תביעה לשלם זכויות מכוח צו ההרחבה בענף הדפוס, הכריכה והליטוגרפיה

התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו זכויות שונות מכוח צו ההרחבה בענף הדפוס, הכריכה והליטוגרפיה (להלן: "צו ההרחבה בענף הדפוס") וזאת, לטענתו, מאחר והועסק כדפס ועיסוקה של הנתבעת הוא בעבודות דפוס. מנגד, טוענת הנתבעת, כי צו ההרחבה לא חל עליה בהיותה מפעל למדבקות ואריזות גמישות אשר פעולת הדפוס בו הינה פעולה נלווית בלבד לעיסוקה העיקרי. עצם העסקתו של התובע כדפס אין בה כדי להחיל עליו את צו ההרחבה משתחולתו של הצו נקבעת לפי עיסוקו העיקרי של המעסיק ולא על פי עיסוקו של העובד. ביום 21.10.12 התקיים דיון הוכחות. מטעם התובע העידו התובע ומר עופר סטחי, עובד לשעבר בנתבעת, ומטעם הנתבעת העיד מר יוסי נוימן, מנכ"ל ויו"ר הנתבעת לשעבר. תצהירו של עד נוסף מטעם התובע, מר יגאל בלון, נמשך מן התיק נוכח אי התייצבותו לדיון. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת - התובע הועסק על ידי הנתבעת כדפס במתכונת העסקה שעתית, ושכרו עמד על 44 ₪ לשעה; התובע פוטר ביום 12.11.09 (פיטורים שנכנסו לתוקפם ביום 12.12.09), וביום 23.12.09 חתם על כתב הודאה וסילוק לפיו קיבל את כל הכספים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו בנתבעת, למעט הערה שהוסיף בכתב ידו: "חוץ מימי מחלה לפי חוזה מתחילת עבודה ומענקי חג (משכורת 13) לפי ענף דפוס - לא קיבלתי" (נספח ד' לתצהיר הנתבעת); בנתבעת שני מרכזי ייצור עיקריים - מרכז לייצור מדבקות ומרכז לייצור אריזות גמישות. בבעלות הנתבעת מספר מכונות דפוס (בין 4 ל- 8 מכונות, מספרן לא הוכח במדויק), ומיוצרות בה עבודות דפוס בשיטות שונות (אופסט, בלט וכיו"ב'); בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסקו בנתבעת כ- 70 עובדים, מתוכם כ- 8 דפסים; בחודש 12/08 הפסיקה הנתבעת להשתתף במימון ארוחות צהריים לעובדיה. דיון והכרעה א. תחולת צו ההרחבה בענף הדפוס על הצדדים א.1 מבחן "העיסוק העיקרי" של הנתבעת על פי הפסיקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד, דהיינו הפעילות העיקרית המבוצעת במפעלו של המעביד (דב"ע נג/125-3 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, בעמ' 160; ע"ע 18/99 יפה אפרימי - ליליה עבד לעיל (לא פורסם), ניתן ביום 9.7.00). נטל ההוכחה לאיזה ענף משתייך מפעל מסוים מונח על כתפיו של התובע (דב"ע שן/7-1 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כ"ג, 45). סיווג עסקו של המעביד ייעשה, בין היתר, בהסתמך על הסיווג האחיד של משלחי יד (1993) שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (דב"ע נו/272-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ- מואסי מוחמד עבד אלעזיז (לא פורסם), ניתן ביום 4.12.96; דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - מרדכי סקילי, פד"ע ח, 321; להלן: "הסיווג האחיד לענפי הכלכלה"), ובשים לב לתוצר המוגמר היוצא מן המפעל (ע"א 53/71 צבי רוזן - מרדכי ינקלביץ שותפות נ' יחזקאל ליזרוביץ, פ"ד כו(1), 48). שאלת הסיווג ותחולתו של