רשות מכללא

עיקרי ההלכות בעניין רשות מכללא סוכמו במאמרה של פרופ' זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24, לאמור: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שניתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרעין לפעול לסילוקו של פלוני מהנכס ... ההסכמה הנלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בכנס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". בית המשפט ציין כי טענת בר רשות - אינה מילת קסם שדי בהשמעתה כדי לאפשר למחזיק במקרקעין שלא כדין, להוסיף ולהחזיק בהם. על הטוען לקיומה של רשות - מפורשת או מכללא - להציג תשתית עובדתית המתיישבת עם טענת הרשות. ברור לכל, כי לא תיתכן רשות או רשות מכללא, כשבעל הזכויות במקרקעין אינו יודע כלל כי המקרקעין מוחזקים על ידי הטעון לרשות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בר רשות מכללא: 1. תביעה לסילוק יד ובקשת רשות להתגונן. הרקע וההליכים 2. התובעת הינה חברה לתועלת הציבור בשליטת ארגון הג'וינט העולמי, ובעלת זכויות חכירה לדורות בדירת חדר ברח' הגולן 9, רמת עמידר, רמת גן, גוש 6183, חלקה 257, תת חלקה 2 (להלן: הדירה). הדירה הינה חלק ממערך דירות שנרכשו על ידי התובעת בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, על מנת לשכן בהן עולים קשישים. התובעת העבירה את הטיפול בדירות לידי הסוכנות היהודית אשר טיפלה בהן עד לשנת 1998. במהלך השנים פלשו לדירות דיירים שונים והחזיקו בהן ללא הסכמת התובעת. גם הדירה נושא התביעה הייתה מסווגת כדירה פלושה. לאחרונה החלה התובעת לטפל בפינוי הפולשים לדירותיה. 3. ביום 3/4/2011 נכרת חוזה שכירות בין התובעת ובין הנתבע 1, אשר הציג עצמו כמי שמחזיק בדירה ומתגורר בה משנת 1990 ואילך. על פי חוזה השכירות הושכרה הדירה לנתבע 1 למשך שנה. על פי סע' 2(ג) לחוזה, שמורה לתובעת הזכות לסיים את תקופת השכירות בהתראה של 30 יום מראש. זמן קצר לאחר החתימה על חוזה השכירות התברר לתובעת כי הנתבע 1 אינו מחזיק בדירה כי אם צד ג' כלשהו, שזהותו לא הייתה ידועה לתובעת באותה עת. לימים התברר כי מי שמחזיק בדירה היא הנתבע 2, אחותו של הנתבע 1, וכי הנתבע 1 פתח בהליכים משפטיים נגדה במסגרת תיק תמ"ש 40606-05-11 . בנסיבות אלה הודיעה התובעת לשני הנתבעים על ביטול חוזה השכירות, במכתב מיום 26/7/2011, ודרשה מהם לפנות את הדירה ולהחזירה לתובעת עד ליום 31/8/2011. הואיל והנתבעים לא נענו לדרישה זו הגישה התובעת את תביעת הפינוי ביום 31/10/2011. שני הנתבעים הגישו בקשות רשות להתגונן. 4. ביום 25/3/2012 התקיים דיון בבקשת הנתבע 1. במסגרת דיון זה, בהתחשב בכך, שעל פי חוזה השכירות מסתיימת תקופת השכירות ביום 31/3/2012, ובהתחשב בזכות התובעת להודיע על סיום תקופת השכירות בהתראה של 30 יום מראש, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תביעת הפינוי תתקבל כלפי הנתבע ללא צו להוצאות, תוך ויתור הדדי על טענות כספיות. (עמ' 7 ש' 28). להסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין, ובכך נסתיים הדיון בעניינו של הנתבע 1. 