האם המסלול שבו הלכה התובעת בתום יום עבודתה, ושבו נפגעה ברגלה, הוא בגדר סטייה מדרכה הרגילה הביתה, אם לאו. רקע עובדתי 1. התובעת, ילידת 1965, גרה ברח' ז'בוטינסקי בבאר שבע (להלן - "העיר"). במועדים הרלוונטיים לתביעה זו עבדה התובעת כמוכרת בחנות המצויה ברח' קק"ל בעיר (להלן - "החנות"). מדי יום הגיעה התובעת לחנות באמצעות נסיעה באוטובוס (קו 4 או קו 5) וכך אף חזרה אל ביתה בתום כל יום העבודה. 2. ביום 28.4.09, ערב יום העצמאות, סיימה התובעת את עבודתה בשעה 14:50 ופנתה לכיוון תחנת אוטובוס המצויה בסמוך ל"בנק הפועלים" במרכז העיר, שבה היא נוהגת לעלות מדי יום על האוטובוס בדרכה לביתה (להלן - "התחנה הרגילה"). בדרכה לתחנה הרגילה פגשה התובעת חברה שלא ראתה זמן רב (להלן - "החברה"), השתיים החלו לשוחח ולצעוד יחדיו, עברו את התחנה הרגילה והוסיפו ללכת יחד עוד כברת דרך. לאחר שנפרדה מחברתה המשיכה התובעת בדרכה. בסמוך לשער כניסה ל"מחסני השוק" (להלן - "המרכול"), נתקלה התובעת במכשול במדרכה, נפלה, שברה את קרסולה (להלן - "התאונה") ופונתה באמבולנס לבית החולים. 3. בעקבות התאונה הגישה התובעת תביעה לנתבע לתשלום דמי פגיעה. הנתבע דחה את התביעה בנימוק זה - "על פי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, רואים כתאונת עבודה גם תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה של מבוטח ממעונו לעבודה, או מהעבודה למעונו, ועקב הליכתו או נסיעתו זו. אולם, אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, שאינן למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, על פי סעיף 81(א) לחוק, לא תחשב התאונה כתאונה בעבודה. מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה הנ"ל אירעה תוך כדי הליכתך בסמוך למחסני השוק ובידך שקית בשר ולא בדרך מהעבודה למעונך, כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק. לחילופין, אף אם היית בדרך למעונך מהעבודה, סטייתך מהדרך המקובלת, ופגיעתך בעת הסטייה, מהווה סטייה של ממש. מטעמים אלה, לא ניתן לראות בתאונה זו תאונת עבודה." (ההדגשה במקור - י.א.ש.). החלטה זו של הנתבע היא מושא התביעה דנן. טענות הצדדים 4. התובעת טוענת כי התאונה התרחשה בשעה שהיתה בדרכה מהחנות לביתה. לדבריה, לאחר שנפרדה מהחברה, המשיכה לצעוד לעבר תחנת האוטובוס הבאה במסלול (להלן - "התחנה האחרת") במטרה לעלות על אוטובוס שייקחנה לביתה, ומול המרכול אירעה התאונה. לטענתה, הליכתה לתחנה האחרת (במקום לתחנה הרגילה) אינה בבחינת סטייה מהדרך הרגילה לביתה. 5. הנתבע, מנגד, טוען כי בשעת התאונה לא היתה התובעת בדרכה לביתה, כי אם פנתה לערוך קניות במרכול, שבו היא נוהגת לערוך את קניותיה. לחלופין, מוסיף הנתבע, גם אם היתה התובעת בדרך לביתה, הרי שחלה בדרכה זו הפסקה או סטייה של ממש, שאינה לשם מילוי חובות המעביד, אלא לעניינים אישים - שיחה עם חברה או עריכת קניות. על כן אין להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". המסגרת הנורמטיבית 6. ההסדר המשפטי הרלוונטי להכרעה בעניין שבפנינו מצוי בפרק ה' לחוק, הדן בביטוח נפגעי עבודה. ואלה עיקריו לענייננו - "79. בחוק זה, במבוטח - 'פגיעה בעבודה' - תאונת עבודה או מחלת מקצוע; 'תאונת עבודה' - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...; 'מחלת מקצוע' - ... 80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו..., מן העבודה למעונו..., ועקב נסיעתו או הליכתו זו; ... 81. (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1)... של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו..." (הדגשה שלי - י.א.ש.). 7. עינינו הרואות, כי סעיף 80(א) לחוק מרחיב את המונח "תאונת עבודה" מעבר להגדרה הבסיסית שבסעיף 79, וכולל במונח זה גם תאונות שאירעו בדרך מהמעון לעבודה או בחזרה מהעבודה למעון, וכי סעיף 81 לחוק שב ומצמצם את קשת המקרים שיש לראותם כ"תאונת עבודה", בהוציאו מכלל "תאונת עבודה" תאונות שאירעו תוך הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת (מהעבודה לבית, מהבית לעבודה וכו'). 