צו ההרחבה בענף הדפוס הובאה לפתחו של בית דין זה מספר פעמים בשנים האחרונות. כך למשל, בתיק עב (ת"א) 1434/07 פיליפ אטיאס - סהר תעשיות שלטים (1986) בע"מ (ניתן ביום 30.5.010 על ידי מותב בראשות כב' השופטת צדיק) נקבע כי עיסוק הנתבעת הינו בגדר עבודות דפוס כנזכר בצו ההרחבה בענף הדפוס, ועל כן יש להחילו על הנתבעת ולקבל את רכיבי התביעה הנובעים ממנו (להלן: "עניין אטיאס"). לעומת זאת, בפסק דין מאוחר יותר כנגד אותה נתבעת נקבע כי אין לסווגה כמעסיקה בענף הדפוס, וכפועל יוצא מכך אין להחיל עליה את צו ההרחבה והתביעות מכוחו נדחו (תיק עב (ת"א) 2021/09 בועז יוסיפוף נ' סהר תעשיות שלטים (1986) בע"מ, ניתן ביום 23.10.11 ע"י מותב בראשות כב' השופטת, כתוארה דאז, לאה גליקסמן, להלן: "עניין יוסיפוף"). על שני פסקי הדין הוגשו ערעורים לבית הדין הארצי לעבודה אך ההכרעה בהם מעוכבת בשל צו פירוק שהוצא לנתבעת. בפסקי דין אלה ואחרים בחנו בתי הדין לעבודה מהי הפעילות העיקרית המבוצעת במפעל; מהו התוצר המוגמר היוצא ממנו; מהו עיסוקה העיקרי של יחידת המיקוח הגדולה ביותר במפעל; האם פעילות המפעל תואמת את הגדרת "בתי דפוס" בסיווג האחיד לענפי הכלכלה; כיצד מפרסם המפעל את פעילותו; והאם למחלקת הדפוס פעילות עצמאית וקיום נפרד ללא הייצור (ראו גם: עב (נצ') 1673/07 מחג'אנה מוחמד - די. סי. תעשיות נייר ופלסטיק בע"מ, ניתן ביום 21.9.09 על ידי מותב בראשות כב' השופטת יעקבס; עב (חי') 1174/03 סיטרוק יצחק נ' דוקרט תעשית אריזות השקעות בע"מ, ניתן ביום 28.11.05 על ידי מותב בראשות כב' השופט שפיצר, כתוארו דאז, להלן: "עניין סיטרוק"; עב (ת"א) 350323/95 אריה משולם נ' פתקית מפעלי הדפסה בע"מ, ניתן ביום 24.7.01 על ידי מותב בראשות כב' השופטת סמט). נקדים ונאמר, כי לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ובחנו את חומר הראיות ומכלול נסיבות העניין בראי הפסיקה, מקבלים אנו את עמדתה של כב' השופטת גליקסמן בעניין יוסיפוף. השתכנענו כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת אינו בדפוס, וכי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. אכן, לנתבעת מחלקת דפוס, בבעלותה ציוד דפוס, התובע הועסק על ידה כדפּס והיא מעסיקה עובדים נוספים העוסקים בדפוס ואף מפרסמת את עצמה כנותנת שירותי דפוס. יחד עם זאת, כפי שעולה מהעדויות ומן הראיות שהובאו, עיסוקה של הנתבעת בדפוס אינו עיסוקה העיקרי ואף אינו עיסוק עצמאי העומד בפני עצמו, אלא פעילות נלווית לפעילויות אחרות המבוצעות על ידי הנתבעת, המהווה שלב אחד ביצירת התוצר המוגמר. וכך מתוארת פעילות הנתבעת באתר האינטרנט שלה, אליו הפנה התובע: "מיגוון הוקמה בשנת 1985 ומתמחה בפיתוח ייצור ושיווק מדבקות ואריזות גמישות עבור מיטב החברות במשק הישראלי בתחומים השונים: מזון, קוסמטיקה, פלסטיק, תרופות, כימיקלים ועוד. מיגוון משלבת פתרונות הכוללים התאמת מדבקות ואריזות על פי הדרישות והצרכים של כל לקוח הן בכמויות גדולות והן בכמויות קטנות, מתן תמיכה וייעוץ טכניים, הפקה ויצור איכותיים ועמידה בלוחות זמנים קצרים במיוחד. שירות ללקוח במיגוון - מיגוון ידועה במתן יחס אישי, מקצועי ומהיר. שירות הלקוחות של מגוון הינו מהאיכותיים בענף בשל הליווי הצמוד של הלקוח, החל מתכנון ועיצוב המדבקה והאריזה הגמישה באמצעות צוות גרפיקאים מקצועי, המשך בהכנה להפקה וביצוע הדפסה וגימור מוצר לשביעות רצונו של הלקוח. מחלקת המכירות של מיגוון עומדת לרשות הלקוח ומסייעת לו בבחירת שיטת ההפקה היעילה והמתאימה ביותר בעבורו. במיגוון מחלקה לעיצוב גרפי אשר מוצעת ללקוח כחלק מהשירות הלמינטים במיגוון, מאושרים על ידי הטכניון ועומדים בתקנים אירופאיים ואמריקאים מחמירים, בכללם תקן HACCP לבטיחות מזון." (ההדגשה הוספו, ח.ט) () מעדותו של מר סטחי שהועסק אף הוא כדפּס בנתבעת עלה, כי המוצרים שמייצרת הנתבעת "הם מוצרים מסחריים, של תנובה, של אוסם, של הרבה חברות מובילות בשוק, זה טיקטים - מדבקות, לימינט מלמטה, שקיות" (עדות מר סטחי, עמ' 12 ש' 13-16), וכי הוא והתובע היו "מדפיסים מדבקות של מוצרים ולימינטים של מוצרים ושקיות" (עדות מר סטחי, עמ' 13 ש' 21-25). גם התובע העיד כי מדובר בדפוס על שקיות ואריזות גמישות, להבדיל מהדפסת ספרים, עיתונים, הזמנות וכיו"ב, וכי מכונות הדפוס בנתבעת כלל "לא יכולות להדפיס דפים" (פרוטוקול 21.10.12, עמ' 3 ש' 24- עמ' 4 ש' 2). השתכנענו, אפוא, כי ההדפסות שבוצעו היו על מוצרים המיוצרים בנתבעת, וכי הנתבעת לא סיפקה שירותי דפוס למוצרים אחרים. כן השתכנענו מעדותו של מר נוימן, כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת הוא "בתחום האריזה והצרכנים שלנו הם צרכנים בתחום האריזה. במדבקה יש גם דפוס, אבל יש גם צורך של טכנולוגיות שלא קשורות בהכרח לדפוס, הם צריכים לעמוד בקור וחום". מר נוימן הודה בחקירתו כי התובע הועסק כדפס, הדפיס ועבד על מכונת דפוס, וכי הנתבעת מייצרת עבודות דפוס בשיטות אופסט, בלט ועוד (עדות מר נוימן, עמ' 15 ש' 19-27 ועמ' 16 ש' 1-6), ויחד עם זאת, השתכנענו, כי פעולות דפוס אלה אינן עומדות בפני עצמן אלא מהוות שלב ביצירת התוצר המוגמר היוצא מן הנתבעת- שקיות ואריזות גמישות המשמשות, ככלל, לצרכים מסחריים: "ש. נכון שיש שני מפעלים? ת. יש שני מרכזי ייצור, אחד עושה אריזות גמישות והשני עושה בעיקר מדבקות. שניהם מיועדים ברוב המקרים לאותן לקוחות שהם צרכני אריזה בדר"כ. המפעל רואה במדבקה כחלק ממערכת אריזה כוללת. ש. אתם מייצרים עבודות דפוס בשיטת אופסט, בלט? ת. כן ... ת. אני חושב שאם יש מפעל שעושה חביות במכונת דפוס בלט, זה לא מפעל דפוס אלא מפעל לחביות... אני יו"ר של מפעל שעושה פלסי מים ועל כל פלס מודפס דפוס, יש דפוס משי שמדפיסים שם ויש מכונה מיוחדת שעושה את הדפוס הזה ואנחנו לא בית דפוס ולא מפעל דפוס ואף אחד לא העלה על דעתו שאנחנו מפעל דפוס. דפוס זה לא בהכרח בית דפוס." (עדות מר נוימן, עמ' 16 ש' 1-6 וש' 16-23) וראו, בדומה, בעניין יוסיפוף: "הוא הדין בהדפסה על סטנדים למוצרים, קירות קרטון לתערוכות, שילוט על גבי רכבים וכיו"ב. עצם העובדה שמבוצעות בנתבעת עבודות דפוס אינה הופכת אותה לעסק בענף הדפוס. כאשר עבודות הדפוס הן מרכיב אחד בפעילות אחרת (פרסום חוצות, ייצור