סילוק יד מדירת עמידר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק יד מדירת עמידר: 1) תביעה לסילוק ידו של הנתבע מדירת עמידר שברח' אפרסמון 9/1 גילה, ירושלים, ולתשלום סך של 2,084 ₪, דמי שימוש ראויים עבור התקופה שבה החזיק הנתבע בדירה. בישיבה מיום 8.4.03 התגבש הסדר דיוני, לפיו הסכימו ב"כ הצדדים על עובדות כמפורט בפרוטוקול שם, ושעל בסיסן סיכמו את טענותיהם. 2) עיקרי העובדות המוסכמות הן אלה: בהיותו עולה חדש, הוכר הנתבע בשנת 1978 על ידי משרד הבינוי והשיכון, כזכאי לדיור, והוא קיבל זכות להתגורר בדירת עמידר ברח' שטרן 203/2 קרית יובל בירושלים, דירה שנועדה לעולים בודדים. שם התגורר מספר שנים. במועד מסויים בשנת 1985 או 1986 נלקחה הדירה מן הנתבע, במועד שלא התגורר בה בפועל. 3) מר אלי אינו ז"ל, אחיו המנוח של הנתבע, היה נכה 100%. המנוח נמצא גם הוא זכאי לדיור ציבורי. ביום 7.3.83 נחתם חוזה שכירות בין עמידר לבין המנוח, וזה קיבל את דירת עמידר, נשוא התביעה, דירה ששיטחה 36 מ"ר. האח המנוח נפטר ביום 25.9.99. 4) הנתבע טוען כי מעת שנלקחה ממנו הדירה ברח' שטרן, עבר להתגורר עם אחיו בדירה נשוא התביעה. לתמיכה בטענתו צירף נספחים ב' ו - ג' לתצהירו, חתימות של שכנים. מנגד טוענת התובעת, בהסתמך על נספחים ו' ו- ז' לתצהירו של מר ראובן נקר (רכז מרחב ירושלים אצל התובעת), דוחות ביקור שנעשו בדירה בשנים 1994 ו- 1995, כי המנוח התגורר אז לבד בדירה, בלא הנתבע. 5) עובדה מוסכמת נוספת היא שעמידר הנפיקה שובר תשלום ביום 28.3.00, הוא יום הגשת התביעה, על שם הנתבע, לתשלום דמי שכירות. הנתבע שילם באותו יום על פי השובר. במהלך חודש יוני 2000 הנפיקה התובעת שובר תשלום על שם הנתבע, לגבי חוב בגין הדירה ברחוב שטרן. 6) אין עוררין על כך שהנתבע לא חתם מעולם על חוזה שכירות עבור הדירה. עד כאן עיקרי הדברים על פי ההסדר הדיוני שבין ב"כ הצדדים (פרוטוקול מיום 8.4.03). להלן, דיון והכרעה. 7) בסיכומיו, הסביר ב"כ התובעת, כי זכויותיו של המנוח נבעו מחוזה שכירות בינו לבין עמידר, מיום 7.3.83 (נספח ב' לתצהירו של מר ראובן נקר הנ"ל). תקופת החוזה הייתה ל- 12 חודשים (עד יום 6.3.84), אף כי בפועל המשיך המנוח להתגורר בדירה עד לפטירתו ביום 25.9.99. על פי החוזה היה על המנוח לשלם דמי שכירות חודשיים. הוא לא שילם דמי מפתח, היות ומדובר בנכס לא מוגן, כפי שצויין בהבלטה בכותרת חוזה השכירות. סעיף 23 לחוזה קבע מפורשות: "מוצהר ומוסכם כי חוק הגנת הדייר לא יחול על המושכר... השוכר מאשר ומודה שידוע לו כי איננו מוגן על פי חוק הגנת הדייר". אכן, וכדרך שציין ב"כ התובעת, הלכה היא כי אין צורך לציין במפורש בחוזה כי הדייר איננו מוגן, וכי די בפירוט התנאים שלפי חוק הגנת הדייר [ע"א 636/68 סמג'ה נ' אביוב, פ"ד כ"ג (1) 589]. בענייננו, קל וחומר שהמנוח לא היה דייר מוגן, על יסוד האמור לעיל, ובהתחשב בכך, שלא שילם, כאמור, דמי מפתח; הוא נכנס לדירה רק