8. בתי הדין נדרשו רבות לשאלה מהי "הדרך המקובלת" ומהי "סטייה של ממש" הנזכרות בלשון החוק, ובפסקי דין רבים חזרו וקבעו כי יש להתייחס בסוגיה זו לשני גורמים והם מהות ההפסקה ואורכה. כך, בפרשת אהרנפלד נקבע כך - "בדב"ע לא/0-68 הנ"ל נפסק כי 'אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג 'הפסקה' או 'סטיה' כ'קלה' או כ'רגילה', ומתי תסווג כ'הפסקה או סטיה של ממש'. הכל תלוי בנסיבות.'. בדב"ע לח/0-67 מוסא - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); הביא בית-הדין את הדברים הבאים מתוך דב"ע לה/0-30 חתוכה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם): 'כדי לקבוע אם היתה 'הפסקה של ממש' יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים. בדיון לא/0-37 ראינו כי מימד הזמן, לכשעצמו, אף אם מדובר בהפסקה של כשעה, אינו שוקל כאשר ההפסקה לא היתה מרצונו החופשי של המבוטח. וכן להיפך, 'הפסקה' מרצון לא תיחשב להפסקה 'של ממש', אם המבוטח נעצר לרגע לקניית עיתון או לשתיית כוס מיץ או אף לארוחה קלה, ובלבד שההפסקה תהיה איצידינטלית לדרכו של אדם בלכתו לעבודה.'" (דב"ע שן/0-174 אהרנפלד - המוסד, פד"ע כב (1) 98, בסעיף 6 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.; ראו גם עב"ל 639/09 גורדון - המוסד (ניתן ביום 7.7.11) ועב"ל 20535-12-10 שלום - המוסד (ניתן ביום 1.12.11) והאיזכורים שבהם). ובעניין שלמה - "הפסיקה קבעה כי אין מבחן כללי המסווג מהי 'הפסקה או סטיה של ממש' אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה... על פי הפסיקה המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה, ובעניין זה נקבע כי 'הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה'..." (עב"ל 18890-03-11 שלמה - המוסד; ניתן ביום 30.11.12 (להלן - "פרשת שלמה"); הדגשה שלי - י.א.ש.; ראו גם עב"ל (ארצי) 329/03 אספיר - המוסד ניתן ביום 9.1.05). מן הכלל אל הפרט 9. בענייננו חלוקים הצדדים בשתי שאלות: האחת, אם אירעה התאונה בשעה שהתובעת היתה בדרכה למעונה, אם לאו; והשנייה, אם היתה הסטייה מהדרך המקובלת (שעליה אין חולק) בגדר סטייה של ממש. 10. "מן העבודה למעונ[ה]" - כאמור, התובעת טוענת כי התאונה התרחשה לאחר שנפרדה מחברתה והיתה בדרכה לתחנה האחרת במטרה לעלות על אוטובוס שייקחנה לביתה. הנתבע מנגד טוען כי התאונה התרחשה שעה שהתובעת היתה בדרכה לקניות/מקניות במרכול. לראייה מצביע הנתבע על כך שהתאונה בסמוך למרכול, ושבעת התאונה נמצאה התובעת עם שקית בשר בידה וכן נסמך הוא על עדותה של גב' מוניק סאסי, עובדת המרכול. 11. ייאמר כבר עתה כי העובדה שהתאונה אירעה ליד המרכול אינה מעידה על כך שהתובעת היתה בדרכה למרכול. זאת ועוד, אף שאין חולק כי בשעת התאונה היתה התובעת עם שקית בשר בידה, לא ניתן ללמוד מכך את שהנתבע מבקש ללמוד. התובעת העידה כי בבוקר יום התאונה עברה בחנות בשר בעיר וקנתה שם נקניקיות לסעודת יום העצמאות, כשהגיעה לחנות הכניסה את שקית הנקניקיות למקרר, ובתום יום העבודה לקחה את השקית איתה. בגרסה זו של התובעת תמכה העדה מטעמה, גב' אסתר אלחדד, העובדת אף היא בחנות (ראו סעיפים 4-6 לתצהירה וכן עדותה בעמ' 7-8 לפרוטוקול מיום 18.12.11). עדות התובעת ועדות גב' אלחדד היו מהימנות ולא נסתרו, ועל כן יש לקבוע כי הבשר שהיה בשקית התובעת בשעת התאונה נרכש על ידה בבוקר אותו היום ולא בסמוך לפני התאונה. 