חוב על השכרת רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב על השכרת רכב: התובעת היא חברה העוסקת בהשכרת כלי רכב ומכירת כלי רכב משומשים, עובדה המוסכמת על הנתבעים כפי האמור בסעיף 2 לתצהיר הנתבע מס' 2, X (להלן: "X"). על פי שני חוזים להשכרת כלי רכב שתצלומיהם צורפו לכתב התביעה ועותקיהם המקוריים הוגשו לבית המשפט ביום 31.1.2002 כפי המובטח על ידי ב"כ התובעת ביום 18.1.01, השכירה התובעת לנתבע מס' 1, Y (להלן :" Y"), שני כלי רכב שפרטיהם רשומים בחוזים הנ"ל ושיקראו להלן, כפי כינויים בפי הצדדים, "הטויוטה" ו "הרנו" (להלן: "החוזים", "חוזה הטויוטה "ו "חוזה הרנו" בהתאמה). דמי השכירות בגין כלי הרכב הנ"ל לא שולמו על ידי Y או על ידי כל גורם אחר ועל כן הגישה התובעת את תביעתה נגדו, ב"סדר דין מקוצר", על פי החוזים. X נתבע יחד עם Y מכך שהוא מסר, לטענת התובעת, שני שוברים "פתוחים" וחתומים על ידיו של כרטיס האשראי שלו, מוצגים במ/1 ו-במ/2 (להלן: "השוברים"). X אינו כופר בחתימתו על השוברים ועל כך שהם ניתנו כבטחון, אם כי הוא טוען שאלו ניתנו כבטחון לתשלום דמי השכירות בגין רכב אחר שכונה על ידי הצדדים "הרובר" ואשר עינינו אינו נדון בפסק דין זה. אין כל טענה בפי הצדדים באשר לתנאים בהם יכולים השוברים לשמש כבטוחה ומה בין בטוחה כזו לבין הוראות חוק המשכון, תשכ"ז - 1967, חוק הערבות, תשכ"ז - 1967 או חוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו - 1986, והם יצאו מתוך הנחה, אשר תנחה גם אותי, כי אם אכן חתם X על השוברים או איזה מהם להבטחת התשלום בגין השכרת הטויוטה והרנו, הרי שהוא מחויב על פי הם, בכפוף לשאר טענותיו באשר לזכות התובעת כפי שלהלן. שאלה נוספת, שלא זכתה לטעון של ממש היא לענין זכות התביעה נגד X בהיותו, אולי, פושט רגל. על פי החלטתה של כב' השופטת אלשייך בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק פש"ר 2008/99, ניתן צו כינוס נכסים נגד X וההליכים המשפטים נגדו הופסקו. בחקירתו הנגדית, בעמ' 7 לפרוטוקול שורה 18, אמר X שהוא הוכרז כפושט רגל בשנת 1999. למרות האמור לעיל, לא ביקש ב"כ הנתבעים להפסיק את הדיונים נגד X ולא הוברר האם צו כינוס הנכסים שניתן נגד X בוטל או קיים. גם בסיכומי טענותיו לא התייחס ב"כ הנתבעים לעניין זה כלל ועיקר. לאור האמור לעיל, פסק הדין שינתן כאן, ככל הנוגע לX, הוא "פסק דין על תנאי" שאם יתברר שההליכים נגד X אכן עוכבו, לא יהיה בפסק דין זה כדי לשנות מקביעה זו. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 12.4.99 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בשתי טענות בלבד: האחת, שכלי הרכב נמסרו על ידי התובעת לנסיון לצורך החלטה של X כמנהל חברת ניר ים בע"מ (ראה סעיף 1 לתצהירו) אם לרכשם ולא היה מקום לחיוב בגין דמי השכרה בגינם. הטענה השניה, מתן השוברים כבטחון רק לעניין השכרת הרובר. במהלך הדיונים התרתי דיון גם בשאלות אחרות אך זאת בסיוג לכך שהיתר זה הוא אך ורק לצורך השלמת התמונה שתהיה בפני ערכאת ערעור, אם יפסידו הנתבעים בדינם, אם יוגש ערעור ואם יכלול הערעור גם טענות לעניין החלטתי בעניין מתן הרשות להתגונן (ראה החלטה בעמ' 2 לפרוטוקול); לאור זאת, אתייחס בפסק דין זה רק לאותן שתי טענות שהותרו על ידי. במהלך קדם המשפט הסכימו הצדדים על כך שתיערך בדיקת פוליגרף, שאם תוצאותיה תהיינה חד משמעיות, תכרענה אלה את הדיון בתיק (דיון ביום 12.10.99). באותו מועד הצהירו הנתבעים שהגורם אשר עמד עמם בקשר בכל הנוגע לכלי הרכב הנ"ל היה מר אשר פרלה, אחד המצהירים מטעם הנתבעת (להלן: "פרלה") ובהתאם לכך הוחלט כי פרלה וX יהיה אלו אשר יבדקו בבדיקת הפוליגרף. כאשר התייצב X בפני בודק הפוליגרף שמונה על ידי, מר קובי צורי (להלן: "הבודק") הצהיר בפניו שהוא לא שוחח כלל עם פרלה בעניין כלי הרכב, דבר המאושר על ידי פרלה עצמו. בכך דמה X להכשיל את בדיקת הפוליגרף, ועל כן גם