מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה: במושב בית הלל ישנו משק חקלאי מס' 99 הרשום על שם בני הזוג מיכאל ולאה X. בחלקה היה קיים בשעתו בית "סוכנותי" ישן. בהנחה שהמערער מס' 1 יגאל [X], בנם של המתיישבים הנ"ל יוכר כבן ממשיך, הותר לו ולאשתו גליה, המערערת מס' 2, לבנות בית נוסף בחלקה א' של המשק. בניית הבית הסתיימה בשנת 1993 ומאז מתגוררים בו המערערים. ההורים המשיכו להתגורר בבית הקטן עד שבשלב כלשהו עברו להתגורר אף הם בבית החדש, ביחידה קטנה שהוקצתה להם בו. שטח הדירה שבחזקת המערערים הוא כ- 153 מ"ר ושטח דירת ההורים שבבית החדש הוא כ- 87 מ"ר. מלבד למגורי המערערים וההורים, משמש הבית החדש לצרכי אירוח ["צימרים"], עסק המנוהל ומופעל בידי המערערים. המשיבה חייבה בארנונה את המשק בהתאם לצו הארנונה ובשים לב לשימוש בפועל. מסקר שנערך במקום הוברר כי המערערים מחזיקים בחלק הארי של הבית החדש וההורים בחלק קטן בלבד. למרות זאת, חולק החיוב בארנונה כדלקמן: המערערים חויבו ב-% 60וההורים ב-% .40המשיבה לא חייבה בארנונה מיוחדת את חלק הבית המשמש לאירוח. כמו כן ביטלה המשיבה את החיוב בארנונה בגין הבית הישן, למן הזמן שבו חדלו ההורים להתגורר בו. המערערים טענו בפני ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות [ערר על קביעת ארנונה כללית] תשל"ו - 1976וגם בפני בית משפט זה, כי יש לפטור אותם כליל מתשלום ארנונה ולחייב בה אך ורק את ההורים. האחרונים, כמסתבר, תומכים בבקשה זו. מבלי שהדבר ייאמר במפורש, הנימוק הכלכלי העומד מאחורי דרישה זו קשור לכך שההורים זכאים להנחה בשיעור של כ-% 80מחיובי הארנונה בשל גילם ובגין מצבם הבריאותי והכלכלי. הנימוק המשפטי שהעלו המערערים להצדקת הטענה היה שהם אינם בגדר ה"מחזיק" של שום חלק בבית, ועל כן אינם נושאים בנטל הארנונה. המשיבה, על כל דרגיה, דחתה את הטענה. ועדת הערר לפי החוק הנ"ל, בהחלטתה מיום 22.7.96קבעה כי המערערים מחזיקים ברוב הנכס, מנהלים בו עסק של חדרי אירוח ונהנים משירותיה המוניציפליים של המשיבה. ועדת הערר סברה כי בהיות המערער מס' 1"בן ממשיך", הוא יהיה זכאי לזכויות החכירה בגין המשק. היא גם הצביעה על כך שחשבונות המים, הטלפון והחשמל של המערערים ושל ההורים מתנהלים בנפרד. על כן נדחה הערר. בעקבות החלטה זו הוגש הערעור. אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית של ממש, וגם החלוקה % 60- % 40 מקובלת על המערערים. הטענות מתמקדות במישור המשפטי גרידא ועיקרן הוא זה: א. ההורים הם בעלי הזיקה החזקה ביותר לנכס: הם החוכרים של המשק, הם גם בעלי רישיון הבניה בגין הבית החדש; ב. בהתאם לצו המועצות המקומיות [מועצות אזוריות] התשי"ח - 1958[להלןהצו], החל על המועצה המשיבה, "המחזיק" הוא מי שלמעשה מחזיק בנכס בכל אופן שהוא; ג. המערער מס' 1אינו בן ממשיך ומכל מקום הזכויות במשק עתידות לעבור אליו רק לאחר אריכות ימי ההורים; ד. ההפרדה בין חשבונות המים החשמל וכו' נעשתה רק "לצרכי מס" הקשורים בהשכרת חדרי האירוח ואין לכך השפעה על החיוב בארנונה. סע' 153לצו המועצות המקומיות (א), התש"א-1950, העניק למועצה המקומית את הסמכות להטיל ארנונה בתחום שיפוטה. בשנת הכספים 1993חלה רפורמה בדיני הארנונה, וחוקק חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992(להלן: "חוק ההסדרים"). חוק ההסדרים ביטל בין השאר את סע' 153הנ"ל, ובמקומו הוסדר נושא הסמכות של מועצות מקומיות בסע' 8לחוק ההסדרים האומר: ".8(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין. הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס." יש להדגיש שתוקפם של שינויים אלה שחולל חוק ההסדרים הוא משנת הכספים 1993ואילך. בחוק ההסדרים הוגדרה "מועצה" כ- "הגדרתה" בסעיף 1לפקודת העיריות וכן מועצה שנתכוננה לפי פקודת המועצות המקומיות". לפי סעיף 1לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התש"ח-1958, "מועצה אזורית" - כל אחת מהמועצות המקומיות, אשר שמה נקוב בתוספת הראשונה. מכאן שמועצה אזורית לצורך חוק ההסדרים באה בגדר מועצה כהגדרתה בחוק הנ"ל. המונחים "מחזיק" ו-"בעל" לצורך ארנונה עירונית אינם מיוחדים למועצות אזוריות דווקא. אם נבחן את ההגדרות של המונחים הללו בפקודת העיריות [נוסח חדש] ובצו נגלה כי בשני החיקוקים הגדרת המונחים הללו זהה והיא