5. עניינה של החלטה זו בבקשת הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) ליתן לה רשות להתגונן. הואיל והדיון בעניינו של הנתבע הסתיים, תתואר התביעה וההגנה רק בהתייחס לנתבעת. טענות התובעת 6. התובעת היא בעלת הזכות הבלעדית להחזיק בדירה ולהשתמש בה, בהתאם להוראות סע' 16 לחוק המקרקעין. הנתבעת מחזיקה בדירה ללא זכות שבדין, לכל הפחות מיום 31/8/2011. הנתבעת מחזיקה בדירה כפולשת ותוך ביצוע עוולה של הסגת גבול. מבוקש להורות על פינוי הנתבעת מהדירה, והשבת החזקה בדירה לידי התובעת. לצד התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, בקשה התובעת להתיר לה לפצל את סעדיה כך שהתביעה הכספית תתברר בנפרד מתביעת הפינוי. בקשה זו נענתה כמבוקש, בהסכמת הצדדים, ביום 20/5/12. טענות הנתבעת 7. הנתבעת מבקשת לקבל את התביעה כלפי הנתבע 1, אשר, לטענת הנתבעת, החזיק בדירה עד לשנת 2004 ועזב את הדירה. הנתבעת מחזיקה בדירה משנת 2004 ואילך בידיעת התובעת ובהסכמה בשתיקה מצידה. עד לשנת 2004, משך עשרות שנים החזיקו בדירה אימה של הנתבעת ושני אחֶיה. הנתבעת מחזיקה בדירה משנת 2004 כבת-רשות מכללא, ולא כפולשת. משנת 2004 מתנהלים חשבונות הטלפון והחשמל בדירה על שם הנתבעת. משנת 2011 מתנהלים גם חשבונות העירייה בדירה על שם הנתבעת. בנסיבות העניין "הרשות וההסכמה שניתנו למבקשת לגור ולהשתמש ולהחזיק בדירה הנה בלתי הדירה, וזאת לאורך כל ימי חייה של המבקשת..." (סע' 8 לבר"ל). הנתבעת שינתה מצבה לרעה בהסתמך על אותה הסכמה בשתיקה של התובעת ושל קק"ל - בעלת הדירה. הנתבעת מתגוררת בדירה עם בתה הקטינה, הנכה. הנתבעת היא אישה דלת אמצעים אשר השקיעה בדירה את כל משאביה הדלים. בין התאריכים 8/2010 - 4/2011 נאלצה הנתבעת לעזוב את הדירה, מחמת התעללות שעברה בתה מצד אחד השכנים, ומסרה את החזקה בדירה לזוג חברים שהתגוררו בדירה בתקופה זו, תמורת תשלום דמי שכירות בגובה הסכום ששילמה הנתבעת למגורים בדירה אחרת. הנתבעת שילמה לאחיה סך של 10,000 ש"ח בגין שיפוצים והשקעות שהשקיע בדירה, וסכום נוסף של 4,500 ש"ח שדרש ממנה האח כדמי שכירות. בפועל, גם הסך של 4,500 ש"ח היה כנגד השקעות שהשקיע האח בשיפוץ הדירה. כן שילמה הנתבעת במהלך השנים תשלומים שונים לצורך אחזקת הדירה. 8. כאמור, על יסוד כל אלה טוענת הנתבעת כי בעלת רשות בלתי הדירה, מכללא, להחזיק בדירה. לחילופין, אם ייקבע כי מדובר ברשות הדירה, יש לאפשר לנתבעת להתגורר בדירה משך 8 שנים נוספות, לפחות, משיקולי צדק. דיון 9. דין הוא כי בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, לא שוקל בית המשפט את מהימנות המבקש, ועול ההוכחה המוטל עליו בשלב זה - מועט. די בכך שהמבקש הראה הגנה דחוקה - על מנת שתינתן לו רשות להתגונן. יחד עם זאת, מקום בו נמצא כבר בשלב זה כי מדובר בהגנת בדים, וגרסת המבקש נסתרה מיניה וביה, כי אז תידחה בקשתו כבר בשלב זה של הדיון. עוד זאת, יש להבחין בין הגנת בדים - שעניינה גרסה שנסתרה בשלב מוקדם של הדיון, לבין גרסה שאינה בבחינת הגנת בדים, אלא שאין בה כדי להקים הגנה מפני התביעה. במקרים שכאלה, הסמיך המחוקק את בית המשפט ליתן פסק דין או פסק דין חלקי כבר בפתח הדיון, גם כשמדובר בתביעה שאינה בסדר דין מקוצר. בתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, נקבע, כי בין יתר סמכויות בית המשפט בקדם משפט, או לצרכי קדם משפט: "ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה". 10. בענייננו הגנת הנתבעת אינה יכולה לעמוד בפני התביעה, הן מחמת שגרסתה היא הגנת בדים, והן מחמת שאין בגרסת הנתבעת כדי להוות הגנה מפני התביעה. ובמה דברים אמורים?! - 11. זכויות התובעת במקרקעין הן זכויות מוכחות. נסח הרישום המצורף כנספח א' לכתב התביעה, יחד עם שוברי האכרת החכירה המצורפים כנספח ב' כתב התביעה, מלמדים שקק"ל היא בעלת הדירה ושהתובעת היא חוכרת לדורות של הדירה. סע' 16 לחוק המקרקעין קובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין." סע' 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין — על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין." עינינו הרואות, כי עילת התביעה הוכחה כל צרכה, כבר בשלב זה של הדיון, וכי עניין לנו במקרה בו מתהפך הנטל אל כתפי הנתבעת להוכיח כי היא מחזיק במקרקעין כדין וכי אין היא מסיגת גבול בדירה. 