בקשה להשלמת פסק בורר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להשלמת פסק בורר: 1. זוהי תובענה שבמסגרתה עותרת המבקשת להורות על תיקון ו/או השלמת פסק בוררות מיום 24.02.03 (להלן:- "פסק הבוררות"), ופסק הבוררות החלקי מיום 20.01.03 (להלן:- "הפסק החלקי"), שניתנו על-ידי הבורר מר יעקב שמעוני (להלן:- "הבורר").   2. הרקע:   (א) המבקשת הגישה נגד המשיבים תביעה כספית לבית המשפט, ובהסכמה היא הועברה לבוררות בפני בורר הכפוף לדין המהותי, לדיני הראיות ולסדרי הדין וחייב בהנמקה.   (ב) ביום 20.01.03 ניתן הפסק החלקי על-פיו חויבו המשיבים לשלם למבקשת100,000 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי תנאי ההתקשרות. בנוסף חויבה המשיבה 1 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.120,000 ₪ + מע"מ.    (ג) בסיפת הפסק החלקי נקבע על-ידי הבורר: "אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בענין ההצמדות והריבית, אני משייר לעצמי את הסמכות להשלים את פסק הבורר בעדכונם של הסכומים נכון ליום מתן פסק הדין". (ד) הצדדים לא הגיעו להסכמה והמבקשת עתרה לפסק דין סופי שיכלול ריבית החשב הכללי, הצדדים אף זומנו לדיון - וביום 24.2.03 ניתן פסק הבוררות. במסגרתו נקבע, בין היתר, שיש להוסיף ריבית חשב פיגורים (ללא הצמדה). (ה) המבקשת הגישה בקשה לתיקון השמטות ו/או טעויות - אך בקשתה נדחתה. יצויין שהבקשה לא התייחסה לשאלת ההצמדה כלל. בבקשה (נספח (ח) לתובענה) התייחסה המבקשת אך ורק למועדי חישוב הריבית ולגבי המ.ע.מ.   3. בבקשה דנן מצביעה המבקשת על 3 טעויות בפסק הבוררות:   (א) בפסק החלקי נקבע שיש להוסיף הצמדה וריבית פיגורים ואילו בפסק הבוררות עצמו קבע הבורר רק ריבית ולא הצמדה.   (ב) הבורר קבע את חישוב הריבית עד מתן הפסק החלקי (20.1.03) ולא עד התשלום בפועל (26.2.03).   (ג) הבורר חישב מ.ע.מ בשיעור של 17% ולא 18%.   4. אתייחס לכל אחת מהטעויות הנטענות בנפרד:   (א) מרכיב ההצמדה - כאמור, טוענת המבקשת שקיימת סתירה בין הפסק החלקי לבין פסק הבוררות, שכן בפסק החלקי התייחס הוא להצמדה וריבית פיגורים ואילו בפסק הבוררות קבע אך ורק ריבית פיגורים. לטענת המבקשת, הבורר לא נימק מדוע נמנע מהוספת מרכיב ההצמדה, למרות שחב בהנמקה, ולמרות ששינה את הפסק החלקי שבו נקבעה ההצמדה. בנוסף, לדעת המבקשת, חרג הבורר מהדין המהותי, לו היה כבול, ולא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, כפי שאף טעה טעות קולמוס.   דין טענת המבקשת בענין זה - להדחות. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הבורר, וכבול הוא אך לבחינת תקינות הליך הבוררות דרך משקפי החוק ועילות הביטול הקבועות בו.   "אין בתי המשפט יושבים לערעור על פסק-בורר. לפיכך, בדיקת הפסק אינה נעשית על פי הקריטריונים לבדיקת פסק-דין של ערכאה שיפוטית. לענין זה, ראה: ס' אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל" (מה' שניה, ת"א-תש"ם) ע' 281; המ' 55/58 לויט נ. מצקין פ"ד י"ג 141, 142; ע"א 388/81 תימורים בע"מ נ. משתלות ויצמן בע"מ ואח' פ"ד ל"ו (4) 253, 258, 264; ע"א 594/80 אליאב נ. הסנה בע"מ פ"ד ל"ו (3) 543." [ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח, פ"ד מב(3), 265, 274. ראו גם רע"א 198/88 ארז ליאון נ' גולדשטיין ואח', פ"ד מ"ב(3) 284, 285.]   בענין טענה זו של המבקשת, עבר הבורר שני שלבים: לכתחילה, בפסק החלקי קבע את הסכום הנומינלי, וציין שיש להוסיף לו ריבית פיגורים והצמדה בהתאם לתנאי ההתקשרות - הבורר שלח את הצדדים להגיע להסכמה בענין ההצמדות והריבית והותיר לו סמכות להשלים פסק הבוררות, אם לא יגיעו הצדדים להסכמה. הצדדים אכן לא הגיעו להסכמה. בפסק הבוררות עצמו, סוקר הבורר את טענות הצדדים בענין זה - רצון המבקשת לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים, ורצון המשיבה לפסיקת סכום נומינלי בלבד (סע' 2 לפסק הבוררות), מכריע שדי בריבית חשב פיגורים (סע' 3 לפסק הבוררות) ומנמק הכרעתו זו בשני נימוקים (סע' 4 לפסק הבוררות).   