שלטים, פרסום על גבי רכבים) העיסוק העיקרי הוא הפעילות האחרת ולא דפוס. ויובהר: גם אם לא ניתן לייצר את המוצרים ללא עבודת הדפסה, אין בכך כדי להפוך את הנתבעת לבית דפוס. הקובע הוא מהות פעילותה של הנתבעת." (עניין יוסיפוף, סעיף 12.1 לפסק הדין) לכך יש להוסיף, כי אין מחלוקת שמרבית עובדי הנתבעת אינם מועסקים במחלקת הדפוס, ולכל היותר מדובר ב- 8 עובדים מתוך כ- 70 עובדים בתקופה הרלוונטית לתביעה, וכן כי התובע לא סתר את עדותו של מר נוימן לפיה לא כל המדבקות שיוצרו על ידי הנתבעת היו מודפסות בדפוס כלשהו (עדות מר נוימן, עמ' 16 ש' 31). בעניין סיטרוק (לעיל) נדונה תביעתו של עובד שהעוסק כדפּס בחברת "דוקרט תעשיית אריזות (השקעות) בע"מ", להחלת צו ההרחבה בענף הדפוס על החברה ולזכויות כספיות המגיעות לו מכוחו, וכך נפסק שם: "מכל מקום, מחומר הראיות שהובא בפנינו, שוכנענו לחלוטין שעיקר עיסוקה של הנתבעת הינו יצור אריזות. עבודות הדפוס שנעשו על ידיה טפלות ונלוות לעבודת היצור ואינן אלא השלמה או תוספת של המוצר העיקרי - האריזה. ברי כי ההדפסות על גבי האריזות אינן הופכות אותה ל"מפעל דפוס" באשר האריזה, גם זו המודפסת, היא הינה המוצר המוגמר, ולא הדפוס כשלעצמו. כך לדוגמא לא ניתן לראות ביצרן שקיות החלב של תנובה המספק את השקיות כשהן מודפסות כמפעל בענף הדפוס, שכן המוצר שהוא מספק היא האריזה והדפוס הוא רק בגדר עיצוב המוצר." (עניין סיטרוק, לעיל, וראו גם בפסק דין שניתן לפני שבועות אחדים על ידי בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בעניינה של חברה העוסקת בייצור מדבקות: ס"ע 30457-04-10 פלונית נ' סטיקלר תעשיות דפוס בע"מ ואח', ניתן ביום 20.8.13 על ידי מותב בראשות כב' השופטת ) א.2 סיווג עסקה של הנתבעת על פי הסיווג האחיד לענפי הכלכלה כאמור, בהתאם לפסיקה, ניתן להיעזר בהגדרות הסיווג האחיד לענפי הכלכלה בסיווג פעילותו של המעסיק לצורך תחולת צו ההרחבה. במסגרת הסיווג האמור מוגדר ענף הדפוס בסדר B - תעשייה, ענף ראשי 22- הוצאה לאור ודפוס, ובו ענף משנה 2220 בתי דפוס הכולל: הדפסת עיתונים, ספרים, מפות, אטלסים וחומר אחר עבור הוצאות לאור או גורמים אחרים; שכפול, הדפסה במחשב מבוקר, הדפסות משי, ייצור לוחות אופסט; הדפסה על מוצרים מחומרים שונים (כולל הדפסה על חולצות), וענף משנה 2221 פעולות שירות הקשורות לדפוס הכולל: ייצור גלופות-לצינקוגרפיות, לליטוגרפיות; הטבעת חומר אחר לשימוש בדפוס (ההדגשות הוספו, ח.ט). ענף תעשיית הנייר מוגדר אף הוא בסדר B - תעשייה, ענף ראשי 21- תעשיית נייר ומוצריו, ובו ענף משנה 211- תעשיית מוצרי נייר וקרטון, תת ענף 2118 - תעשיית מוצרי נייר לנמ"א הכולל: ייצור שקים ושקיות, מעטפות... סרטי דבק מנייר... מדבקות ועוד (ההדגשות הוספו, ח.