12. גם מעדותה של גב' מוניק סאסי לא יכול הנתבע להיבנות. בדבריה לחוקר הנתבע מסרה את הדברים הבאים - "ראיתי אותה כשהיא הולכת לכיוון הסופר... מקום של המקרה היה בערך 3 דקות הליכה מהסופר... נראה לי שהיא היתה בדרך לסופר זה נשמע לי הכי הגיוני... אני לא שמעתי אותה אומרת שבאה לסופר אך אני משערת... אני גם חושבת שלא היה לה מה לבוא לכיוון הזה אם לא היה הסופר." (נ/5). לא יכול להיות חולק כי דברים אלה כלל וכלל אינם יכולים לבסס את גרסת הנתבע, שלפיהם היתה התובעת בדרכה לקניות במרכול. גם עדותה של גב' סאסי בבית הדין אין בה כדי לסייע לנתבע. גב' סאסי העידה כי התובעת היתה בדרכה לכיוון הסופר - עדות שאין בה, כשלעצמה, כדי להעלות או להוריד לענייננו - ובהמשך אמרה כי אינה יודעת אם התובעת נכנסה לסופר ואישרה כי דבריה לחוקר הנתבע היו בגדר השערה בלבד (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.12). 13. לאור האמור יש לקבל את גרסת התובעת, שלפיה תכלית הליכתה עובר לתאונה לא היתה לצורך קניות, אלא על מנת להגיע לתחנה האחרת כדי לעלות על אוטובוס שיסיעה לביתה. 14. "הפסקה או סטייה של ממש" - הצדדים מסכימים כי התאונה אירעה שלא בדרך שבה היתה התובעת חוזרת לביתה מידי יום; כי היתה בדרכה לתחנה האחרת ולא לתחנה הרגילה; וכי היה זה לאחר שפגשה את חברתה ושוחחה עמה. כן אין מחלוקת על כך שהתובעת עזבה את החנות בשעה 14:50 (דו"ח נוכחות - נ/6) וכי בשעה 15:40 טופלה על ידי צוות האמבולנס שהוזעק למקום (דיווח על פינוי באמצעות אמבולנס מד"א - נ/3). 15. כאמור, בסוגיה זו יש ליתן את הדעת על מהות ההפסקה ועל אורך ההפסקה. ייאמר כבר עתה כי לטעמנו, אין לראות בסטייה מדרכה הרגילה של התובעת כ"הפסקה או סטייה של ממש", השוללות אפשרות להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". ונפרט. 16. א. מהות ההפסקה - לעיל נקבע כי בעת נפילתה היתה התובעת בדרכה לביתה. על כך יש להוסיף כי התובעת סטתה מדרכה הרגילה לאחר שפגשה בחברה שלא ראתה זמן רב והשתיים החלו לשוחח תוך כדי הליכה. התובעת העידה כי ליוותה את החברה למקום שבו חיכה לה החבר שלה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 4.7.11, שורות 16-21). יודגש כי התובעת לא תיאמה מראש את הפגישה עם החברה אלא פגשה אותה באקראי ולאחר מכן תכננה להמשיך בדרכה הרגילה לביתה, תכנון שלא עלה יפה בשל הנפילה. מכל האמור עולה כי מטרתה העיקרית של התובעת היתה להגיע לתחנת אוטובוס שממנה תגיע לביתה, וכי המפגש עם החברה היה אינצידנטלי למטרתה זו ולא ניתק את הליכתה ממטרתה העיקרית. נוסף על כך יש לומר כי סטייה מהדרך ניתנה לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל (דב"ע נז/148-0 המוסד - ארמי; ניתן ביום 3.6.98). לטעמנו, בכך שלאחר המפגש עם חברתה פנתה התובעת לעלות על אוטובוס שייקחנה לביתה, באותו הקו ובאותו המסלול שהיא עושה מדי יום, גם אם מתחנה אחרת, יש משום תיקון של הסטייה. והרי אין זה הגיוני לצפות מהתובעת לחזור לעבר התחנה הרגילה, שהיתה באותו השלב מרוחקת יותר, ואך טבעי הוא שבחרה היא לחזור למסלולה הרגיל לביתה, המסלול של קו האוטובוס, בתחנה שהיתה קרובה אליה יותר, היא התחנה האחרת. 17. ב. משך ההפסקה - הנתבע טוען כי בין יציאתה של התובעת מהחנות לתאונה חלף פרק זמן של חצי שעה לפחות, ועל כן יש לקבוע כי היתה הפסקה של ממש בדרכה המקובלת של התובעת לביתה. התובעת מצדה הסבירה כי במועד התאונה היתה בהריון לאחר שנים רבות שבהן כשלו ניסיונותיה להרות, וכי הלכה לאט על מנת שלא לפגוע בהריון. 18. נוכח הסבר התובעת ומאחר שמשך ההפסקה לא עלה על כמחצית השעה , שבמסגרתה צעדה התובעת לאִטה בדרך (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 4.7.11, שורות 6-9), סבורים אנו כי מדובר בהפסקה סבירה שאינה עולה כדי סטייה של ממש. 19. נסכם את מצב הדברים בדברי בית הדין הארצי בפרשת שלמה, היפים אף לענייננו אנו - "פעולת שליחת כרטיס הפיס הייתה אינצידנטלית לדרכו של המערער מעבודתו למעונו; החזרה לתוואי הרגיל של הדרך מהווה ריפוי של הסטייה; ומשך זמן הסטייה היה סביר. לאור האמור, לא הייתה 'הפסקה או סטייה של ממש' בדרכו של המערער מעבודתו לביתו, ויש להכיר באירוע... כפגיעה בעבודה." (בסעיף 25 לפסק הדין). סוף דבר 20. לאור כל האמור - התביעה מתקבלת. התאונה שאירעה לתובעת ביום 28.4.09, תוכר כ"פגיעה בעבודה". הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהשאלות משפטיותהשעיה