עתירה לסעד להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות

עותר לסעד להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, בגדרו הוא מבקש למנותו כמנהל פעיל בנתבעת 1, להורות לנתבעים לפרוע לו את שטר ההון בו הוא אוחז, ולשלם לידיו "חלוקת רווחים ו/או דוידנדים והפסד הכנסות" בסכום כולל של למעלה משלושה מיליון ₪. רקע עובדתי 1. הנתבעת 1 (להלן - החברה) נוסדה בשנת 1983 ע"י האחים פסח: יצחק (להלן - יצחק), משה (להלן - משה) ואביהם ז"ל. בשנת 1989, כתוצאה מסכסוכים עם בעל מניות נוסף בשם אברהם גולדרייך (להלן - גולדרייך) נכנסה החברה להליכי פירוק ומונה לה מפרק זמני. פנייה לתובע הולידה הסדר, שעוד ידובר בו להלן, לפיו נרכשו מניותיו של גולדרייך ע"י התובע והאחים פסח, התובע הפך לבעלים של 40% ממניות החברה, הן המניות הרגילות והן מניות ההנהלה, החוב לבנק לאומי נפרע, והחברה עלתה על דרך המלך. רקע דיוני 2. בשנת 2001 הגיש התובע, שלא היה מיוצג, תביעה, הזהה במתכונתה לתביעה שבפני (ה"פ 1383/01, מחוזי ת"א). הנתבעים טוענים כי "המרצת הפתיחה נמחקה על ידי התובע עצמו כעבור שלוש שנים של דיונים" (סעיף 1 לכתב ההגנה). 3. טרם ניתוב התיק לשמיעת ראיות, הצעתי לצדדים כי התביעה תסתיים בהסדר לפיו ירכשו הנתבעים את מניות התובע, כאשר לצורך כך ימונה מעריך שווי אשר ישום את ערך החברה ואת מניות התובע. בעלי הדין קבלו את הצעתי, אלא שלאחר קבלת חוות דעת המומחה, שנעזר לצורך חוות דעת גם בשמאי מקרקעין, הודיע ב"כ הנתבעים כי "חווה"ד מהווה בסיס כלשהו למתן הצעה לרכישה עבור מרשי. כמות שהיא כרגע אנו חוזרים למסלול ההוכחות. הוא לא יכול לקנות את זה במחיר הזה". גם הליך גישור שנוהל בין הצדדים לא הביא לפתרון המיוחל, ונדרשת הכרעה על פי הדין. טענות התובע 4. התובע טוען כי הגם שהינו הבעלים של 40% ממניות החברה, והגם שהוא ערב כלפי הבנקים לחובות החברה, משה ויצחק מתעלמים ממנו לחלוטין, כל הצעה המועלית על ידו נדחית בהעדר רוב, והנתבעים עושים בחברה כבתוך שלהם. משה ויצחק מרעיפים על עצמם ועל בני משפחותיהם משכורות נאות, אחזקת רכב והפרשות לקרנות שונות, בעוד שפניותיו החוזרות והנשנות להיות מועסק אף הוא בחברה נדחות שוב ושוב. התובע טוען כי הוא נאלץ להסתפק בנזיד עדשים בדמות תשלום חודשי בסך 2,500 ₪, עת משה ויצחק משלשלים לכיסם גם עשרות אלפי ₪ מדי חודש, וגם סכום חודשי של 4,000 ₪ - המקביל יחסית לסך של 2,500 ₪ המשולם לו. לחברה רווחים נצברים בסך העולה על 4,000,000 ₪, היא רכשה שני נכסי מקרקעין וכן את המקרקעין עליהם ניצב המפעל, מעסיקה עובדים רבים, כך שמצבה מאפשר לה לשלם משכורת גם לתובע, גם לחלק רווחים וגם לפרוע לו את שטר ההון. משכך מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים "למנות את המבקש התובע כמנהל פעיל בחברה" וכן "להורות על תשלום שטר ההון, חלוקת רווחים ו/או דיוידנדים והפסד הכנסות כולל בסך של 3,126,018 ₪". טענות הנתבעים 5. הנתבעים מכחישים קיפוחו של התובע בכל אופן שהוא, וטוענים כי תביעתו נוגדת את טובת החברה, וקבלתה אחת דינה - לגרום לקריסתה. הנתבעים מדגישים כי הם עושים לילות כימים למען החברה, פועלים לטובתה ומשיאים את רווחיה. שכרם משתלם להם בגין עבודה