ט). בחינת פעילותה של הנתבעת כאמור לעיל מעלה אמנם כי מבוצעת בה הדפסה בשיטות אופסט ומשי וכן "הדפסה על מוצרים מחומרים שונים", אולם כמפורט בהרחבה, השתכנענו כי פעילותה העיקרית של הנתבעת היא בייצור מדבקות, שקיות ואריזות ואילו פעולת הדפוס רק נלווית ליצירתן ומהווה שלב בתהליך הייצור, המתחיל בתכנון ועיצוב המדבקה או האריזה הגמישה, ממשיך בהכנה להפקה ומסתיים בביצוע ההדפסה וגימורים. לפיכך, סבורים אנו, כי אין לסווג את הנתבעת כבית דפוס אף על פי הגדרות הסיווג האחיד לענפי הכלכלה. א.3 הנתבעת אף אינה עונה על הגדרת מפעל ב"תעשיית הדפוס" על פי צו ההרחבה בצו ההרחבה בענף הדפוס נקבע כי הצו יחול על כל העובדים בתעשיית הדפוס, ובכלל זה על כל מפעל בתחומי: דפוס הבלט, האופסט, פוטוליטו וכל מפעל העובד בשיטת דפוס אחרת והכריכה. בענייננו סבורים אנו, כדעת המותב בעניין יוסיפוף, כי מההגדרה בצו ההרחבה בענף הדפוס משתמע כי הצו חל על מפעלים שעיסוקם הבלעדי או לפחות העיקרי הוא הדפוס, ולא על מפעלים שהדפוס מהווה מרכיב בפעילותם האחרת או חלק קטן מפעילותם (עניין יוסיפוף, סעיף 14 לפסק הדין). כללו של דבר: על יסוד האמור לעיל הגענו למסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי יש לראות בנתבעת מעסיק ב"ענף הדפוס", ולכן גם אין להחיל על הנתבעת את צו ההרחבה בענף זה. בשולי הדברים נעיר, כי הנתבעת טענה בפנינו שמעולם לא תימחרה את העלויות הכרוכות בצו ההרחבה בענף הדפוס במסגרת הסכמי העבודה עם עובדיה, ובין היתר העניקה לתובע שכר שעתי בגובה 44 ₪ לשעה, הגבוה משמעותית מן השכר המקובל בענף הדפוס, כך שהחלה רטרואקטיבית של צו ההרחבה והזכויות הנובעות ממנו תוביל את הנתבעת למצוקה כלכלית. משהגענו למסקנה כי אין להחיל על הנתבעת את צו ההרחבה בענף הדפוס איננו נדרשים לטענה זו. ב. תביעותיו הכספיות של התובע שלא מכוח צו ההרחבה בענף הדפוס משקבענו לעיל כי צו ההרחבה בענף הדפוס אינו חל על התובע, יש לדחות את תביעותיו הכספיות של התובע מכוחו, ובכלל זה את תביעתו ל"משכורת 13", לדמי חגים ומענק חג ולפדיון ימי חופשה. אשר לתביעה לתשלום בגין ימי מחלה שניצל ולטענתו לא שולמו לו, הרי שהתובע כלל לא צירף ראיות כלשהן לעצם זכאותו לימי מחלה. בסעיף 54 לסיכומיו טען התובע כי אישורים רפואיים צורפו לכתב התביעה, אולם אישורים כאמור לא צורפו לכתב התביעה או לתצהיר, והתובע אף הודה בחקירתו כי לא צירף: "ש. מסמכים רפואיים על ימי מחלה לא צירפת. ת. לא." (עדות התובע, עמ' 10 ש' 1-2) זאת ועוד. התובע טען בעדותו כי תשלום בגין ימי מחלה הופסק כשנתיים לפני פיטוריו (עדות התובע, עמ' 7 ש' 3-13), אולם עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי קיבל ימי מחלה בחודש יולי 2099 (19.5 שעות מחלה בסך של 851.4 ₪); בחודש אוקטובר 2009 (2.71 שעות מחלה בסך 119.24 ₪); בחודש נובמבר 2009 (12.5 שעות מחלה בסך 552.2 ₪) ועוד (נספח ג' לתצהיר מר נוימן). לפיכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות. אשר לתביעה לתשלום שווי ארוחות, התובע מבסס אותה הן על הקבוע בצו ההרחבה בענף הדפוס והן על הקבוע בהסכם העבודה האישי שלו. משקבענו כי אין בענייננו תחולה לצו ההרחבה בענף הדפוס, נותר לדון בשאלת הזכאות מכוח הסכם העבודה. סעיף 11 להסכם העבודה קובע כי "העובד יהיה זכאי לתשלום עבור ארוחות צהריים בגובה 7.5 ₪ לכל יום עבודה במפעל", ומתלושי השכר של התובע עולה כי מדי חודש שולם לו רכיב "שווי ארוחה" בתעריף