12. הגנת הנתבעת מבוססת על כך שישבה בדירה משנת 2004 בידיעת התובעת והשקיעה בה סך של 10,000 ש"ח בכניסתה לדירה וסכום נוסף של 4,500 ש"ח כדמי שכירות, וכן כספים נוספים בסכום לא נקוב בגין אחזקת הדירה. על יסוד כל אלה טוענת הנתבעת כי ניתנה לה רשות מכללא להחזיק בדירה לצמיתות, ולכל הפחות יש לאפשר לה להחזיק בדירה 8 שנים נוספות כבת רשות. 13. טענת בר רשות - אינה מילת קסם שדי בהשמעתה כדי לאפשר למחזיק במקרקעין שלא כדין, להוסיף ולהחזיק בהם. על הטוען לקיומה של רשות - מפורשת או מכללא - להציג תשתית עובדתית המתיישבת עם טענת הרשות. ברור לכל, כי לא תיתכן רשות או רשות מכללא, כשבעל הזכויות במקרקעין אינו יודע כלל כי המקרקעין מוחזקים על ידי הטעון לרשות. עיקרי ההלכות בעניין רשות מכללא סוכמו במאמרה של פרופ' זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24, לאמור: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שניתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרעין לפעול לסילוקו של פלוני מהנכס ... ההסכמה הנלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בכנס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" [נ. זלצמן, שם, עמ' 56-57]. הנה כי כן, על מנת שמחזיק במקרעין יוכר כ"בר רשות" במקרקעין, עליו להוכיח את החזקתו רבת השנים בהם, בידיעת הבעלים והשלמתם עם השימוש שעושה המחזיק במקרקעין. 14. בענייננו, אישרה הנתבעת בחקירתה כי משנת 2004 לא פנתה אל התובעת, וכי לא ידעה על זכויות התובעת בדירה עד לחודש 4/2011 עת נכרת חוזה בין התובעת ובין הנתבע, אחיה של הנתבעת. הנתבעת אישרה כי חתמה על חוזה פיקטיבי עם אימה על מנת שתוכל להציגו לפני עיריית רמת גן לצורך העברת מיסי העיריה על שמה. מן הנסיבות עולה בבירור, כי לא רק הנתבעת לא ידעה שהתובעת היא בעלת הזכויות בדירה, אלא גם התובעת לא ידעה על קיומה של הנתבעת כמחזיקה. התובעת הייתה סבורה כי הנתבע הוא שמחזיק בדירה ועל כן כרתה עימו חוזה שכירות ביום 3/4/2011. ואכן, בתקופה זו - לגרסת הנתבעת עצמה - לא החזיקה הנתבעת בדירה אלא השכירה אותה לזוג חברים. ודוק, גם אם קיבלה הנתבעת רשות להחזיק בדירה, הרי ודאי לא קיבלה רשות להעביר את החזקה לאחרים תמורת תשלום. בין כך ובין כך, ברור לחלוטין, כי הנתבעת לא ידעה על זכויות התובעת בדירה עד לשנת 2011, וכי התובעת לא ידעה על החזקתה של הנתבעת בדירה עד לשנת 2011, וממילא לא יכולה הייתה הנתבעת לקבל מן התובעת רשות להחזיק בדירה משנת 2004 - לא במפורש ולא מכללא. 15. עוד זאת, גם לו ידעה התובעת על החזקתה של הנתבעת בדירה ולא מיחתה בידה הרי תקופת החזקה של 8 שנים אינה יוצאת מגדר פלישה טריה ואינה מקימה לנתבעת מעמד של בת רשות. כך סיכם כב' הש' חיים טובי, דיון בעניין מעמדו של מחזיק כבר רשות, בת"א (שלום - תל אביב) 30903/07, עמידר נ' ברוך פרנסואה : "בנסיבות אלו ברי, כי הנתבע מחזיק בדירה משך 8 שנים בלבד, פרק זמן שלדעת הכל אין בו כדי להקים לנתבע זכות של בר רשות בה." דברים אלה יפים גם לענייננו. הנתבעת מחזיקה בדירה, לפי גרסתה, משנת 2004. במחצית שנת 2011 פנתה אליה התובעת בדרישת פינוי. משמע, הנתבעת החזיקה בדירה כשבע שנים עד שנדרשה לפנותה. פרק זמן זה, אין די בו כדי להקים רשות מכללא. 