הענקה מטעמי צדק של גמלת נכות כללית לאלמנה

הענקה מטעמי צדק של גמלת הנכות לה היה זכאי, לגרסתה, בעלה המנוח בטרם נפרט את עובדות המקרה ונכנס לעובי התיק, עלינו לבדוק בשלב הראשוני, האם לתובעת בכלל קיימת זכות להגיש בקשה להענקה מטעמי צדק, לקבל את גמלת הנכות של בעלה המנוח - שכן במידה ולא קיימת לה זכות כאמור, הרי שכל תביעתה מתייתרת. במידה ונסבור כי על פי החוק - זכאית התובעת כי הנתבע ישלם לה את גמלת בעלה המנוח, אזי עלינו להכריע האם פעלה הועדה להענקה מטעמי צדק כדין בעת שדחתה את בקשת התובעת לקבל את גמלת הנכות של בעלה המנוח ובמידה ונסבור כי הוועדה טעתה בעת החלטתה - אזי עלינו להשיב את עניינה של התובעת לוועדה. העובדות הדרושות לשלב הראשון של הכרעתנו - האם לתובעת קיימת זכות לקבל את גמלת הנכות של בעלה המנוח. התובעת היא אלמנתו של מר אניס עוויד (להלן: "המנוח"). למנוח היה חוב למל"ל שנבע מאי תשלום דמי ביטוח בתקופה שבין 15.7.1995 ועד 15.10.2007. המנוח פנה למל"ל ב-23.3.2006 בבקשה להסדיר את החוב, כאשר הסדרת החוב בוצעה סופית רק ביום 22.2.2008 - היום שבו שהמנוח חתם על הסדר תשלומים - לאחר שהמל"ל נעתר לבקשתו והפחית ריביות וקנסות מהחוב וכן פרש את החוב ל-72 תשלומים. המנוח חלה במחלת סרטן שאובחנה בחודש יולי 2007. המשיב הכיר בנכותו של המנוח כתוצאה ממחלתו וקבע לו דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מ-15.7.2007 אשר מזכה בקצבת נכות מלאה בשיעור 100% החל מחודש 13.10.2007. עם זאת, קצבת הנכות נשללה מהמנוח עד למועד שבו הוא חתם על הסדר תשלומים. מאחר והמנוח חתם על הסדר תשלומים בפברואר 2008, הוא החל לקבל קצבת נכות רק בחודש זה. המנוח נפטר ב-25.3.2008. סיכום ביניים - על אף שנקבעה למנוח זכאות לקצבת נכות כללית החל מ-15.7.2007, המנוח, בטרם נפטר, קיבל בפועל את הקצבה במשך חודש אחד בלבד, שכן הקצבה נשללה ממנו עד אשר הוא חתם על הסדר התשלומים. המנוח נפטר בתאריך 25.3.2008, סמוך לחתימתו על הסדר התשלומים. במסגרת תביעתה, מבקשת התובעת כי תשולם לה גמלת הנכות לה היה זכאי בעלה המנוח בתקופה מאוקטובר 2007 ועד פברואר 2008 (תקופה שבה המנוח היה זכאי לקצבת נכות אשר לא שולמה לו עקב אי הסדרת החוב) וזאת בטענה, כי אי הסדרת החוב בתקופה הזאת נבעה ממחדליםשל הנתבע ולא באשמתו של בעלה המנוח. המחלוקת הראשונה העומדת בפנינו הינה - האם התובעת בכלל זכאית על פי הוראות החוק כי תשולם לה הגמלה שהיתה מיועדת לבעלה. לגרסת התובעת בסיכומיה - אין המדובר בתביעה לנכות כללית המוגשת לאחר מותו של המנוח - אלא מדובר במנוח אשר נקבעה לו זכאות לקצבת נכות עקב מצבו הרפואי אך הקצבה נשללה ממנו בשל חוב בדמי ביטוח אשר הסדרתו התעכבה בשל טיפול רשלני מטעם הנתבע. המנוח היה זכאי לקצבה בעודו בחיים. חוק הביטוח הלאומי מסתכל על המבוטח ובת זוגו כתא משפטי