שהתעדכן מעת לעת. זאת, עד לחודש 11/08, לאחריו אין מחלוקת כי הנתבעת הפסיקה להשתתף במימון ארוחות הצהריים לכלל עובדיה כתוצאה מהליכי צמצום והבראה בהם נקטה. התובע פוטר כשנה לאחר ביטול ההשתתפות בארוחות הצהריים ואין מחלוקת כי לא התריע בכתב על ההרעה או ביקש להתפטר בגינה במהלך אותה תקופה, אם כי בחקירתו טען כי התלונן על כך בעל פה (עדות התובע, עמ' 10 ש' 5- 15). על פי הפסיקה, עיכוב של חודשים ספורים בין הרעה בתנאי העבודה לבין הגשת תביעה בגינה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או הסכמה לכריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך יותר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים ויש לראות בעובד כמי שהסכים לשינוי החד צדדי בתנאי העסקתו (תב"ע נד/86-3 יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כו, 270, שם ראו בעיכוב של 8 חודשים כעיכוב בלתי סביר המהווה ויתור של העובד והשלמה עם תנאיו החדשים, וזאת על אף שהתובע מחה על השינוי בשכרו אך לא הגיש תביעה ולא התפטר, להלן: "עניין יוחנן גולן"). בענייננו, משמדובר בשיהוי של כשנה מהמועד בו ידע העובד על ביטול ההשתתפות בארוחות צהריים ועד הגשת התביעה, ומשהגשת התביעה היא תגובה על פיטוריו ולא נועדה על מנת לקבל את הפרשי השכר בגין ביטול ההשתתפות בארוחות (ראו בעניין יוחנן גולן, לעיל), הרי שאף אם התובע התלונן על כך בעל פה, יש לראות בו כמי שוויתר והשלים עם ביטול ההשתתפות הקולקטיבי ותנאי החוזה החדש, ועל כן אין מקום לשפותו בגין רכיב זה. אשר לתביעה לתשלום הפרשים לקרן פנסיה (ובפועל, לביטוח מנהלים), הרי שהתובע לא הוכיח את הסכום הנתבע על ידו ולא הציג חישוב כלשהו העומד ביסודו, ובתצהירו אף ציין כי ההפרש הוא "בשיעור גלובלי סך של 5,000 ₪" (סעיף 28(ו) לתצהיר התובע). עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי, אכן, בשנת 2008 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע מדי חודש סכומים בשיעור של כ- 6% לביטוח מנהלים (חלק עובד) במקום 5% כפי שהוסכם, והנתבעת אף אישרה זאת וטענה כי הדבר נעשה בשל טעות (סעיפים 56- 59 לתצהיר מר נוימן). יחד עם זאת, מאחר ומדובר בכספים שהופרשו עבור התובע לביטוח מנהלים ומוחזקים ביום בידיו, מקובלת עלינו טענת הנתבעת, שלא נסתרה, כי לא נגרם לתובע נזק כספי בר פיצוי בשל ההפרשות החורגות כאמור. לפיכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות. אשר לתביעה לפיצוי בגין עגמת נפש הרי שהתובע זנח רכיב זה בסיכומיו, ואף זאת לאחר שתחילה העמיד את שיעור תביעתו בגין רכיב זה על סך של 35,000 ₪ (בכתב התביעה), ובהמשך העמידו על 10,000 ₪ בלבד (בתצהיר עדות ראשית מטעמו). משכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות אף היא. לאור כל האמור, התביעה נדחית על כל רכיביה, ומכאן שגם תביעתו של התובע לפיצויים בגין הלנת שכר. בנסיבות העניין, משהתביעה נדחתה ולאור התנהלות התובע כפי שעולה מפרוטוקול דיון ההוכחות, יישא התובע בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.צוויםענף הדפוסצו הרחבה