימסור לה כי אין בידו פוליסות ביטוח לעובדים. והנה, זמן קצר לאחר מכן, ימציא המעסיק למאשימה פוליסות ביטוח, הנושאות תאריך הקודם למועד הביקורת, ויטען כי סבר בטעות שלא היו לו פוליסות. אם טרם הוגש כתב אישום (כפי שהיה במקרה דנן), לא תוכל המאשימה להתעלם מהפוליסות, ויהיה עליה לבדוק אותן. במקרה דנן, יכלה המאשימה בנקל לבדוק את החוזים שהומצאו לה, והדבר פורט בהרחבה בהכרעת הדין; אולם היא נמנעה מלעשות כן, ללא כל הסבר, ולמעשה התעלמה מהחוזים. לאור האמור לעיל, בנסיבות אלה, בעת שהמאשימה הגישה כתב אישום בהתעלמות מן החוזים שהומצאו לה, מבלי לקיים חקירה ובדיקה; מתקיימת החלופה הראשונה אשר בסעיף 80 לחוק העונשין, מאחר ונהיר כי לא היה יסוד להאשמה. 11. בנוסף לאמור לעיל, עולה כי יש נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות ההגנה. כפי שנפסק, עסקינן בעילה רחבה יותר מהראשונה, אשר כוללת נסיבות שעניינן הליכי המשפט. כפי שנקבע בהכרעת הדין, וכפי שעולה מפרוטוקול ישיבת ההקראה שהתקיימה בתיק דנן ביום 4.12.11, הנאשמים כפרו באישום, וטענו כי המציאו למאשימה את חוזי ההעסקה, וכי אלה מצויים בידי המאשימה. למרות זאת, התעלמה המאשימה מטענה זו, והמשיכה לנהל את המשפט. וכפי שעוד נקבע, המפקחים מטעם המאשימה לא ידעו להשיב לשאלות הסנגור בנושא, ועולה כי הם כלל לא ראו את החוזים שהנאשמים המציאו למאשימה. בכך יש משום ניהול ההליך ברשלנות, ומכאן עולה כי מתקיימת החלופה השניה אשר בסעיף 80 לחוק העונשין, וקיימות נסיבות המצדיקות פסיקת הוצאות לטובת הנאשמים. אחרית דבר 12. לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה לפסיקת הוצאות ההגנה. המאשימה תשלם לנאשמים סך של 8,000 ₪, בתוך 45 ימים מהיום. בכך לקחתי בחשבון את טיעוני הנאשמים בנושא; הנאשמים התייצבו ל - 4 דיונים בבית הדין, שכרו שירותים משפטיים, וניהלו משפט אשר התקיים בתנאים קשים; לאור השיהוי הרב בו נקטה המאשימה, אשר הגישה את כתב האישום על סף תום תקופת ההתיישנות. 13. החלטה זו תשוגר לצדדים בדואר. פיצוי לנאשם שזוכהפיצוייםמשפט פלילי