תביעה למתן פסק דין הצהרתי לתוספת גמול ניהול (20%)

תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הוא זכאי לתוספת גמול ניהול (20%) החל מחודש 4/2004 ולתוספת גמול פיקוח החל מחודש 6/2004. רקע הדברים אלה הן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: התובע, עובד הנתבעת מס' 1 (להלן: "העיריה") מאז שנת 1995. התובע שימש במינוי בפועל כמנהל האגף לתרבות תורנית בעיריה, וזאת החל מיום 22.4.1998, במינויים שהוארכו מעת לעת. ביום 3.3.1999 נחתם הסכם קיבוצי כללי בענין חריגות השכר ברשויות המקומיות, נספח ב' לכתב ההגנה (להלן: "הסכם 99"). ערב חתימת הסכם 99 (על פי הוראה מה- 8.2.99), קיבל התובע גמול פיקוח בשיעור 66%. בחודשים 8/1998 ו 2/1999 לא קיבל התובע גמול ניהול בשיעור 20% ואולם זה שולם לו, גם רטרואקטיבית, מאוחר יותר, בהתאם לאישור מיום 16.4.2000, ולפיו יקבל הגמול החל ממועד קבלת המינוי בפועל. ביום 4.6.2002 מונה התובע לתפקיד מנהל האגף לתרבות תורנית לאחר שנבחר לכך בהליך מכרז. בביקורת שנערכה על ידי הממונה על השכר באוצר (להלן: "הממונה") בנתבעת מס' 2 נדרשו התובע והעיריה לטעון לענין תנאי שכרו של התובע הנוגדים לכאורה את סעיף 29א' לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. הביקורת כוונה בין היתר לטעמי והיקפי גמול הפיקוח וגמול הניהול שקיבל התובע. בהחלטתו של הממונה במכתבו מיום 8.10.2003, נקבע כי אין התובע זכאי לגמול ניהול כלל, ותשלומה מהווה חריגת שכר שיש לחדול ממנה, ואילו באשר לגמול הפיקוח, קבע הממונה כי יש להעמידו על שיעור של 57%. ברם לאחר שימוע שנוהל לתובע, הועמד גמול הפיקוח בסופו של דבר (בשנת 2004) על שיעור של 66%, וכך הדבר עד עצם היום הזה. טענות הצדדים לטענת התובע, הוא זכאי לקבל גמול ניהול וזאת מאז 22.4.1998 עת מונה לתפקיד בפועל ומכח הוראת סעיף 4.1 להסכם 99, וכן מכוח העובדה שכל מנהלי האגפים בעיריה מקבלים רכיב זה- ולענין זה הוא טוען לחלותו של סעיף 6.1 להסכם 99. לפיכך, לשיטתו החלטת הממונה שגויה. כמו כן טוען התובע כי על יסוד אותן הוראות של הסכם 99, הוא זכאי לגמול פיקוח בשיעור כפי שקיבלו הן הוא עצמו והן קודמו בתפקיד, וכי זכות זו כוללת הזכות לעדכון גמול הפיקוח בהתאם לוותקו. לפיכך זכאי לגמול בשיעור 95%. על כן, טוען התובע, כי גם בנדון זה שגויה החלטת הממונה. בסיכומיו זנח התובע טענתו ככל שהיא נתמכת בסעיף 4.1 להסכם 99. לטענת הממונה ישום הוראות הסכם 99 על התובע מסקנתו היא כי התובע איננו זכאי לגמול ניהול, לגמול הפיקוח ואף לא לעדכון גמול הפיקוח. לטענת העיריה, היא פעלה בהתאם להוראות הממונה. לשיטתה, אין התובע עומד בדרישות הסכם 99, על מנת שתקום לו הזכות לגמולים כאמור. העיריה מוסיפה כי תביעת התובע לוקה בשיהוי ניכר ובחלקה אף בהתיישנות. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לפרשנותו של סעיף 6.1 להסכם 99, כאשר לענין פרשנות סעיף זה קיימת בין התובע לעירייה גם מחלוקת עובדתית בשאלה מי היה קודמו של התובע בתפקיד, לנוכח ההגדרה שבסעיף זה. דיון והכרעה אלו הם סעיפי הסכם 99 הנוגעים לענין: סעיף 4.1 קובע כי: "כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מיום 1.4.82 ועד למועד הקובע אשר לא אושרו על ידי הממונה וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכמים, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים ככל שאין בהם כדי לגרום לשכרו של עובד ותיק להיות בשכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה אלא אם תוקנו או בוטלו על ידי הוראה מהוראות הסכם זה ויהיו מאושרים לפי סעיף 29(א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר כמפורט להסכם זה". על פי סעיף 4.2 , הוראות סעיף 4.1 יחולו רק לגבי עובד ותיק שאינו בעל שכר גבוה וכל עוד אינו בעל שכר גבוה. עובדים ותיקים מוגדרים בסעיף 2 כך: "עובדים אשר בתום חודש ממועד חתימת ההסכם מועסקים אצל המעסיקים עליהם חל הסכם זה". המועד הקובע הוא , על פי סעי ף 2 - ה 31.8.98. לפי סעיף 6.1 להסכם 99 שכותרתו "קידום אחד נוסף" - "עובדים ותיקים אשר יקודמו בתפקיד ו/או יועברו לתפקיד אחר, יהיו זכאים לכל התנאים והזכויות הנובעים מההסכמים המקומיים, כפי שיושמו ערב חתימת ההסכם וכעדכונם בהתאם להסכמים כאמור על עובדים ותיקים באותם התפקידים, ואולם הוראה זו תחול על קידום ו/או מעבר בתפקיד פעם אחת בלבד". כאמור לעיל, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת ליישומו של סעיף 6.1 בעניינו של התובע, ולפרשנות שיש ליתן למונח "קידום אחד נוסף". לטענת הנתבעים, התובע קודם ומונה למנהל האגף כבר ביום 22.4.98, הוא יום המינוי בפועל, על כן מינויו על פי מכרז לתפקיד זה ביום 4.6.02 אינו קידום, בעוד לטענת התובע הקידום הנוסף הוא מועד זכייתו במכרז (4.6.02), קידום זה נעשה לאחר המועד הקובע שבהסכם 99, ועל כן יש להחיל עליו את הוראות סעיף 6.1, שמכוחו זכאי התובע לתוספות האמורות. לעניין זה חלוקים הצדדים בשאלת זהות קודמו של התובע בתפקיד. לטענת התובע קודמו היה מר יוסף לנדאו. נתבעת 1 חולקת על טענה זו, ומציינת כי מכל מקום אין בה בכדי להועיל לתובע, באשר מר לנדאו מעולם לא זכה במכרז לתפקיד מנהל אגף לתרבות תורנית, אלא הועסק בתפקיד סגן מנהל אגף למנהל וכספים באגף לתרבות תורנית, על כן תנאי שכרו אינם רלוונטיים לתובע; לחילופין נטען כי העובד אליו יש להשוות את תנאי השכר הוא התובע עצמו בכובעו כמנהל אגף בפועל במועד הקובע, שאז לא קיבל התובע את התוספות הנתבעות על ידו; לחילופי חילופין נטען כי התקן של תפקיד 'מנהל האגף לתרבות תורנית' לפני מינוי התובע רשום על שם מר יצחק ארסטר, אשר כיהן בתפקיד זה בתקופה שבין 31.3.97 - 2.7.95. מר ארסטר הועסק בחוזה בכירים, כך שאין מקום להחיל את סעיף 6.1 במקרה דנן. לטענת הנתבעת 2 - אם קודמו בתפקיד היה מר לנדאו (ועל כך היא חולקת לאור הראיות שבתיק שלדבריה הוכיחו כי היה רק ממלא מקום בתפקיד), הרי שאין להסתמך על תנאי שכרו שכן לא מונה כדין לתפקיד זה. גם אם היה קודמו של התובע בתפקיד מר ארסטר- אין להסתמך על כך - מן הטעם שצוין על ידי העיריה. אנו סבורים כי טענות התובע דינן להידחות הן בעניין