16. הנה כי כן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע שהנתבעת מחזיקה בדירה שלא כדין. התובעת מעולם לא נתנה לנתבעת רשות להחזיק בדירה. זאת, הן מחמת שהתובעת כלל לא ידעה על החזקת הנתבעת בדירה, והן מחמת שהחזקת הנתבעת בדירה אינה רבת שנים ואין בה כדי להקים לנתבעת זכות של בת רשות בה. 17. אפס, בכך לא סגי. גם אם ניתן היה לקבוע שהנתבעת מחזיקה בדירה כבת רשות הרי שאין מדובר ברשות בלתי הדירה, ואין בסיס גם לדרישה להתיר לנתבעת להוסיף ולהחזיק בדירה משך 8 שנים נוספות. פיצויים בגין השקעות הנתבעת בדירה לא נתבקשו, וגם לו נתבקשו לא היה מקום להיעתר לבקשה. הכלל בעניין רישיון חינם לשימוש במקרקעין, הוא שהוא מתבטל כהרף עין, עם גילוי רצונו של בעל המקרקעין להביא את הרישיון לסיומו. "רישְיון חינם, ללא תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, שאין רצונו להמשיך בהענקת הרישְיון" [ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד ל"א(3) 433]. עצם הגשת תביעה לפינוי הנתבעת מהדירה מהווה הודעה על ביטול הרשות, ככל שניתנה (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ומדרש חסידים, פ"ד ל"א (3) 210). 18. ועוד: "שאלת הדירותה או אי הדירותה של "רשות" כמו גם התנאת ביטולה בתשלום פיצויים, צריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כאשר יש לבחון "...האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש להתנות הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" [רע"א 2701/95 כנעאן נ' בזאווי, פ"ד נ"ג(3), 151, 170; וראו גם ע"א 696/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח' פ"ד ל"ט(2) 337]. בחינת הפסיקה משך השנים מלמדת כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, הכירו בתי המשפט ברישיון חינם, ככזה שאינו הדיר. כך במקרים נדירים בהם הוכח כי הוענקה לבעל הרישיון רשות מפורשת לבנות על המקרקעין ובהסתמך על מתן רישיון לצמיתות נעשו השקעות בהם - נתקבלה הטענה בדבר היות הרשות בלתי הדירה [ראו: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נ"ח(4) 27 (2004); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מ"ו (5) 184, 197(1992); ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, 325(1985)]. בענייננו אנו, הגם שהנתבע הוכר כבר רשות מכללא במבנה הנוסף, הרי שעסקינן ברישיון גרידא, שלא על ידי מתן תמורה כלשהי לתובעת. לא זו בלבד, אלא שהנתבע לא השכיל כלל ועיקר להוכיח את השקעותיו בנכס והיקפן, ואף לא השכיל להניח תשתית ראייתית כלשהי שבגינה נהפכה רשותו במבנה הנוסף לרשות בלתי הדירה." (ת"א (שלום - תל אביב) 14166/06, עמידר נ' מסילתי ). 19. וכן: "הפסיקה הכירה בקיומה של רשות בלתי הדירה אך במקרים חריגים, כאשר הרשות הייתה מפורשת תוך מתן הרשאה לבנייה בהם [ראו: ע"א 588/81 ציביק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 ונסיבותיו המיוחדות של מקרה זה]." (ת"א (שלום - תל אביב) 30903/07, עמידר נ' ברוך פרנסואה ) 20. הנתבעת, לפי גרסתה, יושבת בדירה כשמונה שנים מבלי לשלם לאיש תמורת השימוש בדירה. הנתבעת לא פירטה ולו באופן מינימאלי את טענותיה בעניין השקעות שהשקיעה לצורך אחזקת הדירה. מעיון בתצהיר עולה כי אין מדובר בהשקעות העולות על הדרוש לצורך אחזקה שוטפת של הדירה. בכך, לא שונה הנתבעת מכל מחזיק אחר במקרקעין, וכל שהשקיעה הנתבעת בדירה, לטובת עצמה השקיעה. הנתבעת לא השביחה את המקרקעין ולא בנתה בהם דבר. הסכום היחיד המפורט בגרסת הנתבעת הוא סכום של 10,000 ש"ח ששילמה הנתבעת לאחיה עם כניסתה למקרקעין בשנת 2004, וסכום נוסף של 4,500 ש"ח ששילמה באותה עת. סכומים אלה, גם מבלי להידרש לחשבון מדוקדק, נבלעים בוודאי בדמי השימוש הראויים שהייתה הנתבעת נדרשת לשלם עבור החזקתה בדירה משך 8 שנים. זאת ועוד, הנתבעת לא השקיעה את הסכומים ששילמה, בידיעת התובעת או ברשותה המפורשת. לפיכך, אין בסכומים ששילמה הנתבעת כדי להקים רשות בלתי הדירה ואף אין בהם כדי להצדיק התנאת הפינוי בתנאים כגון המשך החזקה לתקופה נוספת או מתן פיצויים כנגד הפינוי. 