בשנת 1983; לא נתקיימו בו תנאי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר; ועל פי חוזה השכירות כנ"ל. 8) עם תום תקופת השכירות החוזית של המנוח - הלכה פסוקה היא - כי תקופת השכירות מוארכת על פי תנאי השכירות החוזיים. נמצא, כי בצד המשך השכירות, ממשיכים לחול הוראות חוזה השכירות לעניין אפשרות ביטולו, לעניין היות תקופת השכירות קצובה, היותה בלתי מוגנת, ועוד. 9) צודק ב"כ התובעת בעיקרי הדברים שבסעיפים 7 ו-8 לעיל, וכן גם בטענתו, כי על פי מועד חוזה השכירות, חל עליו חוק השכירות והשאילה. על פי סעיף 19 לחוק זה, ניתן לסיים חוזה שכירות לאחר תום התקופה החוזית, על דרך של מתן הודעה לצד השני. בענייננו, אם גם מטעמי זהירות, ניתנה הודעה (כאמור בסעיף 9 לסיכומי התובעת), מה גם שהגשת התביעה, משמשת גם כהודעה לעניין זה. 10) עוד טוען ב"כ התובעת, כי זכויותיו של הנתבע בדירה נובעות מזכויותיו של אחיו המנוח. היות ולאחיו המנוח לא היו זכויות של דייר מוגן, ממילא אין גם לנתבע זכויות כאלו. זכויות השכירות של המנוח, אינן עוברות ב'ירושה', הן באו לסיומן עם פטירתו (ולכל המאוחר עם משלוח הודעה על סיום השכירות), ולנתבע אין, ולא הייתה זכות עצמאית למגורים בדירה. 11) עם דבריו האחרונים של ב"כ התובעת, אלה שבסעיף 10 לעיל, הנני מסכים באופן חלקי בלבד. לטענת הנתבע, כאמור, התגורר שנים ארוכות ביחד עם אחיו בדירה, טיפל בו וסעד אותו. לתמיכה בטענתו, צירף מכתב שכתב לעמידר (נספח ב' לתצהירו), ואשר לו צורפה רשימת חתימות שכנים מן הבניין וחברים מן השכונה (נספח ג' לתצהיר). אמנם קשה לסמוך על רשימה זו, ויש להסתפק מה הייתה כוונת החותמים. ואולם, לאור ההסדר הדיוני שבין הצדדים, יש בהחלט ליתן משקל לאותה רשימה ולאמור בה. בעיקר ראיתי להביא בחשבון, את העובדה כי אחד השכנים, מר דוד כהן, העיד על מגוריו של הנתבע אצל אחיו תקופה ממושכת. דבריו הותירו עליי רושם מהימן (עמוד 4 לפרוטוקול). התובעת מכחישה את טענתו של הנתבע על כך שהתגורר בדירה במשך שנים. הכחשתה איננה הכחשה בעלמא, והיא נתמכת בדוחות ביקורים שנעשו בדירה בשנים 1994 ו- 1995 כעולה מן הנספחים ו' ו- ז' שצורפו לתצהירו של מר ראובן נקר הנ"ל, ואשר המנוח עצמו חתום עליהם. דא עקא, שב"כ הנתבע תמהה על כך שהתובעת ראתה לצרף רק שני דוחות ביקור, מתוך כ- 15 שאמורים היו להיעשות (ביקור מדי שנה). אכן, יש לזקוף עניין זה לחובת התובעת במישור הראייתי. גם נטען שהמנוח, בהיותו עולה חדש, לא ידע כלל קרוא וכתוב בעברית, ולפיכך אין ניתן לסמוך על מה שכתוב בשני דוחות הביקור שעליהם חתם. יש בסיס לטענה זו. זאת ועוד, למקרא נספחים ח' ו- ט' לתצהירו הנ"ל של מר ראובן נקר, דומני כי ראוי להניח את אשר הניחה התובעת עצמה. אותם נספחים הם דיון והחלטה של ועדת האיכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון, וכן דיון והחלטה בוועדת האיכלוס הציבורית. נכתב שם, בין היתר, "עפ"י אישור חב' עמידר מתגורר בדירה מ- 25.9.99. על פי חקירה מתגורר בדירה משנת 1987 [אם הצלחתי לפענח נכון את הכתוב, שהוגש בצילום ולא במקור - נ' ס']. בתחקיר שכנים נמסר כי התגורר עם אחיו עוד לפני פטירת האח". 