המרת עבירת רצח להריגה

הצדדים הודיעו כי גיבשו ביניהם הסדר טיעון, במסגרתו יוגש כתב-אישום מתוקן, כאשר השינוי הבולט במסמך זה הוא המרתה של עבירת הרצח בעבירת הריגה קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המרת עבירת רצח להריגה:   השופט א' א' לוי:   1. נגד המערער הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירת רצח, אותה ביצע על פי הנטען בשעת בוקר מוקדמת של אחד מימיו של חודש נובמבר 2001.   בתאריך 26.5.02, בעת שבעלי הדין התייצבו בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הם הודיעו כי גיבשו ביניהם הסדר טיעון, במסגרתו יוגש כתב-אישום מתוקן, כאשר השינוי הבולט במסמך זה הוא המרתה של עבירת הרצח בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך הודה המערער בעובדות שיוחסו לו, ותמציתן היא שבתאריך 17.11.01, בשעות הלילה, הסב המערער בבית קפה שם עבדה אשתו, והוא לגם משקאות משכרים בחברתו של המנוח (להלן - המנוח). בשעה 01.00 לערך יצאו השניים מבית הקפה והגיעו לביתו של המערער, שם התפתח ביניהם ויכוח שבהמשך התדרדר לקטטה. בשלב כלשהו נכנס המערער לחדר בה נמה אשתו והודיע לה "אני עכשיו אדקור אותו". בהמשך, ובשעה לא ידועה, נטל המערער סכין מטבח ודקר את המנוח בחזהו, ובדרך זו גרם למותו.   כאמור, הודה המערער בפני בית המשפט בעובדות האמורות, והוא עשה זאת מפיו-שלו ובאמצעות באת-כוחו דאז, עו"ד סבטקוב. בעקבות כך הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת הריגה, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-15 שנות מאסר שתחילת מניינן מיום מעצרו.   2. את הערעור שבפנינו, המופנה כנגד העונש, הגיש המערער באמצעות סניגור אחר, עו"ד שקלאר, וזה פרס בפנינו במסגרת נימוקי הערעור, מסכת עובדתית רחבה שלחלקה הארי אין זכר בכתב-האישום המתוקן. במרכזה של מסכת זו עמדה הטענה כי המערער נפל קורבן לאלימות קשה שהפגין כלפיו המנוח, ומטרתה היתה לאלצו להסכים לארחו באותו לילה בביתו. נטען, כי בעת האירועים היה המערער נתון תחת השפעה קשה של אלכוהול, ולהשקפת בא-כוחו נכון להגדיר את מצבו כמי שהיה "במצב של הרעלת אלכוהול". ועוד נטען, כי במהלך השמעת האיומים ותקיפת המערער, נטל המנוח סכין מטבח עמה ביקש לדקור את יריבו, אולם המערער הצליח להשתלט על הסכין ודקר את המנוח דקירה אחת בלבד ולא יסף. הסניגור הדגיש בטיעונו כי ההריגה התרחשה בביתו של המערער, ולאחר שהוא הוכה "מכות רצח ואוים באונס של אשתו" (בלשון הסניגור). לבסוף נטען, כי המערער ביקש לסייע למנוח לחזור לביתו, וזה גמל לו בתקיפה אלימה שהותירה סימנים כואבים על גופו, ורק אז (בלשון הסניגור) "לשם הגנה עצמית בלבד, דקר המערער את המנוח".   3. כאמור, חלק לא מבוטל של העובדות אשר נטענו בנימוקי הערעור לא קיבלו ביטוי בכתב-האישום המתוקן, הוא המסמך אשר היווה בסיס להרשעתו של המערער. יתרה מכך, עיון בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי הערכאה הראשונה נצמדה לעובדות המוסכמות, ולפיכך לא מצאנו ביטוי לאותה התנהגות אלימה המיוחסת למנוח ולחבלות שגרם למערער. וכאן המקום להדגיש, כי טיעון ברוח זו הובא בפני בית המשפט מפיה של הסניגורית דאז (ראו עמוד 9 לפרוטוקול הדיון).   במצב זה, וכדי לעמוד על הבסיס העובדתי ששימש את בית המשפט המחוזי בעת גזירת העונש, החלטנו ביום 29.12.03 להחזיר את הדיון ערכאה הראשונה, כדי שזו תקבע את נסיבות ביצוע העבירה, והותרנו לשיקול דעתה את ההחלטה אם לקבל ראיות נוספות לשם כך. הוספנו והורינו לבית משפט קמא, לשמוע את טענות הצדדים ולאחר זאת להחליט אם להותיר את גזר הדין על כנו או לערוך בו שינויים.   