מקצועית, מאומצת ורווחית ואין הוא חורג מהשכר המקובל. התובע לעומת זאת, אינו עובד בחברה ואינו זכאי לשכר. כישוריו המוגבלים והעדר ניסיון ניהולי מצידו אינם מאפשרים למנותו כמנהל, מה גם שהתובע פועל בניגוד עניינים עם טובת החברה, ולחובתו אף עבר פלילי. באשר לדרישה לחלוקת דיבידנדים - המדובר בהחלטה המסורה למוסדות החברה ושבית משפט נמנע מהתערבות בעניינה; מצב החברה אינו מאפשר חלוקת דיבידנדים; די בתשלום של כ- 30,000 ₪ המשתלם לתובע מדי שנה בשנה; מה גם שחלק התביעה, המתייחס לשנים 97-98, התיישן, בהיותו חורג משבע השנים שלפני הגשת התביעה. באשר לדרישה לפירעון שטר החוב טוענים הנתבעים כי השטר התיישן משחלפו יותר מ-7 שנים ממועד הפירעון, כי אין מדובר בשטר לתשלום, אלא ב"אמצעי על מנת להקטין את חבות המס של התובע והנתבעים 2 ו-3"; כי השטר פקע משהתובע נמנע מלהאריכו, וכי הדרישה לפירעונו נוגדת את טובת החברה, שהרי גם משה ויצחק אוחזים בשטר דומה ואין הם דורשים פירעונו. אופן רכישת המניות ע"י התובע 6. הגם שעובדת אחזקותיו של התובע ב- 40% ממניות החברה אינה שנויה במחלוקת, מצאתי לנכון להתעכב בקצירת האומר על האופן בו קיבל התובע את מניותיו, ולו בגלל טענת יצחק לפיה התובע "...נתן כמעט כלום...אני הייתי ערב מבלי שהוא שילם שקל...מבחינתי התובע לא עשה כלום...רציתי להפעיל את החברה, קיבלתי את הכסף וממילא הוא לא יכל לתרום כלום לחברה ולא רציתי לפוצץ עניינים. רציתי להריץ את החברה" (עמוד 44 לפרוטוקול). 7. גישה זו עושה עוול לתובע ושוכחת לו את סיועו בחילוץ החברה מפירוק. בשנת 1989, עקב תביעה שהגיש גולדרייך ועקב הליך נוסף שניהל נגד האחים פסח, נכנסה החברה להליכי פירוק וכמפרק זמני לה מונה רו"ח פנחס שכטר (ת"פ 704/88, מחוזי באר שבע). באמצעות התקשרות משולשת בין גולדרייך - מצד אחד, החברה והאחים פסח - מצד שני, והתובע - מצד שלישי, הומחו זכויותיו וחובותיו של גולדרייך לתובע, ליצחק ולמשה תמורת 280,000 דולר, עת, בין היתר, ערב התובע, חלף גולדרייך, לבנק לאומי בגין הלוואה שנטלה החברה, שיעבד את בית מגוריו הנמצא במבשרת ציון בירושלים, ואף שיעבד חנות שבבעלותו. כן העמיד התובע לטובת החברה הלוואה בעשרות אלפי דולרים, וחתם כערב לחוב החברה לבנק הפועלים. כך נחלצה החברה מגורל הפירוק, רכשה את מניותיו של גולדרייך ועלתה על דרך המלך. הגם שהנתבעים ממעיטים בערך השעבודים שנטל התובע על עצמו, הרי הוברר כי שעבודים אלו לא הוסרו עד עצם היום הזה, ואף ערבותו של התובע בגין חוב החברה לבנק הפועלים (למעלה מ 3 מיליון ₪) - שרירה וקיימת. הגישה המבטלת בה נוקטים הנתבעים כלפי התובע אינה במקומה. מצב החברה 8. החברה עלתה, כאמור, על דרך המלך, ככל הנראה גם כתוצאה מעבודתם המסורה והמקצועית של האחים פסח, ולמעט שנים בודדות בהן לא הייתה רווחית, היא עושה חיל. החברה מעסיקה 18 עובדים ובבעלותה 8 כלי-רכב, שניים מהם מוחזקים ע"י האחים פסח. החברה מנהלת מפעל באיזור התעשייה באר טוביה. המבנה בו מצוי המפעל, לרבות המחסנים ומגרש החניה בשטח של 4.7 דונם, נרכשו עי החברה לפני 16 שנים והינם בבעלותה. לפני כ-4 שנים רכשה החברה מגרש בבאר שבע המיועד לבניה, וכן רכשה לפני כשנה וחצי חנות פעילה בקרית ביאליק המופעלת ע"י החברה. בשנת 