אחד, ועל כן, לא ניתן לנתק את זכותה של בת הזוג להגיש בקשה מטעמי צדק במקום בעלה. יש לפרש את סעיף 387 לחוק הביטוח לאומי בפרשנות מורחבת. בפסקי דין רבים, במקרים בהם מבוטחים שהגישו תביעות נכות לבית הדין ונפטרו בטרם תביעותיהם נידונו או ניתן פסק דין, התלויים נכנסו בנעלי התובעים שנפטרו. ב"כ התובע מפנה לפסקי דין שונים התומכים לגרסתו בטענתו זו. לגרסת הנתבע בסיכומיו - תחילה נציין, כי בדיון שהתקיים ביום 14.2.2012, כאשר נשאל ב"כ הנתבע האם שאירים יכולים להגיש בקשה למענק מטעמי צדק, הוא ענה כי הוא לא רואה מניעה לכך. עם זאת, בהמשך, שינה הנתבע את גישתו זו וטען כי לתובעת, בהיותה שאירה, אין זכות להגיש בקשה למענק מטעמי צדק. התובעת אינה יכולה מכח תביעתה שלה לקבל גמלת נכות עבור המנוח הן בפן המשפטי והן בפן העובדתי, שכן על פי סעיף 308 לחוק, לתובעת אין מעמד כלשהו בעניין. סעיף 308 לחוק מפנה לסעיף 303 לחוק, כאשר סעיף 303 מתייחס ל"זכות" לקבל גמלה. במקרה דנן, אף למנוח לא היתה זכות לקבל את הגמלה, קל וחומר לתובעת. ב"כ הנתבע מפנה לפסק דין עב"ל 243/98 שמעון בן דוד ז"ל נ' המל"ל (ניתן ב10.04.2000) (להלן: "פס"ד בן דוד"), שם נקבע, כי יש הבדל בין זכות לגמלה שאינה עוברת בירושה לעומת חוב גמלה אשר ניתן להעבירו בירושה. לו היה המנוח נפטר לאחר שהיה לו חוב גמלה אזי התובעת הייתה יכולה להיכנס בנעליו, אך לא זה המקרה בענייננו. הפסיקה שמאזכרת התובעת בסיכומיה אינה רלוונטית, שכן הנסיבות שונות מאשר הנסיבות בענייננו. טענת התובעת כי היא ובעלה הם תא משפחתי אחד אינה רלוונטית שכן בני זוג נחשבים כיחידה משפחתית לצורך מספר נושאים אך לא לכל דבר ועניין. דיון והכרעה האם זכאים שאירים להגיש בקשה מטעמי צדק: תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), תשל"ה 1975, דנה בשאלה "למי ניתנת ההענקה" וקובעת: "2. בכפוף לאמור בסימן ב', יינתנו הענקות לפי סימן ג' לתקנות אלה למי שנדחתה תביעתו מסיבה כאמור בסעיף 198א לחוק". (ס' 387 לפי הנוסח המתוקן - א.ש.ב.). צא ולמד, כי בהתאם ללשון התקנה, ההענקה תינתן למי שנדחתה תביעתו. מלשון התקנה אנו למדים שהענקה אינה ניתנת לשאירים או לגורמים אחרים, אלא רק למי שתביעתו נדחתה. גם מההלכה שנקבעה בפסק דין בן דוד עולה, כי התובעת לא הייתה זכאית לקבל את גמלת בעלה. נציין כי פסק דין זה פירש את סעיפים 303 ו-308 לחוק, כפי שיפורט להלן. סעיף 303(ג) לחוק קובע "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה, אינה עוברת בירושה". סעיף 308 לחוק קובע:- "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף הוראות סעיף 303(ג)". בעניין בן דוד נקבע: "עיננו הרואות כי המחוקק יצר כלל, לפיו זכות לגמלה אינה עוברת בירושה ולעומת זאת "חוב גמלה" ישולם, כחריג לכלל לשאיריו של המבוטח בלבד כמשמעותם לפי חוק זה". לשון