חובות של הגרוש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובות ארנונה של הגרוש: 1. המבקשת הגישה עתירה, על דרך המרצת פתיחה, להצהיר כי היא אינה הבעלים ו/או החוכרת ו/או המחזיקה בפועל בגין חנות השוכנת ברח' החלוץ 56, בחיפה. מתצהירה, שצורף לבקשתה, עולה כי ביום 13/5/98 נשלח אליה מכתב על-פיו היא חייבת למשיבה חוב ארנונה בסך של 18,636.87 ש"ח. המכתב היה ממוען אליה ואל גרושה (להלן-"זאב"). הסתבר לה כי מדובר בחוב שמקורו עוד משנת 1990. היא פרודה מזאב מזה כ-10 שנים ובמהלכן הוא היה הבעלים והמחזיק בפועל של החנות הנ"ל. ביום 24/1/93 ניתן צו ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה על-פיו זכות החכירה בחנות תעבור מזאב אליה. עם זאת, ועל אף צו ביהמ"ש, עד לשנת 1996 החזיק בנכס זאב ו/או שוכר מטעמו. אין חולקין כי אף לשיטתה של המשיבה החל מ-1/1/96 מצוי בנכס מחזיק חדש, הוא מר יואב ג'האסי (וראה סעיף 5 לתצהירו של מר שמואל רוטשילד, עובד המשיבה, מיום 9/7/98). 2. התיק נדון תחילה בפני כב' השופט שילוני. הוא הורה כי העתירה תידון על דרך של תביעה רגילה. הוא נדרש תחילה לשאלת סמכותו העניינית של ביהמ"ש לדון בתביעה. הוא קבע כי אין לבימ"ש זה סמכות לדון בתביעה בפסק-דינו מיום 13/5/99. על כך הוגש ערעור שנדון בביהמ"ש המחוזי בחיפה בפני כב' השופט פינקלמן. בפתח הדיון הודיעו ב"כ הצדדים כי "הגענו להסכמה, מבלי להודות באף טענה מטענות הצדדים, שהתיק יושב בבית-משפט קמא, על-מנת שהדיון בו יימשך לגופו מהנקודה בה הופסק". בהמשך הדרך החליט כב' השופט שילוני לפסול עצמו מלהמשיך לדון בתובענה והתיק הועבר לטיפולי. הבהרתי לב"כ הצדדים, לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, כי לטעמי, לעניין הסמכות העניינית של ביהמ"ש, אמורה להיות מוגשת הבהרה. כתוצאה מכך מסרה ב"כ המשיבה הודעה ביום 7/2/03 שהניחה את דעתי. בעקבות זאת הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פס"ד מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. 3. הונחו בפניי סיכומי טענות כאמור. המחלוקת מעוררת מספר סוגיות מקדמיות, פורמאליות ודיוניות. בדעתי לאמץ, ביסודו של דבר, את מרבית טיעוני המשיבה. הפועל היוצא מכך יוליכני לדחיית התביעה. 4. ראש לכל, טוענת המשיבה כי לביהמ"ש אין סמכות עניינית לדון בתובענה. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן-"חוק הערר") מתווה את הדרך לדון, בין השאר, בטענת נישום נטען כי הוא אינו מחזיק בנכס נשוא ההליך. קל וחומר ככל שעסקינן, כבנדוננו, בהליכי עיקול מינהליים שננקטו ע"י המשיבה כנגד המבקשת. נקבע כי הדרך הנכונה היא לפנות בהשגה למנהל הארנונה בעירייה ולאחר מכן לוועדת הערר אשר על החלטותיה ניתן להשיג בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים. במצב דברים זה, כך קבעו בתי-המשפט בהזדמנויות שונות, מקום שהמחוקק התווה דרך לדיון בהשגות "אין לעוררן בהתגוננות בפני תביעת העירייה לתשלום ארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה" (ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל-אביב יפו פ"ד מה(3) 769, בעמ' 772). מכאן כי דרך המלך חייבה את המבקשת לשטוח עצומותיה בהתאם לנתיב שקבע המחוקק ואין להתיר לה לעשות כן על דרך של הליך אזרחי בביהמ"ש הרגיל. 5. הלכה זו מותנה, אף על יסוד תיקון לחוק הערר, בפסיקה חדישה של ביהמ"ש העליון ב-ע"א 4452/00 ט.ט.טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773. כב' השופט אנגלרד הורה כי "גם מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית-המשפט" (עמ' 779). כך בעקבות תיקון מס' 4 לחוק הערר. ואולם, בנדוננו, לא פנתה המבקשת וביקשה רשות אלא הגישה המרצת הפתיחה, משל הרשות האמורה נתונה באורח אוטומטי. אך גם אם אתעלם מן הנתון האמור, ראוי למקד את תשומת הלב לדבריו הבאים של כב' השופט אנגלרד בה התווה את הדרך לעניין הפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש הרגיל. הוא קבע כי "נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהליים. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים… לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" (עמ' 779 - 780). המחלוקת שבפניי היא מחלוקת עובדתית רגילה ובנאלית. היא עוסקת בשאלה מי המחזיק, ומי אינו המחזיק בחנות הנטענת. היא בוודאי אינה מעלה כל סוגיה בעלת "חשיבות כללית וחשיבות ציבורית". מכאן, לכאורה, גם ככל שהייתה מתבקשת רשותו של ביהמ"ש לסטות מדרך המלך, שהותוותה בחוק הערר, הדעת נותנת שהרשות לא הייתה ניתנת. די בנתון זה על-מנת לא להידרש לעתירתה של המבקשת לגופה מפאת חוסר סמכות עניינית. חרף זאת אדרש לסוגיות נוספות הדרושות לפנים. 6. המבקשת טוענת כי היא לא החזיקה בנכס. טענה זו של המבקשת חייבת להיכשל. נהיר לי כי העובדה שזאב הוא גרושה של המבקשת מלמדת על כך, מיניה וביה, כי טרם הגירושין הם היו נשואים. ממילא סביר להניח כי ככאלו הם היו בעלים ומחזיקים משותפים של החנות. במצב דברים זה, ועל יסוד סעיף 316 לפקודת העיריות, זכאית העירייה להיפרע מכל אחד מן הבעלים המשותפים, כמובן תוך שמירת זכות השתתפות ביניהם. סעיף 325 לפקודה הנ"ל מאפשר לנישום, מקום שחדל להחזיק בנכס, למסור הודעה בכתב על כך לעירייה. מקום שכך נעשה, מעדכנת העירייה את רישומיה. אין טענה כי ביום מן הימים שלחה המבקשת הודעה למשיבה ומשום כך גם אם חדלה להחזיק בנכס, יש לראות אותה כ"מחזיקה קונסטרוקטיבית", כמבואר נאה בפרק ד' לסיכומי ב"כ המשיבה. מעבר לדרוש, הרי גם לשיטתה של המבקשת משנת 93, החנות הועברה על שמה באופן פורמאלי. העובדה שבאורח אפקטיבי, כך טענתה בלבד, היה זאב השליט הבלעדי בה, היא טענה שהנטל להוכיחה רובץ עליה. נטל זה לא הורם. יתירה מזו: נטען כי זאב השכיר את החנות כרצונו ללא שיתוף פעולה עם המבקשת. סברה זו מפוקפקת. מחוזה שכירות אחד שמצוי לנגד עיניי, מיום 31/3/87, אני למד, לכאורה, כי נשמרה הקפדה שהמשכירים של החנות יהיו גם המבקשת, גם זאב וגם גב' אמסלם סימי, שדומה שהיא אמה של המבקשת. 7. ועוד טוענת המבקשת, כי חלק מחוב הארנונה התיישן ולא ניתן לגבותו. די לפטור טענה זו בשורה של פסקי-דין המלמדים כי טענת ההתיישנות יכולה להיטען רק כטענת הגנה בכתב הגנה של נתבע ולא כטענה המבקשת לשרת תובע. טענת ההתיישנות היא מגן ולא חרב. ההליך שבפניי הוא הליך בו המבקשת היא תובעת ולא נתבעת. משום כך טענת ההתיישנות לא מועילה לה. מנגד, המשיבה, על-מנת להיפרע מן המבקשת, אינה נזקקת להליכים משפטיים לנוכח הליכי גביה מינהליים שננקטים על-ידה, כסמכותה הסטטוטורית. 8. בסיכום טענות ב"כ המבקשת נדרשתי להלכות הקובעות מי צריך להיות מזוהה כ"מחזיק". וכך, למשל, קובעת פסיקה של בתי-המשפט כי מקום שיש להכריע בסוגיה האמורה, הרי המחזיק הוא "בעל זיקה הקרובה יותר לבניין" (וראו ר"ע 422/85 חברת בתי-גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו פ"ד לט(3) 341). אין בטיעון זה כדי להושיע למבקשת. פסה"ד האמור דן, ראש לכל ב"בניין ריק". יכול שבנכס כאמור מאזן השיקולים שונה. שנית, וזה העיקר, אף ככל שקיימת חובה מהותית כאמור, עניין הוא לרשויות המינהליות, קרי מנהל הארנונה וועדת הערר, לענות בו. כבר ציינתי כי עסקינן בסוגיה עובדתית מובהקת, מכל מקום במרבית המקרים. בחינה ודרישה מי הם בעלי הזיקה בכלל, מי הם בעלי הזיקה הצפויים להיחשב כמחזיקים, ומי ביניהם הוא בעל הזיקה הקרובה יותר לבניין, היא בחינה מקצועית-עובדתית מובהקת. כך, בוודאי, ככל שעסקינן במסכת יחסים שבין בני-זוג, אם בהווה ואם בעבר. הפניית סוגיה כאמור לבתי-המשפט הרגילים תעקר את הרציונאל העומד בבסיס כוונת מחוקק חוק הערר. 9. די בנתונים האמורים על-מנת לדחות את תביעת המבקשת. 10. לפיכך, הנני דוחה את תביעת המבקשת כנגד המשיבה. הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.חובשיתוף בחובות בין בני זוג