2009 הסתכמו רווחי החברה לפני מס ב- 457,905 ₪, ובשנת 2010 ב- 271,263 ₪. לסוף שנת המס 2010 מתבטאת יתרת הרווח של החברה ב- 4,377,058 ₪. בשנת 2002 שילמה החברה דיווידנד בסך 30,000 ₪. בשנים האחרונות משלמת החברה לתובע מדי חודש 2,500 ₪, ולנתבעים (בנוסף לשכרם) 4,000 ₪ "כהחזר הלוואה". תנאי השכר של הנתבעים 9. מעדות רו"ח אנגלר, המשמש כרואה החשבון של החברה, ואשר הצטייד בנתונים כספיים משום מה החל משנת 2003 בלבד, עולה כי יצחק השתכר בשנת 2003 סך של 400,000 ₪, בשנת 2010 סך של 496,000 ₪, ובשנת 2011 סך של 506,000 ₪. בקופת הפיצויים שלו נצבר לזכותו סך של 745,159 ₪. משה הרוויח בשנת 2003 סך של 302,000 ₪, בשנת 2010 סך של 337,312 ₪ ובשנת 2011 סך של 349,619 ₪. בקופת הפיצויים שלו נצבר לזכותו סך של 333,320 ₪. החברה מעסיקה גם את יריב פסח (בנו של אח אחר שאינו ביל מניות) אשר השתכר בשנת 2003 סך של 89,490 ₪, בשנת 2010 סך של 123,460 ₪ ובשנת 2011 סך של 140,741 ₪. 10. הגם שעינו של התובע צרה בשכרם של האחים פסח ובזכויות הנלוות לשכרם, בעוד הוא יושב בביתו בחוסר מעש ועיניו כלות, הרי לא הוכח, אם ע"י חוות דעת ואם ע"י ראיה אחרת, כי שכרם חורג מהמקובל או כי אינו משקף את השקעתם בפועל בחברה, באופן העולה לכדי עושק המיעוט. שכרם של הנתבעים הינו אכן נאה ביותר (משה - 29,134 ₪ ברוטו לחודש, יצחק - 42,166 ₪ ברוטו לחודש, בתוספת אחזקת רכב והפרשות לקופות, נכון לשנת 2011) אך כאמור לא הוכח כי הינו מופרז. שגשוג החברה אף מעיד כי הנתבעים עושים ככל הנראה את מלאכתם נאמנה, ואף התובע מודה בכך: "ש. אתה גם מודה שהחברה נוהלה בהצלחה ת. כן" (עמוד 29 לפרוטוקול). וכן: "היא כרגע מנוהלת בדרך מסויימת, כנראה שמנוהלת טוב, כנראה שהרוויחה" (עמוד 31 לפרוטוקול). הגם שאין לומר ששכרם של הנתבעים מהווה עושק כלפי התובע, הרי הוא בר השפעה כשהוא חובר לנתון אי חלוקת דיבידנדים, ואשוב ואתייחס לכך בהמשך. העתירה למינוי התובע כמנהל 11. התובע מבקש להתמנות אף הוא כמנהל בחברה ולהשתכר כפי שמשתכרים הנתבעים, אלא שעל מנת לקבל דרישה זו, על התובע לעגנה במקור כלשהו, חוקי או הסכמי, בעוד שמקור שכזה, ככל הנראה, אינו בנמצא. ב"זכרון הדברים - הצהרת כוונות" שנחתם בין התובע לבין יצחק ביום 11.1.89 צויין כי "...בתמורה לכך יקבל דדון 40% במניות ובזכויות בחברה, אך ניהול החברה באורח בלעדי יהיה לפסח" (נספח ד' לתצהיר התובע, סעיף 4ב). בהסכם המפורט שנחתם בין התובע לבין יצחק ביום 2.3.89 (נספח ה' לתצהיר התובע) רוככה במעט עובדת ניהולו הבלעדי של יצחק את החברה, אך עדיין נקבע כי "ניהול החברה באורח מעשי ופעיל יהיה לפסח יצחק" (סעיף 2) וכי "פסח יצחק ינהל את החברה ושכרו בשנה הראשונה יהיה..." (סעיף 3). מזיכרון הדברים ומההסכם עולה, איפוא, כי התובע, יהלומן בעיסוקו בעת ההיא, הצטרף לחברה כמשקיע, וכי הסכים כי ניהול החברה ייעשה ע"י יצחק. דרישתו של התובע להתמנות כמנהל אינה מעוגנת בתניה חוזית, אף אינה סותרת את ציפיותיו, שהרי בעת ההתקשרות עם הנתבעים עבד כיהלומן, ורק לאחר שנפגע בתאונת דרכים ונשבר מטה לחמו, החל לבוא בדרישה למנותו כמנהל נוסף בשכר. 12. סעיף 5 לתקנון החברה אמנם קובע כי לכל מניית הנהלה תהא צמודה "הזכות