כדלקמן: המונח "בעל" מוגדר באופן זה: "לרבות אדם המקבל או הזכאי לקבל הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כבא כוחו או כנאמן, בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאינו הבעל הרשום וכולל שוכר או שוכר משנה ששכר נכס לתקופה שלמעלה משלוש שנים". והמונח "מחזיק" מוגדר שם כ - "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הדר בבית מלון או בפנסיון". לדעתי, ברור כי המערערים הם מחזיקים למעשה ב-% 60של הנכס הנדון. הייתי מרחיק לכת ואומר כי לצורך חיוב בארנונה על פי הצו, הם יכולים לבוא גם בגדר "בעלים". אמנם, אין הם רשומים כבעלים, אך התקיימו בהם לפחות שני יסודות שכל אחד מהם מטיל עליהם חבות בארנונה: א. הם מקבל והזכאים לקבל הכנסה מנכס, בין בזכותם הם ובין כבא כוחו או כנאמן של הבעלים הרשום, שהרי הם מקיימים במקום עסק של חדרי אירוח ונהנים מפירות ההשכרה. קבלת הכנסות העסק עושה אותם ל"בעלים" המחזיק בנכס; ב. הם מחזיקים למעשה בנכס, לא כבעלים רשום ולא כשוכר, אך בוודאי שהם מחזיקים "בכל אופן אחר", כאמור בהגדרת המונח "מחזיק" שהובאה לעיל. ככל שעולה מהחומר שבפני המערערים הם בני רשות של ההורים בבית החדש, ובתור שכאלה הם מחזיקים כדין ב-% 60ממנו. הארנונה מוטלת על המחזיק, והמערערים הם "מחזיק". אך לדעתם, יש מי שזיקתו לנכס טובה משלהם ומן הראוי שעליו יוטל החיוב בארנונה, ואין אלה אלא ההורים המתגורים בדירה קטנה שבבית החדש. לתמיכה בטענתם, מסתמכים המערערים על פסק הדין בענין ר"ע 422/85חברת בתי גן להשכרה בע"מ נגד עיריית תל אביב, פ"ד לט [3] 341, ובמיוחד על האמירה בעמ' 344דשם כי - אני דוחה את הטענה ומוסיף כי אמירה זו תומכת דווקא בגרסת המשיבה. המחלוקת בפרשת חברת בתי גן להשכרה בע"מ נגד עיריית ל אביב, נסבה בשאלה האם הבעלים של נכס חייב בארנונה גם כשהוא מוחזק ריק וללא שימוש. המערערת ניסתה לטעון כי מאחר ואין היא מחזיקה למעשה בנכס, אין לחייבה בארנונה. הנשיא שמגר קבע כי בהעדר מחזיק בפועל, יראו את הבעלים כמחזיק, בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. הקביעה החורצת את טענת המערערת כאן לשבט, היא האמירה באותו פסק דין, בעמ' 343מול האות ו': "אם יש גם "בעל" וגם "שוכר", הרי הכוונה היא, כי כמחזיק לצורך החובות והזכויות שבפקודה ייחשב זה מבין השניים, שהוא, במערכת הנסיבות שנוצרה, בעל הזיקה הקרובה יותר לבניין והחובה לשלם, למשל, ארנונה כללית, תחול אז על השוכר, למרות שיש לדירה, כמובן, גם בעל". משמע: מבין הבעלים והשוכר, השוכר הוא בעל הזיקה הגדולה יותר לנכס והוא יישא בתשלום הארנונה. יודגש, כי המבחן אינו מיהו בעל הזכויות המקיפות יותר ביחס לנכס, אלא מי בעל הזיקה הקרובה ביותר ובענייננו, המערערים הם ללא ספק המחזיקים ובעלי הזיקה הקרובה ביותר לאותו חלק של הבית שבשימושם. ראו, גם את פסק הדין בע"א 88/56יריב הספקה לחקלאות בע"מ נגד הספקה חברה בע"מ, פ"ד מז, [5] .144 אינני רואה במערערים מחזיקים במשותף של הנכס יחד עם ההורים. הוברר לחזקה יש סממנים של חזקה נפרדת, כמו קיומן של שתי דירות, חשבונות חשמל, מים וטלפון נפרדים. ההורים, בשום אופן, אינם מחזיקים באותו חלק מהבית המהווה את דירת המערערים ואת עסק האירוח שלהם. היה מקום לייחס יתר משקל לטענת המערערים אילו הוכח כי הם מתגוררים עם ההורים באותה יחידת דיור ומנהלים משק בית משותף, וכי בשל כך הם מחזיקים יחד באותו נכס. אך אין זה המצב. פסק דין זה ניתן מבלי להסתמך על הטענה כי המערער מס' 1 הוא בן ממשיך, מאחר והטענה לא הוכחה וגם אין צורך בה לשם הכרעה בערעור. המערערים טענו כי השיגו על החיוב בארנונה בהשגה מיום 19.5.94שלא נענתה במועד. חיפשתי בחומר שבפני מסמך הנושא תאריך זה והראוי להקרא השגה, ולא מצאתי. אם הכוונה היא לפתק הנושא תאריך זה והחתום בידי המערערת מס' 2, הרי לא ניתן לראות בו השגה מאחר ואינו מכיל שום טיעון היכול להיחשב בגדר השגה כמשמעותה בחוק הרשויות המקומיות [ערר על קביעת ארנונה כללית] תשל"ו - 1976, וכל הרואה מסמך זה לא היה מייחס לו משמעות כלשהי מלבד פתק. ההשגה היחידה שהוגשה נוחשאת תאריך 5.10.95והיא נדונה ונענתה כהלכה. מכל האמור לעיל הנני דוחה את הערעור ומחייב את המערערים בתשלום הוצאות המשיבה בסכום של 500, 1ש"ח נכון להיום.משק חקלאיחקלאותמושבים נחלות ומשקיםארנונה