גמול הניהול והן בעניין גמול הפיקוח. להלן טעמינו. הסכם 99 טרם נכנס לגופם של דברים נעמוד על עיקרי הסכם זה ועל הפרשנות שיש ליתן לאמור בו כפי שנקבע בפסיקה. בפסק הדין בעניין שלמה אקווה (ע"ע 98/06 מדינת ישראל - שלמה אקווה ואח' מיום 19.3.07, להלן- "עניין אקווה") פירט בית הדין הארצי מפי כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד, את הרקע לחתימתו של הסכם זה: ככלל, נועד הסכם 99 להסדיר את חריגות השכר שפשו בקרב המעסיקים ובהם הרשויות המקומיות. על רקע הוראותיו של חוק יסודות התקציב וההלכה הפסוקה בדבר דרכי יישומו, נקבע בהסכם מנגנון לאישור הטבות שכר חורגות. זאת, כחלק מ"עסקת חבילה כוללת" בעלת תחולת רוחב על השלטון המקומי ועובדיו ועל כל ההסכמים שנכרתו במגזר זה, כמו גם בקרב הגופים האחרים הכלולים בהסכם. בתוך כך, נקבעו גם הוראות מפורשות בדבר אישרור חריגות העבר ואישור חריגות ממועד חתימת ההסכם ואילך. במסגרת זו, נעשתה הבחנה בין עובדים ותיקים לעובדים חדשים, כש"קו פרשת המים" הוא המצב שקדם לחתימת ההסכם; על פי הוראות ההסכם, הסכמים ארציים ומקומיים הכוללים חריגות שכר, יחולו על "עובדים חדשים" רק אם ניתן לחריגות השכר באותם הסכמים, אישורו של הממונה על השכר, מראש, במפורש ובכתב, כנדרש בסעיפים 29, 29א ו-29ב לחוק יסודות התקציב. מנגד, הסכמים ארציים ומקומיים שלא ניתן להם אישור הממונה בעת חתימתם ובמהלך יישומם, ושמכוחם שולמו תשלומים חורגים, ימשיכו לחול, בכפוף לתנאי ההסכם, על "עובדים וותיקים" בלבד. הממונה נתן תוקף בדיעבד לאותם הסכמים כפוף לתנאי הסכם 99. כעקרון הוכרו, על פי הוראות סעיף 4.1, הטבות שיושמו בפועל בשכרם של העובדים ערב חתימת ההסכם הקיבוצי. בצד הוראה עקרונית זו, נקבעה בהסכם הוראה נוספת, חריגה, המעוגנת בסעיף 6.1 להסכם, המאפשרת, כפוף לתנאי הסעיף, לעובדים ותיקים ליהנות מהטבות שכר חורגות, למרות שאלה לא שולמו בשכרם ערב חתימת ההסכם, וזאת במקרה של "קידום אחד נוסף". מטרת ההוראה לתמרץ עובדים ותיקים להתקדם וליתן משקל מסוים לציפייה שישנה לאותם עובדים ותיקים להתקדם לתפקיד אשר קיים במקום העבודה עובר לחתימת ההסכם הקיבוצי, וטומן בחובו קידום בשכר. בין היתר הוגבלה הזכאות לפי סעיף 6 להסכם בתנאי שנשלחה הודעה על הקידום או המעבר בתפקיד לממונה על השכר. בעניין אקווה קבע בית הדין הארצי, כי לאור מטרותיו של ההסכם ותכליתו, ובהיותו מעוגן בחוק יסודות התקציב, יפורש הסכם 99 על דרך הפרשנות הדווקנית והמצמצמת, באופן שתימנע פריצת המסגרות התקציביות של הגופים המעסיקים החתומים עליו. עקרונות אלה החיל בית הדין גם על הפרשנות שיש ליתן לסעיף 6.1 להסכם 99 (סעיף 13 לפסק הדין) (וראו גם עס"ק 75/05 הסתדרות המעו"ף - ועד עובדי עיריית רחובות - עיריית רחובות והממונה על השכר, ניתן ביום 15.11.2005; עס"ק 6/03 הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים - עיריית חיפה ומשרד האוצר - הממונה על השכר, פד"ע מ' 271 ; ע"ע 1516/04 מדינת ישראל - הממונה על השכר - פרידה גוסמן ואח', ניתן ביום 16.11.05 ; ע"ע 1249/02 עיריית