להתמנות כמנהל בחברה", אך פניו של התובע אינן נשואות לניהול גרידא, כי אם לתפקיד ששכר בצידו, ועל כן אינו יכול להיוושע גם מתקנה זו. 13. התובע גם לא הוכיח כי ניחן בכישורים המאפשרים לו לעבוד במשרת מנהל. כל שהוברר הוא שהתובע עבד בעבר כיהלומן, וכי בעקבות תאונת דרכים החל סובל מבעיות רפואיות וירידה בתפקוד, וכפי דבריו: "במהלך שנת 1993 נפגעתי בתאונה אשר גרמה לי לירידה בתפקוד, ומכאן לבעיות רפואיות מחד ומאידך לבעיות כלכליות" (סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית). התובע לא פירט את השכלתו ואת ניסיונו, אם בכלל, בתחום בו עוסקת החברה או בעבודת ניהול כלשהי. העסקת עובדים בחברה צריכה להיעשות לפי צרכי החברה ולפי כישורי המועסק, במטרה להשיא את רווחיה, להבדיל ממציאת "ג'וב" למי מבעלי מניותיה. ואדגיש, טענת הנתבעים לפיה לתובע עבר פלילי, או כי פעל חלילה בניגוד עניינים ובניגוד לטובת החברה - לא הוכחה כלל, נותרה כאמירה בעלמא. ממילא ולא היה בה כדי להשפיע על גיבוש החלטתי בסוגיית מינויו של התובה כמנהל. העולה מן האמור הוא שלא ניתן לחייב את הנתבעים ליצור עבור התובע משרת מנהל בשכר, רק כדי להשוות בינו לבינם. משכך, גם אין כל יסוד לתביעה לחייב את הנתבעים לשפות את התובע בגין תקופת העבר בה נמנעה העסקתו (בהקשר זה אעיר כי טענת הנתבעים להתיישנות לא הייתה במקומה, שהרי התקופה בה הייתה תלויה ועומדת התביעה הראשונה אינה באה במניין הימים). שטר ההון 14. התובע מחזיק ב"שטר הון רשום על שם שלא ניתן להמרה במניות" ע"ס 926,800 ₪ מיום 1.1.91 ודורש את פירעונו, בצירוף ריבית והצמדה מיום עשייתו. בשטר ההון צויין בין היתר כי "..."פ.ר.ט." מעוניינת בקבלת הכספים מ"חביב דדון" כנגד הוצאת שטר הון", כי ""חביב דדון" מוכן להעמיד לרשות "פ.ר.ט" כספים בהיקף ובתנאים כמפורט להלן כנגד שטר הון זה", וכי ""חביב דדון" מוותר על קבלת הסכום של 926,800 (תשע מאות אלף עשרים ושש שמונה מאה ש"ח) מחברת פ.ר.ט בע"מ ומקבל שטר הון מפ.ר.ט על הסך הנ"ל". עוד נקבע בשטר כי "סכום שטר ההון יעמוד לפרעון לפי דרישת "חביב דדון" שתוכל להינתן לא לפני יום 1 בינואר 1991", כי השטר "...לא יהיה צמוד למדד כל שהוא או לשער כל שהוא וישא ריבית בסכום של 1 שקל חדש לשנה...", וכי "שטר ההון יעמוד בדרגה לאחר כל החובות האחרים של "פ.ר.ט"". גם משה ויצחק אחזו בשטרות בעלי נוסח זהה לשטר ההון של התובע, ע"ס 500,308 ₪ כל אחד (נספח יד לתצהיר משה) ואשר לפי עדות רואה החשבון נפרעו לחשבונם ונרשמו לזכותם. 15. הנתבעים אינם כופרים בחתימת החברה על השטר בו אוחז התובע, אף מודים כי הם עצמם יכולים לדרוש את פירעון השטרות המקבילים המוחזקים על ידם, וכל שטוענים הוא שהשטר פקע משום שהתובע לא האריכו, כפי שהם עצמם עשו לשטרות ההון שנמשכו לפקודתם: "לפי רואה החשבון ברגע שלא מחדשים אותו נגמר שטר ההון...שאלתי כמה פעמים את רואה החשבון והוא אמר לי שברגע שלא מחדשים אין שטר הון. ש. והזכות מתאדה? ת. לא יודע" (עדות יצחק, עמודים 48-49 לפרוטוקול). 