בכך, נשמטת הקרקע מתחת טענת המבקשת להעדר הנמקה, שהרי, אין מקום לבחון את מהות ההנמקה ופרטיה, די בכך שניתנה הנמקה. אף אם ההנמקה אינה נראית בעיני מי מהצדדים או אף בעיני בית המשפט, אין בכך כדי להצדיק התערבות, בשל עצם קיומה של הנמקה. אני סבורה שדי בהנמקה שנתן הבורר, כדי לצאת ידי חובת ההנמקה, כפי שזו משתקפת מההלכה שנקבעה בע"א 1325/92 רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3) 89, 96, מפי כב' השופט א' גולדברג:   "סבורני כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה, וטעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק.   אכן, בכך לא קבענו אמת מבחן חד-משמעית, אולם גם בכגון דא אין לך אלא נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, לא הרי הנמקה של פסק בוררות כשהבורר כפוף לדין המהותי, כהרי הנמקה של בורר שפטרוהו הצדדים להכריע על פי הדין. כל זאת כשהמגמה החייבת לעמוד לנגד עיני בית המשפט היא, לקיים, ככל שניתן, את פסק הבורר ולא לבטלו." כך נשמטת גם טענת חריגה מהדין המהותי, שהרי דין זה מאשר פסיקת ריבית בלבד, ללא הצמדה [לעניין זה ראו: סעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961; ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אוווז בע"מ , פ"ד לו(4), 433, סעיף 4 לפסק הדין].   וכן נשמטת טענת אי הכרעה בנושא מסויים.   למעלה מן הצורך אציין שמקובלת עלי טענת המשיבה לפיה אף אם הייתי סבורה שיש ממש בטענות המבקשת, לא היה מקום להעתר לבקשתה, בשל העדר עיוות דין, כאמור בסע' 26 לחוק [ראו לעניין זה ע"א 79/76 ג'ולייט ו-שלום מרציאנו נ' סימון בן שושן, פ"ד ל(3), 729]. הבורר השית על המשיבה ריבית פיגורים בסך מצטבר המגיע ל-155% (!!) ואילו ההצמדה היתה כ-42% באותה תקופה. כך שאם היתה נקבעה שיטת חישוב של הצמדה וריבית כחוק בלבד, היתה יוצאת המשיבה "מופסדת", מאשר בדרך החישוב הנוכחית .   גם לגופו של ענין - סבורה אני שהחלטת הבורר בענין זה - נכונה, והמבקשת עצמה סברה כך, בשלבים שונים של הבוררות (מכתבה אל הבורר מ-16.1.03 נספח "ג" לתגובה). איני מקבלת את טענת המבקשת לפיה ניתן להתבסס על דרישת המשיבה עצמה להפרשי הצמדה וריבית כחיזוק לכך שהמשיבה עצמה סברה שסוכם הן על הפרשי הצמדה והן על ריבית פיגורים. לטענה זו אין כל נפקות. יוצאת אני מנקודת הנחה ששני הצדדים היו מעוניינים שייפסקו לזכותם (כל אחד בתביעתו הוא), הן הפרשי הצמדה והן ריבית פיגורים בשיעור מקסימלי, אך הבורר הוא שהיה אמור להכריע זאת, וקבע את שקבע לאחר דיון בטענות הצדדים.   (ב) חיוב ריבית עד התשלום בפועל המבקשת גורסת שיש לתקן את פסק הבוררת כך שיכיל ריבית פיגורים עד יום התשלום בפועל (26.2.03) ולא עד 20.1.03 - מהטעם שהבורר לא נימק את החלטתו להפסיק החישוב לפני התשלום בפועל, חרג מהדין המהותי וטעה בכך טעות קולמוס.   סוגיה זו הועלתה ע"י המבקשת בבקשה לתיקון בפני הבורר ונדחתה. הבורר קבע בהחלטתו בבקשה לתיקון - "ציינתי במפורש שתחילתו של מרוץ ריבית חשב (פיגורים) על הסכומים שנפסקו לטובת עוזאון, תסתיים בתאריך 20.1.03 שבו שבו (כך, במקור) ניתן במעמד הצדדים, פסק הבוררות החלקי".   לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו של הבורר.   (ג) מ.ע. המבקשת טוענת שמאחר שבפסק החלקי נקבע שעל המשיבה לשלם סכומים בצירוף מ.ע.מ, הרי שיש לחשב המ.ע.מ לפי שיעורו הנוכחי בעת הוצאת החשבונות, דהיינו, כיום, כששעור המ.ע.מ הוא 18% ולא 17% כבעבר. גם לענין זה טוענת המבקשת לעילת ביטול של אי הנמקה, חריגה מהדין המהותי וטעות קולמוס.   לענין זה קבע הבורר בבקשת התיקון - "אכן שיעור המ.ע.מ עלה ב-1%. אלא מאי? כידוע, לא ניתן גם לאכול את העוגה וגם להותירה שלמה. העיכוב בתשלום גרר אחריו הן תוספת משמעותית מאוד לסכום הנומינלי של החוב והן את שיעור המ.ע.מ העדכני".   לא מצאתי עילה להתערב אף בקביעה זו של הבורר. הבורר נימק את קביעתו זו, ואף אם הנמקתו אינה מקובלת עלי, אין די בכך כדי להצדיק התערבות.   5. לפני סיום - עלי להתייחס לעוד נקודה אחת:   בישיבת יום 22.5.03 בקש עו"ד שר ישראל שיותר לו להמציא מסמך בן חצי עמוד לגבי הבוררות ובקשתו נעתרה. עו"ד שר ישראל הגיש, אמנם, עמוד אחד, אך צרף אליו מספר מסמכים (פרט לסיכומי המשיבה) ואף כלל מספר טענות. ב"כ המשיבה עתר למחיקת ההודעה האמורה וב"כ המבקשת הגיב לבקשת המחיקה.   אמנם, ב"כ המבקשת חרג מהמבוקש ומהמותר, אך אני מתירה לו להגיש ההודעה במתכונת שהוגשה, ופסק דיני נכתב לאחר עיון בכל טענות המבקשת, הן אלו המפורטות בתובענה והן אלו הכלולות בהודעה.   6. מכל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.  בורריישוב סכסוכים