21. על כל אלה יש להוסיף כי המקרקעין, הם מקרקעי ציבור. "מקרקעי ציבור" הוגדרו בחוק המקרקעין, בין היתר, כמקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד מקרקעי ישראל (סע' 107 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969). מקרקעי ישראל, לפי סע' 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל, הם, בין היתר, מקרקעין השייכים לקרן קיימת לישראל. הדירה בה אנו עוסקים שייכת לקק"ל, והוחכרה לתובעת על מנת לשמש לצרכי ציבור. בעניין רישיון במקרקעי ציבור נפסק: "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02, חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם. " (רע"א 977/06, בן חמו נ' מדינת ישראל ) ועוד נאמר בעניין פלישה למקרקעי ציבור: "בתי המשפט בכלל ובית משפט זה בפרט מצווים להשמיע גם את קולו של האינטרס הציבורי בדבר הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור והפקרות בתחום זה (ראו לאחרונה: רע"א 11527/05 עיריית תל-אביב-יפו נ' שרון לוי (טרם פורסם) ; רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' (טרם פורסם) ; ע"פ 3413/05 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; רע"א 10164/04 אגבבה נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) ; ע"א 4090/04 סלע נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל) ). הקלות שבה אנשים מניחים ידם לא אחת ולא שתיים על מקרקעי ציבור, מחייבת מענה שיפוטי ראוי והולם, במקרים שבהן הרשויות מתעשתות לפעול" (רע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל ). 22. הנתבעת מחזיקה בדירה - המיועדת לשיכון עולים קשישים - משנת 2004 ללא זכות שבדין, ובחלק מהזמן היא אף השכירה אותה לאחרים והפיקה ממנה רווח תוך עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת לא קיבלה רשות להחזיק בדירה, אך גם לו נתקבלה גרסתה בדבר רשות מכללא, הרי שמדובר ברשות חינם המתבטלת כהרף עין, עם גילוי רצונו של המרשה להביא את הרשות לסיומה. אין מדובר ברשות בלתי הדירה, ובנסיבות העניין גם שיקולי צדק אינם מצדיקים המשך החזקת הנתבעת במקרקעין או התנאת הפינוי בתנאים כלשהם. סוף דבר 23. לא מצאתי כי קמה לנתבעת ולו הגנה לכאורה מפני תביעת הפינוי. יש לשים קץ להחזקה שמחזיקה הנתבעת במקרקעין ללא זכות שבדין, ועל כן אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן. עם דחיית הבקשה זכאית התובעת ליטול פסק דין על פי התביעה. 24. בסיום הדיון ביקשה הנתבעת להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, במקרה שבקשתה תידחה, עד להכרעה בערעור שתגיש. בנסיבות העניין ומחמת שמדובר בדירת מגורים, אני רואה לעכב את ביצוע פסק הדין כנגד פיקדון בסך 50,000 ש"ח ותשלום חודשי בסך 2,500 ש"ח שתשלם הנתבעת לתובעת עד להכרעה בערעור. הפיקדון יופקד על ידי הנתבעת עד ליום 1/7/12. פסק דין 25. הנתבעת תפנה את הדירה ברח' הגולן 9, רמת עמידר, רמת גן, גוש 6183, חלקה 257, תת חלקה 2, ותחזיר את החזקה בה לתובעת כשהידרה פנויה מכל אדם וריקה מכל חפץ ששייך לנתבעת, ובמצבה כיום. ניתנת לנתבעת שהות של כ-90 יום להתארגנות כך שצו הפינוי ייכנס לתוקף ביום 1/9/12 בשעה 13:00. 26. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח. 27. עיכוב ביצוע הפינוי - בתנאים שנקבעו לעיל. רשות / רישיון מכללא