אחר - בענין בן דוד נקבע שיש לבדוק מתי "זכות לגמלה" הופכת ל"חוב גמלה" ורק אם הפכה ל"חוב גמלה" ניתן לשלמה לשאירי המנוח. נציין, כי באותו ענין נקבע, כי לבן דוד לא היה "חוב גמלה" ועל כן, לא ניתן לשלם הגמלה לשאירים. גם בענייננו, הרי שבמועד שבו נפטר המנוח, הוא היה זכאי לגמלה מפברואר 2008 בלבד, ולא ניתן לומר כי היתה לו "חוב גמלה" מאוקטובר 2007, ועל כן, על אף שנקבעה לו דרגת אי כושר שזיכתה אותו בגמלה מאוקטובר 2007 - הרי שמדובר בזכות לגמלה ולא בחוב גמלה. יצויין, כי כל עוד התובע לא הסדיר את חובותיו במל"ל ולא חתם על הסדר תשלומים - הרי שמדובר בזכות לגמלה ולא בחוב לגמלה. לאור האמור - המנוח לא יכול להעביר זכות זו לשאיריו. לסיכום - מכל המפורט לעיל - הרי שאנו סבורים שהתובעת לא היתה זכאית לקבל כהענקה מטעמי צדק את גמלת המנוח לתקופה מאוקטובר 2007 ועד פברואר 2008, מאחר והזכות לגמלה לא התגבשה לידי חוב ומכאן, שמלכתחילה לא היה מקום שהוועדה תדון בבקשה. למעשה - אנו יכולים לסיים את פסק הדין בשלב זה. עם זאת, מאחר וחלקה העיקרי של התביעה הוקדש לשאלה, מי היה אשם בפרק הזמן הארוך שלקח עד אשר נחתם הסדר התשלומים - אנו נכריע גם בסוגיה זו. העובדות לענין החתימה על הסדר התשלומים, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן: כפי שפורט לעיל, למנוח היה חוב למל"ל שנבע מאי תשלום דמי ביטוח בתקופה שבין 15.7.1995 ועד 15.10.2007. ב-23.3.2006, לפני שאובחנה מחלתו של המנוח, שלח המנוח מכתב לנתבע שבו ביקש להסדיר את חובו וביקש כי הנתבע יפחית ריביות והצמדה ויבטל קנסות שהוטלו עליו. ביום 4.4.2006 נשלח למנוח מכתב תשובה מהמל"ל (נספח ו' לתצהיר התובע) לעניין הפחתת הקנסות, כאשר הוסכם להפחית חלק מהקנסות שהוטלו על המנוח בסך 26,178 ₪ ונותר לו חוב בסך 98,122 ₪. סמוך לאחר שנשלח המכתב מיום 4.4.2006, שוחח מר סלמאן סוהיל, מנהל מח' גל"ש בסניף שפרעם של הנתבע עם בנו של המנוח, מר עלא עוויד (אשר הינו רואה חשבון ועל כן נמצא בקשר רצוף עם מר סוהיל במסגרת הטיפול שהוא נותן ללקוחותיו) לענין בקשת המנוח לקבל ביטול חובות בהיקף גדול יותר, והסביר לו, כי אין זה בסמכות הסניף אלא רק בסמכות הראשי בירושלים והבהיר לו כי עליו לפנות למשרד הראשי בירושלים, למר עמית בן שושן, מנהל אגף גבייה מלא לשכירים. לגרסת בנו של המנוח, בעקבות השיחה עם מר סוהיל הוא פנה ביום 1.5.2006 לסניף הראשי בירושלים בבקשה שיבוטלו חובות בהיקף גדול יותר. נציין, כי בנו של המנוח המציא לבית הדין מכתב שנשלח לסניף הראשי באותו תאריך, ללא חותמת נתקבל, וטען כי המכתב הופקד בתיבה שנמצאת בסניף בשפרעם. הנתבע מכחיש כי קיבל מכתב זה, שכן אין בתיק של המנוח בנתבע כל תיעוד לקבלת מסמך כאמור. בנו של המנוח אשר העיד בתיק נשאל מדוע הוא לא פנה לסניף הראשי כדי לבדוק מדוע הוא אינו מקבל תגובה