12) משמעות האמור בסעיף 11 לעיל, הינה, כי ראיתי לקבוע כמימצא שהנתבע התגורר בדירה שנים ארוכות, לפני פטירת אחיו, ולאחר פטירתו. עשיתי כן על סמך טענת הנתבע, שנמצאו לה תימוכין במסמכי התובעת כנ"ל. גם אם ראיתי לקבל את טענות התובעת מתחום חוק הגנת הדייר, הרי שאין בהן כדי להתגבר על טענות ב"כ הנתבע מתחום חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998. ודוק: ב"כ התובעת טוען בשולי סיכומיו כי אין לראות את הנתבע כדייר ממשיך כמשמעותו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. אכן כך הוא, באשר נימנו שם שורה של קרובי משפחה, אך לא נימנה ביניהם, אחיו של דייר זכאי שנפטר. אלא שאין בכך מענה לטענת ב"כ הנתבע. זו מבקשת לראות את הנתבע כזכאי על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי; לא כדייר ממשיך. זכאי הוא "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של 5 שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". דומני, כי בנתבע אכן מתקיימת הגדרה זו. 13) הנתבע טוען, כי גם אם לא במפורש, הרי שבמשתמע נתנה לו התובעת רשות להתגורר בדירה, בשתיקתה במשך כל אותן שנים ארוכות. במענה לטענה זו מפנה ב"כ התובעת למכתביה אל הנתבע (נספחים י-יג לתצהירו הנ"ל של מר ראובן נקר). תשובת התובעת בהקשר זה אינה מספקת. נספח יג לא עוסק כלל בדירה נשוא התביעה, אלא בדירה הקודמת ברחוב שטרן. נספחים י-יב, עוסקים אומנם בדירה הנדונה, אך ראשיתם מיום 21.12.99 בלבד, ולא לפני כן ועניינם בדרישה לסילוק ידו של הנתבע מן הדירה, ובדחיית בקשתו להקניית זכויות באותה דירה. דא עקא, דומני, כי זכויותיו כזכאי, נוצרו עוד מלפני המכתבים הללו, ומכל מקום אין בהם כדי לשלול ממנו את זכאותו זו. 14) העובדה שעמידר הנפיקה שובר לתשלום דמי השכירות בדירה על שם הנתבע (ביום 28.3.00, יום הגשת התביעה דנן), לאחר מות אחיו, מוסיפה אף היא תימוכין לטענת הנתבע על הכרת התובעת בזכותו ולהמשיך ולהתגורר בדירה. כן גם העובדה כי הנתבע נדרש (במהלך חודש יוני 2000) לשלם חוב על הדירה הקודמת ברחוב שטרן, בחלוף 18 שנה מיום שנוצר, תנאי שהיתנתה התובעת לפני הכרה בזכויותיו בדירה נשוא התביעה. אופן התנהלותה של עמידר, כמתואר, ביחד עם העובדה שבנתבע מתקיימת הגדרת זכאי שלפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, מונעים את עמידר מלפנות את הנתבע מן הדירה. 15) התוצאה היא, כי התביעה לסילוק ידו של הנתבע מן הדירה, נדחית. הנתבע חייב, עם זאת, בתשלום דמי השימוש הראויים, אם טרם שילמם, על פי כתב התביעה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. דירות עמידר / עמיגור / חלמישדייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעיןסילוק יד