16. שטר הון הינו אחד מהאמצעים העומדים לרשות החברה לצורך קבלת מימון, מעין הלוואה בגינה חותמת החברה על שטר הון שפירעונו נדחה בפני הנושים האחרים. הוא מונפק בדרך כלל לתקופה ארוכה ואינו נושא ריבית. אין פלא, איפוא, כי בהעדר טענה לכשרות השטר, שמקבילים לו, כאמור, אוחזים גם הנתבעים, הופרכה טענת נתבעים בדבר התפוגגות השטר ע"י רואה החשבון של החברה, שהסביר: "שטר הון זו הלוואה של הבעלים לחברה ואין שם תנאים. התנאי היחיד שיש זה שלא תהיה ריבית והשטר לא יפרע יותר משנה... אנחנו נתנו את העצה כי בזמנו שטר ההון היווה מגן מס...הם חתמו על השטרות, היו יתרות זכויות וזה הפכנו לשטר הון" (עמוד 22 לפרוטוקול). וכן: "לדעתי כבר מ-2002 אין לו שטר הון... ש. אם כך, היום רשומה בספרים יתרת זכות על סך מליון ₪ למר דדון? ת. לא, כי נמשכו כספים, אבל יש לו יתרת זכות... כן, הוא יכול למשוך עד המליון, כשאני אומר יכול למשוך, אני מתכוון חשבונאית, אין לי מידע בקשר ליכולת האמיתית של החברה... ש. האם חביב דדון פנה אליך ואמר לך לפרוע את שטר ההון שלו? ת. כמה שאני זוכר - כן. הוא אמר לא לחדש אותו. אם הוא אמר לא לחדש את השטר, פירושו של דבר שהוא מבקש שזה לא יהיה שטר הון אלא שהסכום יעמוד לזכותו. זה לא אומר שאי החידוש גורם לכך שהכסף נעלם. זה לא נמחק מהספרים" (עמוד 23 לפרוטוקול). גם ב"כ הנתבעים הסכים בהגינותו כי "התובע לא חידש את שטר ההון והכספים בשטר ההון נרשמו בספרי החברה כיתרת זכות לטובתו, הניתנת למשיכה בכפוף לתנאים שבשטר ההון" (סעיף 53 לסיכומים). יוער כי לתאריך עשיית השטר אין כל רלבנטיות והוא אינו תומך בטענת ההתיישנות שבפי הנתבעים שהרי השטר נפרע לחשבון התובע רק בשנת 2002 (עמוד 23, 49 לפרוטוקול) והתביעה הוגשה בשנת 2005. 17. משכך, נפנה עתה לבחון מהו הסכום העומד לזכות התובע. הוברר במהלך הדיון כי המשיכות של התובע עד לשנת 2008 הסתכמו בסך של 433,428 ₪ (נספח ט' לתצהיר הנתבעים ואישור התובע את הסכום). הנתבעים לא טרחו לעדכן בעדותם את הסכום הנ"ל, כך שהוא נותר הנתון היחידי שהיה בפני לצורך הפחתה מסכום שטר החוב. רואה החשבון של החברה הסביר כי התשלומים (המתבטאים בתשלומים חודשיים של 2,500 ₪ לחודש - 30,000 ₪ לשנה) משקפים ככל הנראה את החזרי ההלוואה, להבדיל מתשלום דיבידנד, וכדבריו: "...החברה שילמה 30,000 ₪, אני לא יודע עבור מה. יכול להיות שזה משיכות. הרי היתה לו יתרת זכות בחברה. אולי לחשבון יתרת הזכות שלו... כנראה שזה לא דיווידנד משום שעל דיווידנד צריך לדווח. כנראה משיכת כספים... ש. אמרת לעניין התשלום שקיבל מר דדון מהחברה שהוא לא דיווידנד, איך ידעת? ת. כי לא שולם מס" (עמוד 25 לפרוטוקול). מסכום המשיכות יש להפחית את סכום הדיבידנד היחיד שחולק ע"י החברה בשנת 2002 בסך של 30,000 ₪ (עמוד 24 מול השורה 3 לפרוטוקול), כך שיתרת השטר העומדת לזכות התובע מסתכמת ב- 523,372 ₪. משקבוע בשטר כי סכומו לא ישא ריבית או הפרשי הצמדה, אין כל ערך לחישובים שנערכו ע"י מומחה התובע ואשר חוות דעתו צורפה לתצהירו. 18. ויוטעם: אופן חישוב יתרת השטר העומדת לזכות התובע, אין בו כדי לקפח, חלילה, את התובע, שכן הוא יחול גם על הנתבעים, לכשיבואו לפרוע את שטריהם, באם יתברר כי אכן נותרה יתרה לזכותם לאחר הסכומים שנמשכו על ידם. הנתבעים אישרו כי במקביל לסך של 2,500 ₪ ששולם לתובע, השתלם להם, בנוסף לשכרם, סך של 4,000 ₪ לחודש (הגם שלא הבינותי אם הסך הנ"ל שולם לשניהם גם יחד, או שמא לכל אחד מהם, כשם שלא הוברר אם "סך המשיכות בכרטיסים האחרים" כפי שפורט בנספח ט' לעיל, מיוחס לשני הנתבעים יחדיו או לכל אחד מהם בנפרד). מכל מקום, למעט הדיווידנד ששולם בשנת 2002, יש להפחית גם מיתרות הזכות של הנתבעים שנוצרו בגין פירעון שטרי ההון לחשבונם, את הסכומים ששולמו להם במקביל לתשלומים ששולמו לתובע. 