למכתבו מיום 1.5.2006 והוא ענה, שבביטוח לאומי מתנהלים לאט, והוא "לא רצה לנג'ס". לגרסתו, הוא ניסה לבדוק מה קורה בסניף הראשי בירושלים על ידי זה שהוא פנה לגורמים שהוא מכיר בסניף האזורי. בכל מקרה, הצדדים מסכימים, כי ביום 6.7.2007 שלח מר סוהיל סלמאן מכתב למנוח בו נרשם כדלקמן: "הנדון: בקשה לביטול הפרשי שומה/הצמדה כדי שנוכל לטפל בבקשתך הנ"ל, הנך מתבקש להמציא אישור עובד סוציאלי על מצבך הכלכלי והחברתי" בין הצדדים קיימת מחלוקת מדוע נשלח מכתב זה למנוח במועד שבו נשלח. לגרסת בנו של המנוח, המכתב נשלח בתשובה למכתבו להנהלה הראשית מ-1.5.2006. הנתבע אינו מסכים לגרסה זו, ואולם מאחר והוא החליט שלא להעיד את מר סוהיל בתיק, הרי שבפועל הנתבע לא הציג גרסה מבוססת עובדתית מטעמו המסבירה את הרקע למשלוח מכתב זה. לגרסת בנו של המנוח, ביולי 2007 (בסיכומים נרשם 6.7.2007) התגלתה מחלתו של המנוח והוא נותח ביום 24.7.2007. המשיב הכיר בנכותו של המנוח כתוצאה ממחלתו וקבע לו דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מ-15.7.2007 אשר מזכה בקצבת נכות מלאה בשיעור 100% החל מחודש 13.10.2007. יצויין, כי בסופו של יום לאחר שהתקבלו האישורים הנדרשים מהמשרד הראשי בירושלים, חובו של המנוח הופחת לסכום של 62,330 ₪ ונערך לו הסדר תשלומים ל-72 תשלומים אשר נחתם ביום 22.2.2008. למיטב הבנת בית הדין, לאחר שהמנוח נפטר התובעת המשיכה לשלם את החוב על פי הסדר התשלומים, כאשר סמוך לפברואר 2012 היא הגישה בקשה לוועדה לביטול חובות לבטל חוב זה. ב-10.4.2008, סמוך לאחר שהמנוח נפטר, התובעת הגישה בקשה למענק מטעמי צדק וזאת בהתייחס לגמלה שהיתה אמורה להיות משולמת למנוח מאוקטובר 2007 ועד פברואר 2008 אילו היה מסדיר את חובו לנתבע לפני מועד זה. בקשתה של התובעת נדחתה במכתב הדחייה מיום 3.11.2008, שם נרשם כדלקמן: "הריני להודיעך כי בהסתמן על סעיף 387(2) לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 3 לתקנות מטעמי צדק, אנו נאלצים לדחות את בקשתך הנ"ל. יודגש, כי לא ערכנו בדיקת - מבחן הכנסות- לפי תקנה 4 , מאחר ואינך עונה על תקנה 3 לתקנות מטעמי צדק. הצידוק למתן הענקה היא כאשר נבצר מהמבוטח לשלם דמי ביטוח עקב מחלה, תאונה או נסיבות שלא היו תלויות בו. לאחר בדיקה שערכתי, מצאתי שלא נבצר מבעלך לשלם דמי ביטוח ונוצר לו פיגור בתשלום דמי הביטוח בתקופה מ 13.10.2007 עד 31.1.2008 עקב נסיבות שהיו תלויות בו". לאור המפורט במכתב זה, טוענת התובעת, כי אי הסדרת החוב בתקופה שבין אוקטובר 2007 לפברואר 2008 נבעה ממחדלי הנתבע, ועל כן - היה על הנתבע לקבל את בקשתה להענקה מטעמי צדק. עיקר טענות התובעת בסיכומים מטעמה: הנתבע התעכב בטיפול בבקשת המנוח ועקב טיפולו הבלתי יעיל לקח פרק זמן ארוך בין המועד שבו הגיש המנוח בקשה להסדרת חובותיו ועד אשר נחתם עימו הסכם