ירושלים - שלמה כהן, ניתן ביום 2.1.05). בהתאם לכך, קבע בית הדין כי "קידום אמיתי" משמעו הצטברותם של שני תנאים - הקידום הוא לתפקיד בכיר יותר מזה שממלא העובד הוותיק; התפקיד אליו יקודם העובד הוותיק, הוא תפקיד שנקבע לו תקן כדין, ושמילא אותו כדין עובד אחר, עובר לחתימתו של הסכם 99. עוד נקבע, כי הנטל להוכחת הטענה בדבר "קידום אמיתי", על הטוען לו. האם מינויו של התובע על פי מכרז הינו "קידום אחד נוסף" ? לאור עקרונות אלו נבחן האם בעניינו של התובע מתקיימים תנאי סעיף 6.1 להסכם 99. כאמור לעיל, טענתו העיקרית של התובע, כי זכייתו במכרז ביום 4.6.02 לאחר המועד הקובע בהסכם הקיבוצי, מהווה "קידום אחד נוסף". אנו סבורים כי בנסיבות המקרה שלפנינו, זכייתו של התובע במכרז, הינה אכן בגדר 'קידום אחד נוסף' כמשמעו בסעיף 6.1 להסכם 99, ואולם בכך אין בכדי להועיל לתובע, כפי שנבאר להלן. לדעתנו עובד אשר עובד במשרה כלשהי בפועל אך אינו עובד באותה המשרה על פי מינוי קבוע בתקן כדין, ולאחר תקופה מסוימת מקבל אותו עובד מינוי על פי מכרז למשרה זו - מהווה הדבר קידום בעבודתו של העובד. מסקנה זו מתבקשת מההבדלים שישנם בין מינוי בפועל למינוי קבוע. ככלל "מינוי בפועל" הינו מינוי לתקופה קצרה בלבד. מינוי בפועל אינו מקנה לעובד קביעות במשרה אליה התמנה, בניגוד למינוי קבוע שנעשה במכרז. הנה כי כן, זכייתו של התובע במכרז למשרת מנהל האגף, על אף שעובר לכך כבר שימש בפועל במשרה זו - מהווה קידום. אלא שאין די בכך להביא למסקנה כי התובע אכן זכאי לתוספות הנטענות על ידו. בסעיף 6.1 נקבע כי הזכאות שתינתן לעובדים ותיקים אשר יקודמו קידום אחד נוסף הינה "לכל התנאים והזכויות הנובעים מההסכמים המקומיים, כפי שיושמו ערב חתימת ההסכם וכעדכונם בהתאם להסכמים כאמור על עובדים ותיקים באותם התפקידים". במילים אחרות, נדרשים אנו לבחון מהן הזכויות להן היו זכאים העובדים אשר מילאו את התפקיד אליו קודם התובע עובר לחתימת הסכם 99, ומכך ללמוד מהן הזכויות להן זכאי התובע כתוצאה מקידומו לתפקיד. אלא שבעניינו אין זה ברור כלל ועיקר מיהו העובד אשר אייש את התפקיד אליו קודם התובע, ומהן התוספות אותן קיבל אותו עובד. מי הוא קודמו בתפקיד של התובע ומה נגזר מכך? בטרם נעמוד על שלוש החלופות שהועלו נדייק בלשונו של סעיף 6.1 : כאמור, הדרישה בסיפת סעיף 6.1 הינה, כי התשלומים שאותם יקבל מי שמקבל "קידום אחד נוסף" יהיו כאלה "שיושמו... על עובדים.. באותם תפקידים." ניתן לפרש כי אין צורך לבחון כלל באיזה "פורמט" מילאו העובדים שקדמו לתובע את אותם התפקידים- בין שעשו כן מכח מכרז, בין מכח מינוי בפועל, בין כמילוי מקום, בין מכח חוזה אישי, כל עוד התקיים התנאי שנקבע בענין אקווה - כי מדובר בתפקיד שנקבע לו תקן כדין, ושמילא אותו כדין עובד אחר, עובר לחתימתו של הסכם 99. הטעם לדבר הוא, כי הסייגים שנקבעו בסעיף 6.1 ובפרשנותו של בית הדין הארצי בענין אקווה, נועדו להבטיח שלא "יועתקו" לעובדים המתמנים למינוי חדש, תנאים שניתנו למי שמלכתחילה שימש בתפקיד שלא היה קיים כדין, או שהוא עצמו לא שימש בו כדין. משאין