19. אין בהחלטתי זו למנוע מהנתבעים להגיע לכלל החלטה, המחוייבת על פי השטר, באם טובת החברה אכן דורשת זאת, כי קודם לפירעון השטר, יסולק החוב לבנק הפועלים, כולו או מקצתו. יעשו כן הנתבעים - יופטר התובע מערבותו לבנק הפועלים, ופירעון השטר יהא כפוף ליתרה שתישאר בקופת החברה לאחר פירעון החוב לבנק. חלוקת דיבידנד 20. נותר עוד לבחון את טענת התובע כי הנתבעים גורמים לו לעושק בהימנעותם לחלק דיבידנדים, ומשכך יש לכפות עליהם לשלם לו את חלקו ברווחי החברה. אין חולק כי חברה רשאית, אך אינה חייבת על פי הדין, לחלק את רווחיה כדיבידנד לבעלי המניות, וההחלטה על כך נמצאת בסמכות הדירקטוריון והאסיפה, ונתונה לשיקול דעתם. בעלי המניות אינם זכאים למועד פירעון קבוע מראש של התשואה על השקעתם, רווחי החברה נצברים לטובתה של הישות המשפטית הנפרדת של החברה, ורק אם החברה תחליט על חלוקת דיבידנד, יעברו הרווחים, כולם או חלקם, מקופת החברה לבעלי המניות. 21. עם זאת, ההחלטה על חלוקה או אי חלוקת דיבידנד נתונה לביקורת שיפוטית. ראשון השיקולים הנבחנים הינו קיומו או אי קיומו של שיקול עסקי הלוקח בחשבון את טובת החברה, להבדיל משיקולים הרלבנטיים לצורך אישי של בעל מניות זה או אחר. השיקול העסקי התומך בהחלטה על אי חלוקת הדיבידנד "קשור לשימוש הצפוי ברווחים בתוכה של החברה: אם החברה זקוקה להשקעה החוזרת של הרווחים על מנת לשמר את משאביה; או, שזו זקוקה לרווחים מאחר שיש לה השקעה נוספת הצפויה להניב תשואה הגבוהה מן התשואה האלטרנטיבית בשוק, כי אז, יש מקום להימנע מחלוקת הדיבידנד. כמו כן, במידה שחלוקת הדיבידנד עלולה ליצור קשיים פיננסיים ולסכן את יכולת הפירעון של החברה, כי אז, על החברה להימנע מחלוקת הדיבידנד". לעומת זאת, הדיבידנד חלוק יחולק "...במידה שאף אחד מן הצרכים המתוארים אינו מתקיים, כי אז, ייטב לבעלי המניות שהחברה תחלק את הרווחים, ואלה יוכלו לעשות במזומנים ככל העולה על רוחם. בהיעדר צידוק עסקי להותרת הרווחים בתוך החברה, יש להורות על חלוקת דיבידנדים" (ד"ר אירית חביב סגל, "דיני חברות", כרך ב', עמוד 331). 22. שיקול נוסף שיש ליתן עליו את הדעת בבואנו לבחון את כשרות ההימנעות מחלוקת דיבידנד הינו מבחן השוויון: "כל עוד אי-החלוקה מביא לכך שמכלול בעלי המניות נושאים שווה בשווה במחיר הכרוך באי-העברת הכספים מן החברה לבעלי המניות - תיחשב ההחלטה להחלטה לגיטימית של מנהלי החברה ובעלי השליטה" (שם, עמוד 340). "לעומת זאת, כאשר בצד אי-החלוקה, דואגים בעלי השליטה והמנהלים להעברת מזומנים ונכסים אחרים מן החברה לידיהם הפרטיות, יכולה התנהגותם להעיד על כך שמדיניות אי-החלוקה הונעה מתוך המגמה להביא לחלוקה לא-שוויונית של רווחי החברה, ולא מתוך מגמות לגיטימיות של קידום טובתה של החברה...דוגמא אפשרית ושכיחה נוספת היא הדוגמא של משכורות מנהלים גבוהות במיוחד, או הסכמי ניהול שעושים בעלי השליטה עם החברה" (שם, עמודים 340-341). 