תשלומים. בענין זה מפנה ב"כ התובעת במיוחד לפרק הזמן שבין המועד שבו בנו של המנוח שלח לגרסתו את המכתב מיום 1.5.2006 ועד למועד התשובה שהתקבל מהנתבע ביום 6.7.2007 וכן את התקופה מהמועד שבו המציא מכתב מעובדת סוציאלית ביולי 2007 ועד המועד שבו אושרה פריסת החוב בהסדר בחודש 2.08. המנוח פנה להסדר חובו בנתבע זמן רב לפני שחלה והיה זכאי לקצבת נכות ומאותו מועד אף שילם את דמי הביטוח השוטפים. הנתבע לא הצליח ליתן הסבר מדוע נגרמה סחבת מיותרת בענין בקשת המנוח להסדרת החוב, לא העיד עדים מטעמו ולא הצליח לסתור את טענות התובעת בעניין זה. עיקר טענות הנתבע - בסיכומי הנתבע נטען, כי לאחר שקיבל את המכתב מיום 4.4.2006 המנוח לא הסדיר את חובו, ניתק קשר עם הנתבע ועל כן - באותו שלב הסתיים הטיפול של מחלקת הגבייה בענינו של המנוח. בנו של המנוח ביקש בסמוך ליום 6.7.2007 לדון מחדש בבקשה והנתבע נעתר לבקשתו. הנתבע מדגיש כי מדובר בבקשה נוספת ונפרדת מהבקשה שהוגשה ביום 23.3.2006, וכי המכתב מיום 6.7.2007 נבע מן הבקשה החדשה. יוזכר, כי הנתבע החליט שלא להעיד את מר סוהיל, ולכן מדובר בגרסה שנטענה באופן סתמי ומבלי שהנתבע טרח לגבותה בראיות כלשהן. המכתב מיום 1.5.2006 לא נשלח לנתבע ואם נשלח לא התקבל על ידי הנתבע. התובעת לא הוכיחה כי המכתב מיום 1.5.2006 נשלח על ידי המנוח או מי מטעמו לביטוח לאומי וכי המכתב מיולי 2007 מתייחס למכתב ממאי 2006. לא היה כל מניעה שהמנוח יגיע להסדר תשלומים עם הנתבע בתקופה שמיולי 1995 ועד יולי 2007, אך הוא לא עשה כן. דיון והכרעה השאלה העומדת להכרעה - באשמת מי התעכבה החתימה על הסדר התשלומים, היא שאלה עובדתית. על מנת לתמוך בגרסתה, הביאה התובעת עד מטעמה אשר הציג גרסה לענין האירועים שקדמו לחתימה על הסדר התשלומים. הנתבע, מנגד, בחר שלא להביא עדים מטעמו, וזאת על אף שהיינו מצפים כי יעיד את מר סוהיל (עובד שלו שלמיטב הבנתנו פרש בינתיים לפנסיה) כדי שיתמוך בגרסתו לענין כך שהמכתב מ-1.5.2006 וכן יעיד לענין הסיבה למשלוח מכתב הנתבע מיולי 2007. משמצד אחד יש לנו עדות פוזיטיבית, ומהצד השני אין לנו עדות בכלל - אלא אך ורק טענות סתמיות של הנתבע - אנו מקבלים את גרסת התובעת, לפיה העיכוב בחתימת הסדר התשלומים בהתייחס לתקופה שמאוקטובר 2007 ועד פברואר 2008 - נגרם כתוצאה מהתנהלות הנתבע ולא עקב התנהלות המנוח. לאור האמור, הרי שאנו סבורים, כי הוועדה טעתה בעת שדחתה את תביעת התובעת על בסיס תקנה 3 לתקנות מטעמי צדק. על אף קביעתנו זו - אין בכך כדי לסייע לתובעת, שכן, כפי שפורט לעיל, ממילא על פי הדין - אין לתובעת זכות לקבל קצבה מטעמי צדק (וזאת על פי תקנה 2 לתקנות מטעמי צדק וסעיפים 303 ו-308 לחוק). אשר על כן - התביעה נדחית ללא צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. נכותאלמנות / אלמניםנכות כלליתהענקה מטעמי צדק