חשש לכך, אין מניעה ליתן התנאים שיושמו בפועל אצל הקודם בתפקיד, גם על המתמנה החדש לו, ואין נפקא מינה מכח איזה סוג של מינוי כדין שימש בתפקיד. בענייננו אין חולק כי המדובר בתפקיד שנקבע לו תקן, וכי מילא אותו עובד אחר כדין (בין אם כממלא מקום, בין כמינוי בפועל ובין על פי חוזה אישי). ואולם הרציונאל שביסוד הוראת סעיף 6.1, כפי שצויין בענין אקווה, היה לתמרץ העובדים הוותיקים להתקדם לתפקיד המזכה בתנאים משופרים ולענות על הציפיה של עובדים אלה לתנאי שכר מסוימים שנלוו לאותו תפקיד. אין להתעלם מרציונאל זה כאשר אנו בודקים מה היו ציפיותיו (התאורטיות) של מי שציפה להתקדם לתפקיד המסוים, וזאת בראי מודעותו למעמדו של מי שמילא בפועל את אותו תפקיד עובר לקידום. הווי אומר- אין דומה מצב שבו שימש הקודם בתפקיד מכח מינוי על פי מכרז, באופן ששיקף באופן ברור את התנאים הכרוכים במילוי התפקיד, לבין מצב שבו שימש הקודם בתפקיד מכח הסדר אחר אשר יתכן ומכח ארעיותו או יחודיותו של מילוי התפקיד יתכן ולא קיבל את כל התנאים הנלווים ברגיל לתפקיד. בענייננו, אין חולק כי על פי כל אחת מן החלופות לשאלה מי היה קודמו בתפקיד של התובע, אין המדובר במי שמונה על פי מכרז. משכך, הנטל מוטל לפתחו של התובע להוכיח מה שולם לעובד בפועל באותו תפקיד. מעבר לכך, לשיטתנו, לאור לשון הסעיף, על העובד להראות כי אותן הטבות חורגות של העובד הקודם היו תלויות התפקיד וכי אין מדובר בתשלום ששולם לעובד הספציפי דווקא. על רקע זה נבחן את שלוש החלופות. לטענת התובע, קודמו בתפקיד היה מר יוסף לנדאו, אשר קיבל גמול פיקוח בשיעור 95%. יצוין כבר עתה כי הממונה טען כי גם אם תתקבל טענה זו, המוכחשת על ידי הנתבעים, הרי שמר לנדאו קיבל גמול פיקוח בשיעור 68% בלבד. גם אם נאמץ את גישתו של התובע כי מר לנדאו הוא קודמו בתפקיד, הרי שהתובע לא הוכיח שאכן מר לנדאו הוא זה שמילא את תפקיד מנהל האגף, אלא לכל היותר הוא היה ממלא מקום של מנהל האגף בהיעדר מנהל לאגף. במסמכים ובעדויות שבפנינו, וכך אף לטענת התובע עצמו, אין ראיה כי מר לנדאו היה מנהל האגף. את אותו טיעון שביקשנו התובע לקבל, לפיו יש "קידום" בכך שאדם שהיה ממונה בפועל לתפקיד, הפך לזוכה בו על פי מכרז, יש להפעיל ביחס לשוני בין תפקידו של "ממלא מקום המנהל" לבין מי שהינו "המנהל". יוער כי משהוברר כי במערכת כ"א בעיריה מילוי מקום, להבדיל ממינוי בפועל, אף לא נרשם כלל, (ר' עדות הגב' אנה אינידיקטור, עמ' 8 שו' 27-28)הרי שמעמדו של ממלא המקום בתוך ה"תפקיד" אף חלש משל הממונה בפועל. לאור הדברים שציינו לעיל , ספק אם בכלל מקבל ממלא מקום את אותם תנאים שמקבל מי שממלא את התפקיד עצמו. משכך , גם הציפיה לקידום לתפקיד אינה כורכת בחובה את הציפיה לקבל תנאי שכר כשל מי ששימש כממלא מקום. (לא בכדי, כך נראה, כאשר הועלו טענות התובע בתשובה לפניות הממונה על השכר באוצר, לא טען כלל כי יש לבחון תנאיו מתוך השוואה לתנאים שקיבל מר לנדאו (ר' ההתכתבות מן השנים 2003-2004 שצורפה לכתב התביעה)). מכל מקום, בענייננו לא הובאה כל ראיה לכך שמר לנדאו קיבל בפועל בעת