23. משהתחקינו אחר המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, נפנה ונבחן אם לאור העקרונות לעיל, צודק התובע בטענו לקיפוח לאור סירובם של הנתבעים, במשך למעלה מעשור, לחלק דיבידנדים. הוכח כי נכון לסוף שנת 2010 הצטבר בקופת החברה רווח המתבטא בסך של 4,377,058 ₪. יצחק העיד בבית המשפט בחודש מרץ 2012 ולא מצא לנכון להביא בפני בית המשפט נתון עדכני יותר באשר לשיעור הרווח, כך שיש להניח לחובת הנתבעים, לאור כלל ההימנעות מהבאת ראיה, כי נכון למועד מתן העדות סכום הרווחים היה אף גבוה יותר. וכיצד מתרצים הנתבעים את אי חלוקת הדיבידנד? טוען יצחק בתצהירו: "על מנת להישאר תחרותית ולהציע מחירים אטרקטיביים ללקוחותיה, חובה על החברה לשמור על מלאי גדול באופן יחסי. כמו כן, בשל תנודתיות השוק ולעובדה שלחברה ישנן חובות כלפי הבנקים ושלעיתים ישנן שנים קשות בהן החברה מסיימת בהפסדים (כמו למשל בשנים 1994,1998,2000,2002 ועוד) סבורה החברה כי עליה להשאיר עתודות מזומנים סבירות בקופת המזומנים של החברה..." (סעיף 35 לתצהיר). עינינו הרואות כי אין מדובר בתכנית עסקית כלשהי, או בהשקעה חוזרת הנדרשת לצורך שמירת נכסי החברה ועסקיה, אף לא הובאה כל עדות באשר לתשואה המתקבלת מאותם מזומנים שבקופת החברה, והאם עשויה לעלות על התשואה שהיו מניבים בעלי המניות לו הרווחים היו מועברים לידיהם. גם החוב לבנק הפועלים, שגם התובע ערב לו, לאו נימוק הוא, שהרי עובדה היא שהנתבעים לא השתמשו ברווחים שנצברו עד כה לצורך סילוק החוב, אלא העדיפו לרכוש שני נכסי מקרקעין. הנימוק היחיד שבפי הנתבעים, המתרץ את הימנעותם מחלוקת דיבידנד, והמעוגן כאמור בשמירת כספים ליום סגריר, עת מצבה של החברה הינו איתן והיא צוברת נכסים ומגדילה את היקפה - אינו יכול לשמש שיקול עסקי לאי חלוקת הדיבידנד. 24. אף מבחן השוויון עומד לנתבעים לרועץ. בעוד שהתובע זקוק לדיבידנד לצרכי מחיה, בהיות הדיבידנד התשואה היחידה שיכול הוא להפיק מהשקעתו בחברה, הרי הנתבעים, בהיותם נושאי משרה בחברה, מקבלים מדי חודש בחודשו משכורת נאה ביותר, כולל הטבות ורכב חברה, והדיבידנד אינו דרוש להם למחייתם. משכך, מעדיפים הם להגדיל את שוויה הכולל של החברה, עת אין לכך כל צידוק כלכלי ממשי. בספרה דיני חברות, שהובא לעיל, מדגישה דר' חביב סגל כי מקרה של הקצאת משכורות גבוהות במיוחד לבעלי שליטה נושאי משרה, כשהיא חוברת למדיניות של אי חלוקת דיבידנדים - מהווה דוגמא קלאסית לחלוקה לא שוויונית (כרך א', עמוד 592). 25. עוד יש להטעים כי עסקינן בחברה פרטית שבה שלושה בעלי מניות בלבד, ובעלי מניות הרוב הינם אחים, ומשכך יש להקפיד שבעתיים על תקינות ההחלטה שלא לחלק דיבידנד, שהרי בחברה ציבורית יכול בעל מניות שחש מקופח לממש את השקעתו על דרך מכירת המניות בשוקי ההון, עת בחברה נושא הדיון התובע לכוד ואינו יכול לעשות כן. בהעדר דיבידנד אין לתובע כל דרך לממש את רווחי החברה מתוך נכסיה, אלא עליו לתור אחר משקיע שיאות לרכוש ממנו את אחזקותיו. ברי כי מדיניות הנתבעים הנמנעת מחלוקת דיבידנד, תשוקלל במחיר שקונה מרצון יהיה מוכן לשלם עבור חלקו של התובע בחברה, ונמצאנו למדים שהמחיר שהתובע יוכל לקבל עבור מניותיו נמוך באופן ניכר משוויו הכלכלי של חלקו בחברה [ראו ת"א (מחוזי ת"א) 1720/04 אטינג יונתן נ' ספקטור אבנר (מיום 6.5.08); ע"א 667/76 גליקמן ואח' נ' א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281]. 