שבר ללא תזוזה בחוליה

התובע סבל משבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שבר ללא תזוזה בחוליה: התובע, יליד אוקטובר 1965, נהג משאית על פי עסוקו, נפגע בגופו בתאונת דרכים מיום 03/07/96, אשר הוכרה גם כתאונת עבודה, ונשוא התביעה הוא נזקי הגוף שנגרמו לו, לפי שאין החבות במחלוקת והנתבעת מכירה בחבותה כמבטחת של המשאית אותה נהג התובע לעת התאונה, וזאת לפי הוראות חוק הפלת"ד - 1975.   מונה מומחה מטעם בית המשפט האורטופד ד"ר א. אבנטוב, אשר נתן חוות דעת וגם נחקר עליה בבית המשפט.   המומחה עמד איתן מאחורי חוות דעתו ולפיה, לאחר התחשבות במצבו הרפואי הקודם של התובע יש לקבוע נכות רפואית תוצאת התאונה בשיעור משוקלל של 9.75% כאשר מתוך זה 5% יש לייחס לשבר בחוליה C/3 בצוואר (על פי תקנות המל"ל, תקנה 37 (8) (א) מדובר בשבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה) ו-5% נוספים בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד השדרה הצווארי (תקנה 37 (5) (א) - מדובר על הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארי בצורה קלה).   נראית לי עדותו של ד"ר אבנטוב בבית המשפט והאמור בחוות דעתו, ומאומה מן הדברים לא הוזם בחקירתו, ויש לאמץ את קביעותיו.   הצדדים נחלקו בשאלה המשפטית האם אין מדובר כאן בחפיפה בין שתי הפגימות, כאשר לשיטת הנתבעת מכל מקום אין לקבוע נכות נפרדת בגין השבר שהתרפא ללא הגבלת תנועה.   נראה לי כי יש מקום לאמץ את עמדת המומחה שלפיה ראוי לפסוק אחוזי נכות מצטברים בשל שתי הפגימות הנקובות לעיל והמתאימות לתאור שבשתי התקנות הנפרדות, ומכל מקום החשיבות הפרקטית של נקודה זו לתיק הנוכחי אינה רבה משום שבמישור התפקודי, שהוא מרכזי לקביעת הפיצוי המגיע, ממילא אין מקום להתחשב באותה נכות שמעצם הגדרתה אין עמה כל הגבלה בתנועה באיבר כלשהו.   יצויין, שהד"ר אבנטוב מדגיש בעדותו שאותו שבר בחוליה הוא השבר "הכי קטן" ואילו הגבלת התנועה שמצא ושעניינה עמוד השדרה הצווארי אותה חילק בין התאונה נשוא התביעה לבין מצב רפואי קודם של התובע.   מכאן ניתן לעבור לבחינת נזקי התובע והפסדיו.   כאמור, משאמצתי את קביעת המומחה בדבר הנכות הרפואית, יש לפסוק לו בגין כאב וסבל את הסכום שחושב לעניין הזה על ידי ב"כ התובע בסיכומיו לאמור, 16,743 ₪ הגם שב"כ הנתבעת הגיע לסכום גבוה יותר.   אשר להפסדי העבר, כזכור התובע הוא נהג משאית, ועבד כשכיר בעסק משפחתי.   ניתן להעמיד את שכרו המשוערך על 4,000 ₪, הגם שבין חישובי הצדדים לעניין זה ישנו פער לא משמעותי .   לתובע אושרו לאחר התאונה שני חודשי אי כושר, ואמנם המומחה אישר שלדעתו ניתן להכיר בחודש אחד נוסף כתקופה של העדר יכולת עבודה, אך אנו שומעים שבפועל חזר לעבודתו לאחר חודשיים ואת שכרו עבור חודש ספטמבר 1996 קיבל במלואו. מעבר לכך, הוא אישר בעדותו (עמ' 6 מיום 17/10/02), שהוא היה פסול מנהיגה על משאית למשך 60 יום אחרי התאונה, ולפיכך אף לו יכול היה מהיבט רפואי לחזור לעבודתו לא היה רשאי לעשות כן. טוען לכן ב"כ הנתבעת שאין קשר סיבתי בין אותם חודשיים של אי כושר לבין הפסדי השכר לתקופה זו, טענה נכונה כעקרון, אלא שיש להניח לטובת התובע שאלמלא אי כושרו הרפואי הרי חרף הפסילה היה מנסה להשיג לעצמו עבודה חלופית כלשהי ולו בשכר נמוך יותר משכרו הרגיל.   לכן, ולמרות טענת ב"כ הנתבעת, נכון יהיה להכיר לתובע בשל תקופה זו בהפסד השתכרות גלובלי של 4,000 ₪.   אשר לתקופה שחלפה מתום אי הכושר ועד היום אין שמץ ראיה שהתובע הפסיד משהו משכרו כאשר חזר לעבודה מלאה לאחר התאונה, וככל שהיקף עבודתו משתנה מעת לעת הרי זה בשל צוק העתים ומצב המשק ואף מעדותו אין עולה דבר אחר.   