כהונתו בתפקיד מ"מ מנהל האגף תרבות תורנית, לא תוספת ניהול, ולא תוספת פיקוח בשיעורים שנתבעו. בנוגע לתוספת הפיקוח, ההפך הוא הנכון, מתוך תלושי השכר של מר לנדאו שהעבירה העיריה לממונה המתייחסים לתקופה שלאחר תום כהונתו כממלא מקום המנהל, עדיין עמד שיעור גמול הפיקוח שלו על 68% בלבד. משהתובע לא הוכיח מה היו תנאי שכרו של מר לנדאו כממלא מקום בכלל, ודאי לא, ככאלה הנובעים ממילוי תפקידו כממלא מקום מנהל האגף לתרבות תורנית דווקא, הרי אף אם אכן היה קודמו בתפקיד של התובע, דין תביעתו להשוואה אל תנאי שכרו של מר לנדאו, להידחות. לטענת הנתבעים, מי שמילא את התפקיד בו זכה התובע הוא התובע עצמו אשר מילא את תפקיד מנהל האגף לתרבות תורנית ערב חתימת ההסכם הקיבוצי, ועל כן תנאי העסקתו של התובע כפי שיושמו ערב חתימת ההסכם הם הקובעים בעניינו. לו נניח כי התובע בעצמו הוא אשר היה "קודמו בתפקיד" הרי שנשמטת הקרקע מהטענה כי התובע קודם בתפקיד בעת זכייתו במכרז, וכמובן שהתובע כלל לא טוען כי יש להקיש מהתוספות להן היה זכאי בטרם זכייתו במכרז, על כן אין בחלופה זו בכדי להועיל לתובע. לא למותר לציין, כי התנאים להם זכאי היה התובע באותו מועד, ממשיכים לחול על התובע, ועל כן התובע ממשיך לקבל את התוספות כפי שקיבלן עובר לחתימת ההסכם הקיבוצי. לחלופין טענה העיריה כי קודמו בתפקיד של התובע היה מר יצחק ארסטר אשר שימש בתפקיד מנהל האגף בין השנים 2.7.95 - 31.3.97, ברם לטענת הנתבעים, אין להקיש מהתוספות אשר שולמו למר ארסטר לעניינו של התובע, מפני שמר ארסטר הועסק ב'חוזה בכירים' והוראות הסכם 99 אינן חלות על עובדים אשר תנאי עבודתם הוסדרו בחוזה אישי, וזאת מכוח סעיף 3 להסכם 99 בו נקבע: "הסכם זה יחול, החל מהמועד הקבוע, על כל העובדים בשירות המעסיקים הכלולים בהסכם זה, המיוצגים על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה, בדירוגים השונים, למעט עובדים שתנאי עבודתם מוסדרים בחוזים אישיים בלבד''. יאמר כבר עתה, כי יש לדחות את טענת הנתבעים בהקשר זה. לדעתנו אין להסיק מכך שעל המועסקים בחוזה אישי לא הוחלו הוראות ההסכם, את המסקנה הנטענת על ידי הנתבעים, כי לא ניתן ללמוד אף במקרה זה, מהן התוספות המוענקות בגין תפקיד מסוים לבעל תפקיד , על פי סעיף 6.1 להסכם 99. גם אם הוראות הסכם 99 עצמו אינן חלות על המועסקים בחוזה אישי, עדיין ניתן לבחון, לצורך הקביעה מהם ההסכמים המקומיים שחלו על העובדים הוותיקים בתפקיד מסוים, מהן התוספות להן זכאי עובד שקודם לאותו תפקיד. ואולם שוב, גם כאן, יש לבחון מהי הציפיה שיכולה להיות לשואף למלא התפקיד להיות מושווה לתנאיו של מי שמועסק בחוזה אישי. לגופו של ענין, החלופה לפיה יש לראות במר ארסטר, אינה רלבנטית ממספר טעמים: ראשית התובע עצמו כלל לא טוען זאת ואף מכחיש כי יש לראות במר ארסטר כקודמו, גם הפער שישנו בין המועד בו סיים ארסטר את תפקידו לבין המועד בו אויש התפקיד מחדש מעורר ספק אם אכן ניתן להקיש מתנאיו לעניינו של התובע. יתרה מזאת, וזה העיקר, לא הוכח מהן התוספות להן זכאי היה מר ארסטר, שניתן יהיה להקיש מהן