נמשך הליך שמיעת הראיות; לטעמי יש בבדיקה, בכל הנוגע לפרלה כדי להוות ראיה של ממש ויש גם לתת משמעות לעובדה שX הכשיל את הבדיקה מחד, והצהיר הצהרה בלתי נכונה בבית המשפט, כאשר כל שיכול היה לומר בעניין זה בחקירתו הנגדית היה שהנתבעים לא הובנו כראוי בעת שמסרו כי מר פרלה היה עימם בקשר וכי הם דברו עם מר אלי פרי. לגוף העניין, טען כאמור X שכלי הרכב נמסרו לו לנסיון, על מנת שיחליט אם לרכוש אותם, ובמידה ויחליט בשלילה, לא יחויב בדמי שכירות בגינם. לבד מכך שטענה זו עומדת בניגוד לחוזים עצמם, שהם חוזי שכירות לכלי הרכב, חתומים על ידי Y, שהוא עובד של X או של ניר ים בע"מ (ראה סעיף 2 לתצהיר X בבקשת הרשות להתגונן), הרי ש"סיפור המעשה" בפי X הוא חסר כל אמינות. כלי הרכב נלקחו לתקופות ארוכות של למעלה מחודשיים, וקשה להאמין שחברת השכרה מוכנה לאפשר שימוש ארוך כזה ל"צורך נסיון" לקראת אפשרות של רכישת כלי הרכב (עניין זה מוכחש לחלוטין על ידי פרלה ועל ידי מנהל התובעת מר אליהו פריבש, ולכך אחזור להלן). בחקירתו הנגדית הסתבך X בעניין זה בלא מוצא. את העובדה שכלי הרכב הוחזרו, כביכול לאחר בדיקתם לצורך קניה ולא לאחר תקופת השכרה הוא מסביר בכך שהיו להם "בעיות היגוי קשות" (גם לטויוטה וגם לרנו! עמ' 9 לפרוטוקול שורה 2). כל זאת למד X מ"המהנדסים" שפרטים עליהם לא נמסרו ותצהיר מטעמם לא הוגש. לאור זאת, כך, X, הוחזרו כלי הרכב לתובעת לאחר יומים, שלשה או שבוע?; אלא שאין בדברים אלו כדי להסביר את החזרת הטויוטה לאחר חודשים ומעלה (ראה חוזה הטויוטה) והחזרת הרנו לאחר שלשה חודשים (ראה חוזה הרנו), ומכאן בא סיפור חדש, והוא שעקב בעיות ההיגוי הקשות, הוחזרו כלי הרכב לתובעת, X או חברת ניר ים בע"מ קבלו כלי רכב אחרים, ולאחר שהטויוטה והרנו תוקנו, נלקחו על ידי X בחזרה, אך שוב נמצאו בלתי תקינים והוחזרו לאחר שבוע שבועיים (שם בעמ' 9). עדותו של X אינה עדות אמת ואינה מקובלת עלי; היא נוגדת את החוזים, היא נוגדת את ההגיון, היא נוגדת את הצהרתו של X באשר לקשר שהיה לו עם פרלה; X גם הכשיל את בדיקת הפוליגרף. לעומתה לא מצאתי דבר בעדותו של פרלה שיביאני לפקפוק בה; יתר על כן, פרלה יצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף כאשר נשאל באשר למדיניות התובעת באשר למסירת כלי רכב לתקופות נסיון, ושלל מכל וכל את עדותו הבלתי הגיונית של X. דברים אלו משליכים גם על טענת ההגנה הנוספת, לפיה נמסרו השוברים רק עבור הרובר. איני מאמין בכך לX; אכן, לכאורה יצא X דובר אמת בשאלה זו בבדיקת הפוליגרף, אך לא היא. באותה בדיקה נשאל X את השאלה הבאה: "האם נאמר לך על ידי עובד של פרי (התובעת - צ.כ.) כי שובר הויזה שנתת לפרי ביום השכרת הרובר הוא עבור הרובר בלבד? לגבי שאלה זו נמצאו סימנים המצביעים על אמירת אמת (חוות דעת הבודק עמ' 2). אלא ששאלה זו, גם היא מכשילה את הבדיקה; ברור שהשובר שמסר X בעת השכרת הרובר, היה עבור הרובר; אך מה נאמר לגבי שני השוברים, הנדונים כאן? מעצם השאלה עולה לכאורה, ודבר זה מתאים למקרה, כי לכל כלי רכב מושכר ניתן שובר אחד (השאלה בבדיקה לגבי שובר שניתן לעניין הרובר). הבדיקה הניחה קיומו של שובר אחד, שניתן ביום מסוים; X לא נשאל על שוברים ברבים, לגבי כלי הרכב, או אחד מהם, ובמועד קבלת הטויוטה או הרנו; ניתן להבין מדוע תשובתו, לשאלה הספציפית היא אמת וניתן להסיק ממנה שדבריו בבית המשפט אינם אמת. בסופו של דבר, איני מקבל את עדותו של X, ואני דוחה את הגנתו ומקבל את התביעה למעט לעניין שיעור הריבית לפי סעיף 10 לחוזים, שלא הוכח. הנתבעים ישלמו, הדדית, לתובעת את סכום התביעה בסך -.23,187 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 24.4.97 ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאותיה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של -.15,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.חובהשכרת רכבשכירותרכב