לכן, אין לפסוק לתובע כל הפסד עבור העבר למעט תקופת אי הכושר הנ"ל.   אשר לעתיד - טוען ב"כ התובע שבתפקודו של התובע כנהג משאית יש חשיבות רבה להגבלת התנועה הצווארית שנמצאה אצלו וכי מדובר בפגיעה תפקודית משמעותית.   התובע בעדותו אינו מאשר זאת, אם מתעמקים בדבריו ועולה מעדותו שאין לו חלק בהליכי הפריקה והטעינה של המשאית (עמ' 7 ש/24) וככל שמדובר בכאבים והגבלות בעת הנהיגה עצמה חלק מתלונותיו כלל אינו קשור לתאונה נשוא התביעה (כמו כאבי הרגליים והגב שקשורים למצב קודם לרבות תאונה ויותר מאחת שעבר בלי קשר לאירוע הנוכחי) ואילו ככל הנוגע לבעיות הצוואר אמנם טוען התובע שהוא נאלץ לעסות את צווארו ולנוח כדי להמשיך לעבוד, אך קשה לומר שיש ביסוס לכך שהדבר גורם לו להפחתת היקף העבודה או היקף ההשתכרות גם אם נקבל שמדובר בתלונות אמתיות ולא מוגזמות.   לשיטתו, הוא מצליח להתגבר על כאביו ומגבלותיו האחרות ולתפקד היטב בנהיגת משאית, ומכאן שאין סיבה שלא יוכל באותו מידה להמשיך ולעבוד גם במגבלה הנוספת הקלה שנגרמה בתאונה זו.   אין ראיה לכל קשר ישיר בין ההגבלה הקלה שנמצאה בצווארו לבין יכולתו להוסיף ולעבוד במומו הקל כפי שהוא עושה בשנים הארוכות שחלפו מאז התאונה ועד ימים אלה.   בנסיבות אלה ולנוכח הסיכוי המסוים שבעתיד הגבלה זו תפריע לעבודתו בצורה כלשהיא או שעקב הצורך לשנות עיסוק יתקל בקושי בהשגת עבודה חלופית התואמת את מגבלתו, ראוי יהיה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי אשר בהתחשב בכל הנסיבות והראיות שבפני הייתי אומד אותו בסכום של 35,000ש"ח.   הואיל שבתקופת אי הכושר סביר שהתובע נזקק לעזרת בני משפחתו בפעולות היום יום ואף הוציא הוצאות יתרות כאלה ואחרות בשל התאונה כגון לנסיעות לצורך טיפולים רפואיים וכיוצ"ב ואף שאין בפני תשתית ראייתית מדוייקת לכך, ראוי לפסוק על דרך אומדן בשל פריטים אלה, ולגבי העבר בלבד סכום של 3,000 ₪ להיום.   מעבר לכך, אין ראיה לכל נזק או הפסד נוספים וככל שאלה נתבעו ונטענו בסיכומי התובע הרי הם נדחים.   סך נזקי התובע תוצאת התאונה הוא איפא:   כאב וסבל 16,743 ₪. הפסד שכר בעבר 4,000 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד 35,000 ₪. עזרת צד ג' והוצאות 3,000 ₪ סה"כ 58,743 ₪.   התובע פנה למל"ל לשם קביעת נכותו על ידי ועדה רפואית, וההליך טרם הסתיים. משוםכך, מסכימים הצדדים שיש לנכות מהסכום שנפסק את מה שקיבל התובע בפועל עד כה, (8,583 ₪ משוערך) וכן להקפיא סכום נוסף כדי לשקף את מה שיכול ויפסק וישולם לתובע בעתיד לאחר מיצוי ההליך שלעיל.   התובע, בהשלמת טעון שביקשתי לעניין זה לא חלק על הסכום שנקב בו ב"כ הנתבעת בסיכומיו ולפי החישוב שנערך בסיכומים, ולכן מדובר על הקפאה של סכום נוסף (במעוגל) של 28,000 ₪.   מאחר שהתובע בחר במסלול מינוי מומחה מטעם בית המשפט בעניין הרפואי, למרות זכותו להמתין ולתבוע לפי נכותו שתקבע במל"ל , סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד, לפיכך אין לחייב את הנתבעת בהחזר מלא של התשלום עבור מומחה בית המשפט שנשא בו התובע, אולם יש לחייבה בסכום של 2,000 ₪ ומע"מ מתוך הסכום הכולל.   לפיכך ולסיכום, על הנתבעת לשלם לתובע את סכום הנזק שנפסק לעיל, בתוספת החזר ההוצאות החלקי עבור המומחה, ובניכוי הסכום שהתקבל בפועל ממל"ל, ובנוסף שכ"ט עו"ד מחושב לפי 13% ומע"מ, והכל כפוף להקפאה של הסכום שנקבע לעיל עד לסיום ההליך במל"ל.  חוליותשברתזוזהעמוד השדרה