לענייננו, וודאי שלא הוכח כי הן נובעות מן התפקיד עצמו ולא ממעמדו כמועסק בחוזה אישי. מכל הטעמים הללו גם יחד ברי כי לא ניתן להסתמך על תנאיו של ארסטר למקרה דנן. הנה כי כן, האפשרויות השונות שהעלו הצדדים בעניין קודמו של התובע בתפקיד אינן מביאות לתוצאה כי התובע זכאי לתוספות הנטענות על ידו, ומשכך אנו קובעים כי לא עלה בידי התובע להוכיח את זכאותו לתוספות הנטענות על ידו מכוח סעיף 6.1 להסכם 99. נעיר, כי לעניין גמול הניהול נטען על ידי התובע בכתב התביעה (טענה שנזנחה בסיכומים) כי בשנת 2000 קיבל באופן רטרואקטיבי את גמול הניהול עבור התקופה שבה החל לכהן כמנהל האגף בפועל, ולפיכך יש לראות בו כמי שקיבל בפועל את גמול הניהול בטרם נחתם ההסכם הקיבוצי. טענה זו דינה להידחות משני טעמים: ראשית משגמול זה לא שולם לתובע בפועל במועד הקובע, אלא אושר לו רק ביום 16.4.00, כך שגמול זה לא הוכשר על ידי ההסכם הקיבוצי ועל כן מהווה חריגת שכר לא מאושרת שהתובע אינו זכאי לה. לעניין זה נשוב ונדגיש כי בפסיקה נקבע מפורשות כי אישור בדיעבד של הסכמים מקומיים כפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם וזכות שלא מומשה עד למועד הקובע, אינה באה בגדר "ההגנה" המוקנית בסעיף 4.1 להסכם הקיבוצי. (ראו פסקי הדין דלעיל בענין: עירית חיפה, פרידה גוסמן, שלמה כהן). טענה זו יש לדחות גם משום שהיא עומדת בסתירה לעמדתו של התובע עצמו, שטוען כי הוא זכאי לגמול הניהול מכוחו של סעיף 6.1 בשל קידומו בתפקיד, וברי כי אין התובע יכול לאחוז החבל בשני קצותיו ולטעון לזכאות מהנימוק כי היה זכאי לתוספת זו בטרם נחתם ההסכם הקיבוצי, ובאותה עת לטעון לזכאות בשל קידומו בתפקיד, לאחר חתימת ההסכם הקיבוצי. אכן נראה שלא בכדי זנח התובע טענה זו בסיכומיו. סיכומם של דברים הוא, כי טענות התובע בעניין זכאותו לתוספת גמול ניהול נדחית על שני היבטיה. התובע איננו זכאי לתוספת זו, הן מהטעם שזו לא שולמה לו בפועל ערב חתימת ההסכם הקיבוצי (עובדה עליה לא חולק התובע) והן מהטעם שהתובע איננו זכאי לתוספת זו מכוח הוראת סעיף 6.1 כפי שקבענו לעיל. בעניין תוספת גמול פיקוח - מקובלת עלינו עמדת הממונה כי גמול הפיקוח של התובע מהווה חריגת שכר, אך לאור זאת שהתובע קיבל גמול פיקוח בשיעור 66% ערב חתימת ההסכם הקיבוצי, הרי שתוספת זו, ורק תוספת זו, הוכשרה מכוחו של ההסכם. יחד עם זאת, התובע איננו זכאי לעדכון גמול הפיקוח (כפי שמעודכן לעובדי הוראה) ועל כן עדכון הגמול הנתבע כעת על ידי התובע מהווה חריגת שכר בלתי מאושרת. התובע לא זכאי לגמול מכוח הוראות סעיף 6.1 כאמור לעיל. על כן זכאות התובע לגמול פיקוח מסתכמת בשיעור של 66%, כפי שאכן מקבל התובע. משהגענו לתוצאה האמורה, לא מצאנו מקום להידרש לטענות שהעלו הצדדים בכל הנוגע לעניין שיהוי והתיישנות ואף לא לטענות שהועלו בענין אי דיווח לממונה בזמן אמת כנדרש בהוראות סעיף 6.2 להסכם 99. סוף דבר - התביעה נדחית. משעסקינן בתביעה שיש בה מן הפרשנות שיש ליתן להסכם קיבוצי בעניינו של התובע, איננו מחייבים את התובע בהוצאות. פסק דין הצהרתיתוספות שכרגמול ניהול