4. בהחלטתו מיום 23.5.04 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער להגיש ראיות נוספות, הואיל וראה בכך פריצה של המסגרת אותה קבעו הצדדים לדיון בגדרו של הסכם הטיעון. לעניין זה נקבע, כי את הבסיס העובדתי להרשעה הכתיבו הצדדים עצמם במסגרת כתב-האישום המתוקן, וכל סטייה ממנו, כולל הבאתן של ראיות נוספות, אינה יכולה להיעשות ללא הסכמת התביעה, הואיל ובכך יהיה ערעור של הבסיס עליו נשען ההליך כולו.   השקפה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלינו במלואה. זה אינו הליך שבו הבסיס העובדתי להרשעה נקבע על ידי בית המשפט לאחר שמיעתן של ראיות, הואיל ואת המלאכה הזו נטלו בעלי הדין על עצמם. במצב זה מותר להניח, כי אם סברה הסניגור דאז שכתב-האישום לוקה בחסר ואין בו ביטוי הולם לאשר התרחש בזירה בפועל, היו נמנעים היא ולקוחה, המערער, מלתת לו את הסכמתם. לעניין זה נוסיף, כי בצד היתרונות שמקנה הסכם הטיעון לבעלי הדין, יש בו גם מגבלות אותן נטלו הצדדים על עצמם מרצון, ומגבלות אלו מחייבות כל סניגור שבא בנעליו של קודמו, ואיננו סבורים כי יש מקום לסטות מכלל זה במקרה שבפנינו.   כך או כך, עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא מגלה, כי במהלך הטיעון לעונש הביאה הסניגורית דאז את עיקריה של הגרסה הנטענת בערעור. עו"ד סבטקוב נדרשה לויכוח שפרץ בין המערער למנוח, להפצרותיו של המנוח ללון בביתו של המערער, להכאת המערער במה שהוגדר כ"מכות נמרצות", למצב בריאותו הלקוי של המערער ושכרותו בליל האירוע, ולפער הגילים שבין המנוח למערער. מאידך, נעדרת מטיעונה של עו"ד סבטקוב הגרסה לפיה את הסכין בה נדקר המנוח נטל המערער מידיו של יריבו, וכן נעדרת מטיעון ההגנה לעונש הגרסה לפיה פעל המערער משיקולים של "הגנה עצמית". לעניין זה לא היה מקום להתיר את הגשתן של ראיות, הואיל ומותר להניח כי אם היה בטענות אלו ממש, גם המערער וגם סניגורו הקודם היו טורחים להביאן בפני הערכאה הראשונה, שהרי גם להדיוטות נהיר כי לטיעון מסוג זה עשויה להיות השלכה ממתנת על גזר-הדין.   4. סיכום האמור מעלה, כי לצורך גזירת העונש היה צריך בית המשפט המחוזי להניח לטובת המערער כי הוא הותקף בביתו-שלו על ידי המנוח הצעיר ממנו, אולם מכאן ועד לדקירה של הקורבן הדרך ארוכה. בפני המערער היו פתוחות דרכים אחדות כדי למנוע את התוצאה הקטלנית, וביניהן פניה למשטרת ישראל, כדי לסלק מהדירה את מי שהוגדר בשלב זה כפולש ומסיג גבול. אולם, המערער לא נהג כך, אלא החליט לעשות דין לעצמו, ואת כוונתו לדקור את המנוח הוא לא הסתיר מאשתו. התוצאה היא שבפנינו מהלך אלים שהסתיים בהמתה של אדם, המתה שנגרמה בעטיו של ויכוח של מה בכך. התנהגות מסוג זה יש להוקיע ומפניה יש להתריע, באשר היא מבטאת יחס של זילות בחיי אדם. הוקעה זו משמעה גם גזירתם של עונשים מכבידים, והדבר מתבקש במיוחד לאור האלימות שפשתה בשנים האחרונות כנגע בחברה הישראלית. מנקודת השקפה זו העונש שנגזר למערער אף שאינו קל, אינו חורג מרמת הסבירות ומהענישה הראויה. עם זאת, התרשמנו כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המערער - אדם ללא עבר פלילי, שעלה לישראל לא מכבר ונקלט בה, ושאיבד את כל עולמו בגין אבדן שליטה וכתוצאה מכך המיט אסון כבד על עצמו ועל בני משפחתו. בהתחשב בכל אלה סברנו כי נכון ללכת לקראת המערער קמעא, ומכאן החלטתנו להעמיד את עונש המאסר בו ישא על 12 שנות מאסר.   רצחהריגהמשפט פלילי