26. הנה כי כן, הנתונים המצטברים הבאים: מדיניות אי חלוקת דיבידנדים; התקופה בה מיושמת המדיניות והמשתרעת על כל השנים מאז רכש התובע את המניות בחברה, למעט חלוקה אחת; משיכת משכורות נדיבות ע"י הנתבעים הכוללות תנאים נלווים; אי העסקתו של התובע בחברה וממילא אי קבלת משכורת על ידו; הצטברות של כ-4.5 מליון ₪ בקופת החברה; רכישת נכסי מקרקעין ע"י החברה; והעדר שיקול עסקי שיצדיק את אי חלוקת הדיבידנד - מבססים את המסקנה כי הנתבעים, בסירובם המתמשך להורות על חלוקת דיבידנד, אכן מקפחים את התובע באופן המצדיק הושטת סעד להסרת הקיפוח. התרופה 27. סעיף 191 (א) לחוק החברות קובע: "התנהל עניין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה". 28. מגוון הסעדים שרשאי בית המשפט להעניק על פי סעיף 191 הינו רחב ביותר, ולבית המשפט שיקול דעת נרחב בבואו ליתן מזור לבעיית הקיפוח. בנסיבות העניין רצוי היה כי אנקוט בדרך של "רכישה של המיעוט החוצה", דהיינו, לחייב את הנתבעים לרכוש את מניותיו של התובע, אולם משהוצהר על ידם, כאמור, כי אין באפשרותם לעמוד במחיר שנקבע ע"י מעריך השווי, שמונה בהסכמה, הרי שאמנע ממתן סעד זה משהוא עלול להביא לשיתוקה של החברה, בהינתן האינטרס המשותף גם של התובע וגם של הנתבעים להמשך פעילותה של החברה. אף לא ארחיק לכת ואורה על פירוקה של החברה, עת סעד שכזה יינתן רק כאשר כלו כל הקיצין משהחברה אינה יכולה להמשיך ולתפקד במצב הנוכחי, ועת ניתן לפצות את התובע בסעד כספי, או להורות על ביטולה של הפעולה המקפחת, מה גם שאין זה הסעד שהתבקש. 29. מכאן שהסעד ההולם את הנסיבות הינו סעד כספי. במסגרת שיקולי לקחתי בחשבון, בין היתר, את העובדה שמדובר בחברה פרטית משפחתית, את היותו של התובע נתון במצב של חוסר אונים מוחלט כנגד החלטות הנתבעים, את מצבה הפיננסי הטוב של החברה, את העדרו של שיקול עסקי להותרת הרווחים בקופת החברה, וכן את היותו של הקיפוח משתרע על גבי תקופה ארוכה של שנים. משכך אני מורה כי בנוסף לפירעון שטר ההון, תחלק החברה כדיבידנד את מחצית הרווחים שנצברו בקופת החברה נכון לעת הזו, בהתאם ליתרה שתיוותר בחשבון לאחר התשלום לפי סעיפים 17-19 לעיל. 30. התוצאה הנתבעים ידאגו כי יתרת השטר בסך של 523,372 ₪, תשולם לתובע מקופת החברה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כמו כן ידאגו הנתבעים לכך שתוך 60 יום מהיום תחלק החברה כדיבידנד מחצית מהסכום הבא: [הסכום שהצטבר כרווחי החברה נכון ליום מתן פסק הדין או הסכום 4,377,058 ₪, לפי הגבוה] בהפחתת [תשלום השטר + תשלום לבנק הפועלים, אם תחליט החברה לפרוע את החוב]. מכאן ואילך ינהגו הנתבעים, בכל הנוגע לחלוקת דיבידנד, כפי ההחלטה שנתקבלה בחברה והעלה ממוצג נ/7, מבלי לפגוע בזכות התובע לעתור לבית המשפט לקבלת סעד בהינתן פגיעה בזכויותיו. הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 35,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה מהיום. קיפוח בעלי מניות המיעוטחוק החברותדיני חברות